אור המידה
פרק 16: אמונה, ביטחון והשתדלות
הרב שאול דוד בוצ’קו
א. התפתחות האמונה – רקע היסטורי
2. אברהם אבינו – גילוי הבורא וצמיחת האמונה
א. התפתחות האמונה
1. בראשית הייתה כפירה
אדם הראשון זכה לדיבור ישיר עם ה’, ולדברי הרמב”ם (בהלכות עבודה זרה) הוא אכן האמין בבורא, אבל האמונה לא עברה לאנושות שצמחה ממנו. בני האדם שבאו מייד אחריו ראו בגרמי השמיים את משרתיו של הא־ל והתחילו לעבוד אותם, אבל בהדרגה אותם משרתים “הועלו בדרגה” והפכו לאלילים בעצמם, ובקרב האנושות התפתחה כפירה. האמונה והעבודה – במקום להיות מופנות אל בורא העולם – הופנו אֶל האלילים.
חשוב להבהיר: ההבדל בין עבודת ה’ לעבודת אלילים איננו הבדל “טכני” המסתכם ב”כתובת”, ב”נמען”; מדובר בהבדל במהות. אותם עובדי האלילים האמינו ש”מאחורי” התהליכים החומריים שקורים בעולם, יש “רוח” מסוג מסוים, יש עולם הנסתר מן העין; ואולם הם לא השׂכילו להבין שהעולם הזה הוא עולם של ערכים.
להבנתם יש אֵלים שונים, וכל אֵל “ממונה” על תחום מוגדר: יש אֵל הממונה על הטוב, ויש – על הרע, יש אֵל שאחראי להורדת הגשם, ואֵל אחר – להופעת השמש בשמיים ועוד. אם רצוננו שחיינו יהיו טובים, עלינו לדאוג שהאֵלים האלה לא יכעסו עלינו, ולשם כך חשוב לדעת מה רצונותיהם של אותם אֵלים ולדאוג לספק להם את רצונם. אֵלים מרוצים – יעניקו לנו חיים טובים.
מהו רצונם המדויק – אין דרך לדעת, אבל מסתבר שמתנות ודורונות יְשׂמחו אותם, ויעוררו בהם רצון להיטיב עם מעניקי המתנות. מתנות – כדרכן של מתנות – החלו במנחות צנועות, ובהדרגה פחתה צניעותן והן הפכו יקרות יותר ויותר, עד שהגיעו לקיצוניות – עבודת המולך: נתינת אחד הילדים לאליל. ואיך נותנים ילד במתנה? בשׂרפה!
אם כן, בבסיס האמונה האלילית הקדומה הייתה, בדומה לאמונה ולהבנה שלנו – אמונה שמעבר למציאות החומרית קיים “משהו רוחני”. ועם זאת – מה רב ההבדל: הם האמינו שמעבר לחומר קיימים “כוחות”, ואנו מאמינים שקיימת מהות רוחנית שאִם כי יש להּ כוחות, היא איננה “כוח” בלבד. הם גם לא הבינו את משמעות ה”כוחות” האלה. הם ניסו להבין זאת מתוך השוואה לעולם המוכר להם במציאות. אותם “כוחות” הם כעין מלכים בשׂר ודם, וכמקובל בהיסטוריה העולמית – “מלך כי ימלוך” – מטרת השלטון לשרת את השליט עצמו, וזה גם תפקידם של נתיניו: לשלם לו מיסים ולדאוג לרווחתו. התפיסה שרואה בשלטון ובמלך מי שפועלים למען הָעָם ומשרתים אותו – הייתה זרה להם.
אחרי תקופת עובדי האלילים, באה תקופת הפילוסופים. הפילוסופים לא האמינו בקיומן של מהויות רוחניות. מה שרואים במציאות – היינו החומר, העשוי אטומים – קיים. ומה שלא – לא. הפילוסוף היווני אפיקורוס פיתח את תפיסתם וגיבש את תורתו שלפיה האטומים נמצאים בתנועה, אבל תנועתם איננה קבועה ואין בהּ שום חוקיות, ולפיכך כל מה שקורה בעולם אקראי לחלוטין (דברים דומים יגיד גם דרווין, 3000 שנה אחריו). ואם אין רוחניות ואין לעולם כיוון – אין ערכים, ואם כן, כל שנותר לאדם לעשׂות בעולם במשך חייו – לדאוג להנאתו שלו ותו לא. ייהנה וישׂמח כל עוד הוא חי, “היום”, כי מחר – אולי לא יוכל ליהנות עוד.
