אור המידה

ו.       תמימות – זרז לפעולה

טעות חמורה לחשוב שתמימות היא המְתנה פסיבית להתגשמות ההבטחות. לא ולא. אברהם אבינו ויעקב אבינו לא היו פסיביים כלל וכלל. אברהם אבינו יצא להילחם כדי לשחרר את לוט בן אחיו. כל חייו מתאפיינים בפעילות אינטנסיבית וביזמות בלתי פוסקת. וצאצאיו – הולכים בדרכו: בנו יצחק הופך לחקלאי גדול בארץ ישׂראל ומעמיק את שורשי ישׂראל בארץ המובטחת על ידי זריעה וכריית בארות; ויעקב עובד קשה אצל לבן וצובר כוח כלכלי גדול וחזק שמאפשר לו לעמוד מול עשָׂו ובהגיעו לארץ ולהגן על משפחתו, ככתוב: “וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי” (בראשית מח, כב).

בהתנהלות של חזקיהו המלך טמון שיעור חשוב – לא רק לדורו, גם לדורות הבאים: אסור לאדם לקבוע את התנהלותו על פי מה שיקרה בעתיד (או על פי מה שלדעתו עתיד לקרות). את העתיד – יש לבנות. וכיצד בונים? במעשׂים. המעשׂים תלויים באדם, ועליו לעשׂות ולפעול טוב ככל יכולתו.

למי שלא הולך בתמימות נדמה שבמעשׂי קסם יוכל לשנות את העתיד.

כולנו מכירים בחיינו דוגמאות ל”פוליסות ביטוח” כעין אלו: סגולות למיניהן המבטיחות “לא זכית לילדים? לך תתפלל אצל קברו של… ומייד תזכה”; “חלית, לא עלינו, במחלה קשה? אמור מזמור… במשך… ימים… פעמים בכל יום, ומובטחת לך ישועה”. מבלי לזלזל חלילה בביקור בקברי צדיקים ובתפילה שָם ומבלי לזלזל חלילה באמירת מזמורי תהלים, האמירה שקיום ה”סגולה” יבטיח את התוצאה הרצויה – רחוקה מדרך היהדות. היא קרובה יותר למעשׂיהם של המעונן והמנחש למיניהם, שאיש אינו חולק על שיוכם למנהגי עבודה זרה.

כדי להבין עד כמה חמורה התנהלות כעין זו, עלינו להזכיר לעצמנו מהי עבודה זרה.

ישנן שתי אמונות שהן שורש של עבודה זרה:

• עובדי האלילים האמינו שקיימים בעולם כוחות רבים (כוח האחראי לטוב, וכוח האחראי לרע; כוח האחראי לשמש, וכוח האחראי לגשם וכו’), והפסילים והאלילים הם מייצגי הכוחות האלה. כשרצו לפייס אֵל מסוים או לשׂאת חן מלפניו – הגישו קורבנות ומנחות לפסל, שהוא ייצוגו הגשמי. האלים לא הציבו לבני האדם דרישות הנוגעות ליושר ולמוסר, ובראייתם של עובדי האלילים – האלים דומים להם: בני האדם כמהים לכבוד ולדורונות, והאלים – כמותם.
• עובדי האלילים מאמינים בגורל: הכול נקבע והכול מוכתב. ואם כן, אולי יש דרך לגלות את הגורל שנקבע זה כבר וגם לפעול ולהשפיע עליו במידה מסוימת, לחולל בו שינויים, לשפר אותו?! גם בגישה זו אין שום יתרון להתנהגות מוסרית.

מחשבות אלו זרות לדרכם של ישׂראל. כשאברהם אבינו התלונן שאין לו זרע, המענה של ה’ כולל מעשׂה וגם אמירה־הבטחה:

“וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” (בראשית טו, ה).

רש”י מסביר על פי המדרש:

“אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן. אברם – אין לו בן, אבל אברהם – יש לו בן”^[1], כפי רצון הבורא והחלטתו.

כלומר המציאות לא מוכתבת מראש. ומה משפיע על מה שיקרה? התנהגות מוסרית:

“כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח, יט).

המסר של התורה ברור: אדם אכן יכול להשפיע על העתיד, אך זאת בתנאי אחד: הוא הולד בדרכי ה’. חומשי התורה וספרי הנביאים מלאים הבטחות לעתיד טוב יותר, ועתיד זה תלוי בראש ובראשונה בקיום חברה צודקת.

זו היא תמימות אמיתית. לא תמימות הגורמת לאדם לקפוא במקומו, לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לבאות מבלי לעשׂות דבר; אלא תמימות המזרזת אותו לעשׂות טוב ולפעול. התמימות דורשת מאיתנו לפעול בשני תחומים: (א) הקמת חברה צודקת ומוסרית; (ב) עשׂייה בעולם המציאות הכלכלית־ביטחונית.

התורה מחנכת אותנו להתנהל בעולם בדרך הצדק והיושר, לעזור איש לרעהו, לדאוג למילוי מחסורו של מי שאין לו. התנהלות חברתית צודקת וחומלת היא הבסיס שעליו מושתתים חיי התורה, ובמילותיו של נעים זמירות ישׂראל:

“לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה’ אֲלַמֶּדְכֶם; מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב; נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה;סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ” (תהלים לד, יב–טו).

התורה קובעת לנו דרך חיים, אבל היא אינהּ מבטיחה לנו שפעולה פלונית תביא בהכרח לתוצאה אלמונית. אילו הבטיחה לנו הבטחה כזאת – לא היה מקום לדרישה “תָּמִים תִּהְיֶה” וגם בחירה חופשית לא הייתה. אנו נעשׂה בתמימות את שה’ ציווה עלינו לעשׂות: “חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ־לֹהֵינוּ” (שמואל ב י, יב). ומה יקרה לנו? את גורלנו נפקיד בידי מלך מלכי המלכים, “וַה’ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו” (שם).

ולבסוף כל ההבטחות של ה’ תתקיימנה.

[1]               ההוראה המפורשת בתורה “הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים” – ההבטה אל גרמי השמיים טמונה בהּ אמירה: עובדי האלילים מביטים בכוכבים ומנסים לנחש על פיהם את העתיד. ההבטה שלהם היא אצטגנינות. ואתה, אברהם, ההבטה שלך תהיה אחרת: “צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות” – ההבטה שלך בכוכבים תהיה מתוך תמימות ואמונה שלמה בהבטחה שניתנת לך מפי ה’.