אחרי אפיקורוס בא אריסטו. אריסטו התנגד לתפיסת קודמיו. הוא זיהה חוקיות בעולם – השמש מאירה ביום, ובלילה היא מפנה את מקומהּ לירח ולכוכבים, וכל המערכת הזאת “מתוקתקת” ומדויקת יותר משעון שוויצרי. להבנתו ההנחה שכל זה נוצר “במקרה” – איננה מתקבלת על הדעת. מקרה לא מסוגל להוליד יצירה שמתאפיינת בסדר כזה, ופירוש הדבר שאם יצירה כזאת קיימת – יש מישהו שיצר אותהּ: מְסדֵר כל שהוא, שהוא כוח עליון, יצר אותהּ וקבע את סדריה. אריסטו, כקודמיו, התמקד במציאות: הוא ראה את השמיים והארץ וגם את בני האדם שחיים בעולם, ואפילו זיהה שיש בהם טובים ורעים, אבל לא זיהה את העזרה שהם מקבלים מאותו כוח עליון, והגיע למסקנה: אותו כוח עליון מטפל בסידור המציאות הכללית, אבל בפרטים הקטנים – הוא איננו מתעניין כלל, ולכן אין שום סיבה להתפלל אליו. אין בתפילה כזאת שום תועלת.
2. אברהם אבינו – גילוי הבורא וצמיחת האמונה
אברהם אבינו לימד את האנושות חידוש גדול: יש בורא לעולם. הוא ברא הכול יש מאין, והוא משגיח על העולם שברא. הוא ברא גם את האדם והציב לפניו דרישות להתנהגות מוסרית, ולהבטחת קיומן קבע מערכת של שׂכר ועונש. אברהם הביא לעולם בשׂורה – אמונה מסוג חדש: יש א־לוהים שלא רק ברא את העולם אלא ממשיך לטפל בו ובכל המתרחש בו. הא־ל הזה חף מיצרים ומתאוות, ומתנות ומנחות אינן מעניינות אותו כלל. אומנם הוא מצפה מבני האדם לעבוד אותו, אבל עבודתו מתמקדת בהתנהגות מוסרית בין איש לרעהו, וכל מטרתהּ להיטיב עם בני האדם עצמם ועִם העולם שבו הם חיים. כמו אריסטו, גם אברהם אבינו הבין שיש בורא לעולם, כי ללא מְסדֵר – לא ייתכן שיהיה סדר; אבל אברהם היה חכם מאריסטו והוסיף נדבך חשוב על תפיסתו בעניין האמונה בבורא: האמונה שיש מי שברא את העולם, מחייבת להאמין שהוא יכול להתערב במה שקורה בו, ולא ייתכן אחרת.
דוד המלך, נעים זמירות ישׂראל, ביטא רעיון זה, ובמזמור שחיבר ניסח אותו כשאלה רטורית: “הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט” (תהלים צד, ט) – אם אתה מאמין שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, ברור לך שהוא ברא גם את כוח הראייה וכוח השמיעה, הכלולים באותו עולם. הייתכן שמי שברא את כוח הראייה – הוא עצמו איננו רואה?! הייתכן שמי שברא את כוח השמיעה – הוא עצמו איננו שומע?! התשובה – השלילית – מובנית בשאלה. את זה הבין אברהם אבינו.
הרמב”ם מסביר כיצד הגיע אברהם אבינו להבנותיו:
“כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהָיָה תָּמֵהַּ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ. כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַטִּפְּשִׁים וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוּא עוֹבֵד עִמָּהֶם וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱ־לוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכֹּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱ־לוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ” (רמב”ם, הלכות עבודה זרה פרק א הלכה ג).
אברהם הגיע למסקנה חד־משמעית: הקדוש ברוך הוא הוא האחד והיחיד שיכול ליצור דברים בעולם יש מאין, והוא גם יכול להשפיע על העולם ולעזור לבני האדם – כרצונו. מלבדו – אין שום כוח נוסף שיכול לעשׂות כל זאת. בעקבות המסקנה, הוא שיבר את הפסילים ויצר דת חדשה – דת אברהם אבינו; עשׂרות ומאות אלפים נמשכו אחרי האמת והלכו אחריו, וכך נבנה בית אברהם. החידוש לא מצא חן בעיני המלך, והוא ביקש להורגו. אמונתו של אברהם שהא־ל יכול לעזור ולהציל מסכנות ומאויבים – זכתה להוכחה חיה: אברהם ניצל בנס, ויצא לחרן.
ב. מהות האמונה – השגחה כללית
1. אמונה מכוח השׂכל
חשוב לדייק שאמונתו הראשונה של אברהם הייתה אמונה שאליה הגיע בכוח השׂכל. מסתבר שהנס שנעשׂה לו חיזק אותהּ מאוד – אצלו ואצל העֵדים לנס – אבל יש לזכור שאצל אברהם אבינו היא החלה קודם שאירע לו הנס, וזו גדלותו.
נשׂים לב שהתורה עצמהּ מעידה על אברהם אבינו שהיה “מאמין”:
“וְהִנֵּה דְבַר ה’ אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ; וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ; וְהֶאֱמִן בַּה’ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה” (בראשית טו, ד–ו).
אברהם ושׂרה היו באים בימים, והינה ה’ מבטיח לאברהם שיזכה לבן, ולא זו בלבד אלא שיזכה להעמיד עַם רב. להמחשת הבטחת הזרע ה’ מורה לאברהם להתבונן בכוכבים ולנסות לספור אותם, משׂימה בלתי אפשרית מובהקת, ומיידע אותו שכפי שהכוכבים רבים – כך יהיה זרעו. בשעה שההבטחה ניתנת, אברהם עדיין איננו רואה אפילו בן אחד ויחיד, קל וחומר שאיננו רואה צאצאים רבים ככוכבי השמיים לרוב; ובכל זאת – הוא מאמין שההבטחה שניתנה תקוים.
ה’ מבטיח לאברהם הבטחות נוספות:
“לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ; וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה” (בראשית יב, א–ב).
וגם:
“כִּי אֶת־כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם” (בראשית יג, טו).
וכאשר אברהם מגיע לארץ ישׂראל – ההצלחה לא מאירה לו פנים, הוא חווה קשיים רבים וההבטחה מבוששת להתממש: הרעב בארץ מאלץ אותו לרדת ממנה, בן אחד בלבד נולד לו ולשׂרה, ובניו של אותו בן, נכדיו של אברהם – רק אחד מהם צדיק. האם אברהם הפסיק להאמין? חלילה. הוא עצמו לא זכה לראות בהתגשמות ההבטחה שניתנה לו, ואמונתו נותרה איתנה. אם ה’ הבטיח – הוא יקיים. לאברהם לא היו שום ספקות.
והוא צדק. ההבטחה “סְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ” – אכן התגשמה: אנחנו, יהודי תשפ”ד – ההתגשמות של ההבטחה העתיקה.
האמונה שזוכה לשבח הכתובים ומעידה על דרגתו הגבוהה של אברהם, היא אמונה בנצחיות של עַם ישׂראל, והיא אמונה שמכוח השׂכל. ויש גם אמונה מסוג אחר, כפי שנברר להלן.
2. אמונה מכוח החוויה
גם אנו, בניו ובני בניו של המאמין הגדול, מאמינים בנצחיות של עַם ישׂראל. ועם זאת חשוב לדייק: האמונה בנצחיות אין פירושהּ שכל בני עַמנו יחיו בשלווה ובנחת בכל זמן ובכל מקום. ייתכן בהחלט שיבואו על יחידים ואפילו קהילות גדולות מעַמנו צרות, ואפילו קשות ביותר; ייתכן שיקומו אויבים וצוררים שיבקשו את נפש בני עַמנו ויעשׂו כל שביכולתם כדי להשמידם. האמונה בנצחיות הָעָם פירושהּ אחר: האויבים והצרות – כפי הנראה יגיעו וגם יפגעו, אבל כלל ישׂראל – יתקיים לנצח, על אפם ועל חמתם של האויבים ובניגוד לכל התוכניות המתוחכמות והמזימות שיהגו במוחם וגם יוציאו מן הכוח אל הפועל. אפילו שואה יכולה להתרחש, ולמרבה הצער אכן התרחשה, אבל גם היא לא הצליחה לכלות את ישׂראל, ואדרבה, בעקבותיה התרחשה תקומה מפוארת. זה כוחהּ של הבטחת ה’, והיא תקפה לעד. כל תוכנית וכל מזימה – חמורות ככל שתהיינה – לא יוכלו להתנגד להּ.
ציינּו שאברהם האמין באמת ובתמים שה’ עוזר למאמיניו ומצילם מידי אויביהם. יש שמפקפקים ומקשים: “לא תמיד הוא עוזר נגד אויבים”, הם טוענים, “ראינו בעינינו שאויבים פגעו בנו פגיעה קשה”. האמת היא, שאנו, אין לנו קושיה זו: הרי ראינו ניסים וניסי ניסים שהתרחשו לנגד עינינו ממש. אחרי שראינו כל זאת, איך נוכל לומר שה’ איננו עוזר לנו כנגד האויבים?! בריא שלהתרחשויות האלה יש פירוש אחד בלבד: הקדוש ברוך הוא עוזר גם עוזר!
צאו וראו מה אומרים האויבים: “אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי” (שמות טו, ט). כך אומרים הגויים האויבים. כך אמר חמאס. כך אמר נסראללה. כך אומר חמינאי.
אבל מה אומר הקדוש ברוך הוא?
הקדוש ברוך הוא אומר: “נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם, אַדִּירִים” (שמות טו, י).
הקדוש ברוך הוא שולח את 8200 ויחידות אחרות, ופתאום הכול מתהפך. הכול מתפעלים: “כמה חכמים הגנרלים של ישׂראל”, הם אומרים בהשתאות. וגם אנו משתאים, ותהייתנו עצומה כפל כפליים מתהייתם: הרי אלו בדיוק אותם גנרלים שהיו בשבעה באוקטובר. אנו מכירים אותם ויודעים שלא הוחלפו באחרים. אם הם חכמים כל כך, הייתכן שאז לא היו חכמים?! שהחוכמה צמחה אצלם רק לאחרונה?! ברור שלא קרתה תפנית מסוג זה, אלא מאי? לא הכול תלוי בהם ובחוכמתם. כפי שלימדנו אברהם אבינו, אם העולם מסתדר – משמע יש מְסדר שגורם לזה, והוא כוח עליון, בורא העולם. אומנם יש השתתפות של כוח האדם, אבל הגורם המרכזי הוא הבורא.
גם מבט על ההיסטוריה חושׂף את יד ההשגחה העליונה, המעורבת בכל מהלכי השמירה על האומה היהודית.
היינו עבדים במצרים. השעבוד היה קשה ונמשך שנים רבות, עד שהיו שחדלו מלקוות לישועה. נדמה היה שהשעבוד יימשך לנצח, ובסוף יצאנו מעבדות לחירות. הגענו לארץ ישׂראל למרות הפלשתים, למרות אלופי אדום, אילי מואב וכל יושבי כנען, סיחון ועוג וחבריהם, שרצו למנוע זאת מאיתנו. למרות כולם, זכינו לתקומה מחדש. וכך לאורך ההיסטוריה – עַמנו חווה עליות ומורדות, אבל אחרי כל הטלטלות, הגיעה התקומה. הגענו עד עפר, וקמנו מן האפר וצמחנו.
גלינו לבבל, ושבנו לארצנו האהובה אחרי שבעים שנה, ומצאנו בהּ הריסות ועיי חורבות. האם קל לקומם הריסות ולבנות ארץ מחדש? לא. נדרשת לכך מסירות נפש של ממש. והינה – עַמנו מוסר את נפשו ובונה את מולדתו ומנהל בהּ חיים חדשים.
אחר כך יש שוב גלות. זמן־מה טוב ליהודים בגלותם, אבל אז הם מגורשים. מגרשים אותם מספרד, והם נודדים, מגיעים לפולין ולאירופה המזרחית, מתיישבים שָם ומקימים קהילות מפוארות. הם זוכים להערכה רבה: שליטים תומכים בהם, מעניקים להם זכויות ופותחים לפניהם אפשרויות. פריחה כלכלית מביאה לשׂגשׂוג רוחני. כמאה וחמישים שנה נדמה היה לכולם שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה – “עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי” (תהלים כג, ב) – עד אשר… התברר שלא. חמלניצקי יימח שמו הגיע ועימו הקוזקים הרצחניים. המתנגדים למשטר כעסו על השכבה השלטת, על העשירים הנהנתנים, אבל את זעמם כילו ב… יהודים, והאומללים נטבחו ודמם זרם בחוצות. היהודים שהצליחו – נמלטו כל עוד רוחם בם, והגיעו לאמסטרדם ולערים וכפרים במערב אירופה. שוב הקימו קהילות ונחו זמן־מה, וגם הפעם עלה עליהם הכורת והרס את שבָּנו, וחוזר חלילה: שקט ופריחה, פרעות ובריחה, יישוב מחדש ושׂגשׂוג, שקט ופריחה, פרעות ובריחה… במשך כ־4000 שנה.
סבא שלי, הרב ירחמיאל אליהו, הסביר בדרכו המיוחדת את משמעות האמרה “שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו” – כאשר קם עלינו אויב ומנסה לכלותנו, יש אויב אחר, שאינו זומם להכרית אותנו, והוא פותח לפנינו את שערי ארצו ומאפשר לנו לדור בהּ. ואנו באים, ונשארים. ההסבר הזה עולה בקנה אחד עם קורות עַמנו במאה הקודמת: יהודים ברחו לאנגלייה, לארצות הברית ולשווייץ. לא כל הגויים קמו עלינו יחד.
גם בשנה שעברה, בטבח הנורא שאירע בשׂמחת תורה, היה לנו נס גדול מאוד שהחיזבאללה לא הצטרף לחמאס ולא תקף אותנו מהגבול הצפוני. אילו הצטרף, והיינו מותקפים בעת ובעונה אחת מן הדרום ומן הצפון – מי יודע אם הייתה לנו תקומה מאסון כבד ונורא כזה. חיזבאללה רוצים להרוג אותנו בדיוק כמו החמאס. ומדוע לא הצטרפו ותקפו יחד? הם נתנו לנו זמן להתארגנות: להילחם בקמים עלינו להורגנו בגזרה אחת, ואז להתפנות ולעבור ללחימה בגזרה האחרת.
ממש לא מזמן עיינתי בדברי הנביא ישעיהו:
“אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף; וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ וְהֵמַתִּי בָרָעָב שָׁרְשֵׁךְ וּשְׁאֵרִיתֵךְ יַהֲרֹג; הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי עִיר נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו; וּמַה יַּעֲנֶה מַלְאֲכֵי גוֹי כִּי ה’ יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ” (ישעיה יד, כט–לב).
דברי הנביא בכוחם להאיר את עינינו למתרחש היום: פלשת הם יושבי העיר עזה. פתאום באו מצפון, וכל עזה עולה באש ובעשן.
כל קורות עַמנו – פלאי פלאים הם ובכולם ניכרת יד ה’. ושיבת הָעָם לארצו – היא נס מיוחד במינו.
גלות בבל הסתיימה בשיבתם של עזרא ונחמיה. המצב בארץ היה קשה: בניית המקדש דרשה מאמצים כבירים – עבודה ביום ושמירה בלילה. ולמרות הקושי – הצליחו להקים בארץ אוטונומיה עצמאית. אומנם הם העלו מיסים למלך פרס, אבל חיו חיים יהודיים עצמאיים. מניין שאבו את הכוח? מן האמונה בנצחיות של כלל ישׂראל.
גם כאן בכוכב יעקב נוכל לחזות בפלא שבוודאי ידו של ה’ יתברך היא שאפשרה את יצירתו. הינה היושבים כאן, בחדר הזה, יהודים שהם עצמם או הוריהם באו מכל קצווי תבל: מפולין ומסוריה, מטורקייה, מעיראק ומתימן, ואני, העומד לפניכם, משווייץ הגעתי. אנו עדים כאן להתגשמות ההבטחה המפורשת בתורה:
“אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱ־לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ; וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱ־לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ” (דברים ל, ד–ה).
העובדות לנגד עינינו ואי אפשר להתעלם מהן. אומנם חלקים לא מבוטלים מן הדרך להתגשמות ההבטחה היו דרך חתחתים, ויהודים רבים הגיעו ארצה משום שהאדמה שעליה ישבו רעדה מתחת רגליהם עד שהיו אנוסים לברוח ממנה. הם הגיעו מאונס, אבל כשהגיעו – גילו שכאן יוכלו לחיות מרצון אמיתי. אחרי פרעות בארצות ערב – עלו יהודים ארצה; אחרי מוראות השואה – הגיעו ארצה שׂרידי חרב פליטי מלחמה, וגם בשנה זו קלטה ארצנו עולים חדשים.
האמונה שלנו מבוססת על שני יסודות – על הכרת הבורא יתברך: “אָנֹכִי ה’ אֱ־לֹהֶיךָ”, ועל החוויה האישית של כל אחד מעַמנו מאז הנס הגדול “אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” ובניסים הגדולים שחווינו בכל דור ודור מאז ועד היום. אברהם האמין בשׂכלו. ואנו, בניו ובני בניו, ירשנו ממנו את אמונתו, והגברנו וחיזקנו אותהּ גם בכוח החוויה האישית.
וכעת נעבור לברר מהו ביטחון.
ג. מהות הביטחון – השגחה פרטית
1. השגחה
דוד המלך מרבה לדבר על אמונה, אך לא רק עליה: הוא מדבר גם על ביטחון אישי. הוא מדבר על העזרה שה’ עוזר לו – על העזרה האישית שה’ מושיט לו.
והוא ממליץ:
“לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה; כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן; בְּטַח בַּה’ וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה; וְהִתְעַנַּג עַל ה’ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ; גּוֹל עַל ה’ דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה” (תהלים לז, א–ה).
אמונה, לפי הבנתי, היא בעניין הכלל: הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם. בתורה אתה לא רואה את הביטוי של העזרה האישית, שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד.
דוד המלך בוודאי משמיענו על הנהגת ה’ את העולם בצדק ובגבורה, ומציין שאדם ששׂם מבטחו באל – אשריו, כך למשל במזמור שאנו אומרים בכל בוקר בתפילתנו:
“אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה; תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו; אַשְׁרֵי שֶׁאֵ־ל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ [ביטחונו] עַל ה’ אֱ־לֹהָיו; עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל אֲשֶׁר בָּם הַשֹּׁמֵר אֱמֶת לְעוֹלָם” (תהלים קמו, ג–ו).
והוא גם מתאר את עזרתו לנתונים בצרה ובקושי:
“עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה’ מַתִּיר אֲסוּרִים; ה’ פֹּקֵחַ עִוְרִים ה’ זֹקֵף כְּפוּפִים ה’ אֹהֵב צַדִּיקִים; ה’ שֹׁמֵר אֶת־גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת” (שם, ז–ט).
גם תיאור זה כוללני: ה’ עוזר ליתומים ולאלמנות באשר הם, פוקח עיני עיוורים באשר הם וכו’. מלבד העזרה הכללית, דוד מדגיש שוב ושוב את העזרה האישית שהוא סמוך ובטוח שה’ יושיט לו:
“ה’ אֱ־לֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי” (תהלים ז, ב),
“שְׁמַע ה’ וְחָנֵּנִי ה’ הֱיֵה עֹזֵר לִי” (שם ל, יא),
“וַאֲנִי עָלֶיךָ בָטַחְתִּי ה’ אָמַרְתִּי אֱ־לֹהַי אָתָּה; בְּיָדְךָ עִתֹּתָי הַצִּילֵנִי מִיַּד אוֹיְבַי וּמֵרֹדְפָי; הָאִירָה פָנֶיךָ עַל עַבְדֶּךָ הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ” (שם לא, טו-יז).
כולנו קוראים לה’ ומבקשים עזרתו. מובן שגם אני עושׂה כן. אני משתדל לעשות טוב ומתפלל שבהיותי יחיד שהוא אחד מתוך כלל עַם ישׂראל – ה’ ייענה לתפילותיי.
האם תמיד בקשותינו מתמלאות? לאו דווקא. לפעמים פוקדות אותנו צרות. ומה אנו עושׂים במקרה כזה? אנו ממשיכים לבטוח בה’ יתברך.. אנחנו ממשיכים לבטוח בו כי אנו מבינים שיש לו חשבונות משלו, ואנו איננו מבינים את כולם. יש שנדמה לנו שאנו מבינים, אבל ייתכן שהבנתנו מוטעית, ויש שאנו חשים שהכול חידה ושום דבר לא ברור לנו, ואין לנו אלא לבטוח בו שהכול נכון ומושגח בתכלית הדיוק. אין לנו ספק ש”צַדִּיק ה’ בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו” (תהלים קמה יז), ואנו סמוכים ובטוחים ש”קָרוֹב ה’ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת” (שם, יח). אמונתנו זו תמימה ושלמה, אבל היא שונה מהאמונה של אברהם אבינו: אברהם האמין בהבטחה הנוגעת לכלל האומה. גם עַם ישׂראל, בראותם את מצרים מת על שׂפת הים, “וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ” (שמות יד, לא), וגם אמונה זו הייתה אמונה כללית. הכלל כולו האמין.
דוד מדבר שוב ושוב על ביטחון אישי, על אמונה של האדם בהשגחתו של ה’ המכוונת אליו, היחיד, ולא אל הכלל. ברור לו שה’, שברא את עולמו ואותנו, רואה הכול ושומע הכול, ובאותהּ מידה ברור לו שהתשובה של ה’ תלויה ברצונו ובהחלטתו. הוא יכול להיענות לבקשתנו ולהשיב בחיוב, ובאותהּ המידה הוא יכול שלא להיענות להּ, היינו להשיב בשלילה.
וגם כשאיננו נענה – אין פירוש הדבר שלא שמע או התעלם, חלילה. הוא שמע, והחליט להשיב כפי שהחליט. דוד מבין שהשגחת ה’ עליו אין פירושהּ תשובה חיובית לכל שאלה והיענות לכל בקשה. ועם זאת אין לו ספק שהשגחה זו רציפה ותמידית: ה’ מלווה אותו בכל מקום ובכל זמן, ולכן הוא אף פעם איננו לבד. התחושה שלו שה’ איתו תמיד – נוסכת בו כוח וביטחון, והיא הרגשה חשובה מאוד בחיים.
אני מבקש להסביר את החידוש שחידש דוד המלך, ומה רצה ללמדנו:
מצאנו בתורה שגם אבותינו אברהם יצחק ויעקב פנו אל ה’ בבקשות לעזרה שמֵימית. ודוק: אבותינו היו “אנשים כלליים” ולא “פרטיים”. הם היו אנשי הציבור כולו, וגם בקשותיהם היו למען הכלל. ה’ דואג לעַמו ולנדכאים ולחלשים שבו, וטובתם לנגד עיניו, אם כי יש מקרים שאנו מתקשים להבין כיצד המציאות שאנו רואים מתיישבת עִם הכלל הזה. כל אלו קשורים לתחום שאותו הגדרנו אמונה.
אבל בביטחון – העיקר הוא ההבנה של היחיד: אני מבין שה’ איתי בצרה שפקדה אותי, והוא עוזר לי. אני לא לבד. אני אקבל מה שיהיה.
2. השגחה והשתדלות
בעניין הביטחון חשוב להבהיר: הביטחון בה’ איננו ישיבה באפס מעשה והַמְתנה שה’ יעשׂה את הדברים במקומנו. ביטחון בה’ פירושו – פעולה, עשׂייה.
אדם שנולד למשפחה ענייה – צריך לפעול ולהתאמץ כדי לצאת ממעגל העוני. העשׂייה שלו היא תנאי להיחלצות של ה’ לעזרתו. כשה’ יראה שהוא משתדל ופועל, גם העזרה משמיים בוא תבוא.
אומנם יש מקרים שהעזרה מגיעה בלי שעשׂינו מאומה, ומכל מקום הגעתהּ תלויה בהשתדלות שלנו.
יש הסוברים אחרת ואינם רואים בהשתדלות האדם תנאי לעזרה ממרום.
הרב הרוש כתב בספרו שכידוע בראש השנה נקבעים לאדם מזונותיו לשנה כולהּ. והמסקנה שהוא מסיק: מה שנקבע – נקבע. אם נקבע שפרנסתנו תהא מצויה – כך יהיה, בין שנעבוד ובין שלא נעבוד; ואם נקבע שנחווה מחסור – כך יהיה, ותוספת עמל ומאמץ ממילא לא תועיל לנו. אם כן, למה צריך לעבוד? כדי לא להתרגל להיות עצלנים (אבל לא למען הפרי שתניב העבודה).
אני סבור אחרת: להבנתי התפיסה הזאת, המבטלת את חשיבות ההשתדלות של האדם ופעולתו למען עצמו, אינהּ רעיון יהודי.
חיזוק לדעתי מצאתי בדברי הרב קוק:
“ורס”ג אומר בספר האמונות והדעות (מאמר י’ פרק ט”ו) על מי שאומר שבטוח בד’ על עניני עולם הזה בלא השתדלות, שהיא דעה זרה, דאם כך יאמר גם כן על עניני עולם הבא, ומה תכלית התורה והמצוות, ומהפרט נלמד על הכלל” (הראי”ה קוק, שו”ת משפט כהן סימן קמד).
ואם נרענן את זיכרוננו נשׂים לב שחובת ההשתדלות נלמדת כבר מדברי תורתנו:
“וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה; וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱ־לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל…” (דברים ח,
יז–יח).
אנו יודעים שצבא ההגנה לישׂראל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון כולו, וחיילינו אמיצים ונלחמים בעוז רוח. לא רק אנו יודעים זאת, גם העולם שנחשׂף לפעולות צבאנו – מתפעל ומכיר בעליונותו ובסגולת חייליו. אם כן, מדוע לא לומר שהצבא שלנו הוא הצבא והוא מסוגל לכל משׂימה ובוודאי ינצח בכל מערכה? כי… אמירה זו איננה האמת. עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו תדיר:
“ה’ אֱ־לֹהֶיךָ (כִּי) הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת־בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה” (שם, יח).
נשׂים לב ללשון הפסוק: לא כתוב שה’ עושׂה חיל במקומנו! הוא נותן לנו כוח לעשׂות, וודאי שמוטל על בני אדם לעשׂות את כל מה שצריך. בכל הפעולות והמעשׂים שאנו נדרשים אליהם בחיים, איננו פונים לה’ שיעשׂה במקומנו: איננו מבקשים מה’ ללכת במקומנו לערוך קניות או להוציא את האשפה, ללכת לרופא וליטול תרופות. אין ספק שה’ עושׂה למעננו רבות, אבל התודעה הבסיסית שלנו צריכה להיות שהפעולות הנחוצות לקיומנו – עשׂייתן מוטלת עלינו.
הדברים שהביא הראי”ה קוק בשם רבי סעדיה גאון הם יסוד אמוני מן המעלה הראשונה. המחשבה שהביטחון בה’ פירושו שאין צורך בהשתדלות בענייני העולם הזה, מחשבה מוטעית היא וזרה ליהדות. על האדם להשתדל ככל יכולתו, “וַה’ הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה” (דברי הימים א יט, יג).