סימן ע"ו – להיזהר מצוֹאה בשעת קריאת שמע, ובו ח' סעיפים.

בדיני קדושת המחנה שבפרשת כי תצא אומרת התורה (דברים כ"ג, יג-טו): "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ … וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ … וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר". מכאן שיש איסור לומר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה[1]. בניגוד לערווה, שבה האיסור תלוי בראייתה, בצואה האיסור קשור למקום: אסור מהתורה לומר דבר של קדושה במקום שיש בו צואה אפילו אם אינו רואה אותה; ואם הצואה אינה באותו מקום – מותר אף אם רואה אותה. פרטי איסור זה יתבארו מסימן זה ועד לסימן פ"ז.

סעיף א

^אצואה בעששית, מותר לקרות כנגדה אף על פי שרואה אותה דרך דפנותיה, משום דבכסוי תלה רחמנא, דכתיב: 'ושבת וכסית את צאתך', והא מתכסיא (א).

^אברכות כה ע"ב.

• והא מתכסיא – עששית היא כלי זכוכית; "והא מתכסיא" תרגומו "והרי היא מכוסה". ההיתר הוא בתנאי שאין ריח המגיע אליו מן הצואה.

סעיף ב

^בצואה בגומא – מניח סנדלו עליה וקורא, דחשיבא כמכוסה, וכיון שאין ריח רע מגיע לו (ב) מותר; והוא שלא יהא סנדלו נוגע בה (ג).

^בברכות כה ע"ב.

• מגיע לו – אולם אם ריח הצואה מגיע אליו נקרא הדבר "ריח שיש לו עיקר". ודין ריח כזה כצואה, ואסור מהתורה לקרוא לידו קריאת שמע.
• נוגע בה – משום שאם סנדלו נוגע בצואה יש חשש שתדבק לסוליה, וכשירים את רגלו הצואה לא תיחשב למכוסה[2].

סעיף ג

^גהעבירו צואה לפניו, אסור לקרות כנגדה (ד). ופי חזיר כצואה עוברת דמי (ה), אפילו עולה מן הנהר אין הרחיצה מועלת לו, דהוי כגרף של רעי (ו).

^גברכות כה ע"ב.

• כנגדה – כלומר שאף שאינה נחה ברשותו, אלא רק עוברת ברשותו – האיסור במקומו עומד.
• דמי – מפני שהחזיר מלוכלך מאוד.
• כגרף של רעי – הוא כלי הצואה (העביט), שריחו רע אף אם רוחצים אותו[3].

סעיף ד

^דהיתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו, או שהכניס ידיו בבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע – ^היש מתירים לקרות (ז), ^וויש אוסרים (ח). ^זויש אומרים שלא התיר המתיר בצואה על בשרו, אלא במקום שהיא נכסה מאליה בלא מלבוש, כגון אצילי ידיו (ט). ונכון לעשות כדברי המחמיר (י). הגה: ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה (יא) (מהרי"ל הלכות יו"כ).

^דברכות כה ע"ב לפירוש הרא״ש.  ^ההרי״ף והרא״ש ורבנו יונה, וכרב הונא.  ^ורבנו חננאל ואור זרוע וכרב חסדא.  ^זהרא״ש ורבנו יונה שם בשם יש אומרים.

• יש מתירין לקרות – כיוון שהצואה שעל בשרו מכוסה, הרי מתקיים בה "וכיסית את צאתך". והמכניס ידו הרי הצואה ברשות אחרת, ובמקומו אין צואה, והוא בגדר של "מחניך קדוש".
• ויש אוסרים – לשיטתם הילול ה' נעשה בכל הגוף, ולכן אסור לדבר דברי קדושה אף אם רק חלק מגופו במקום הצואה[4].
• כגון אצילי ידיו – זו שיטה שלישית, הסוברת שבכל הגוף הלכה כמחמירים, מלבד מקומות בגוף המכוסים מאליהם, שבהם הצואה נחשבת כבלועה.
• כדברי המחמיר – כשיטת ה"יש אוסרים". אמנם, בשעת הצורך אפשר לסמוך על השיטה האומרת שאפילו צואה על גופו מותר, אם היא מכוסה בבגדו[5].
• כצואה – ואף שאין לה ריח, היא נחשבת ללכלוך המצוי על גופו[6]. ונראה שהמחבר לא החמיר בכך, ולדעתו ב"צאתך", כלולה צואה בלבד. וגם לרמ"א האיסור הוא רק כשהיא מצויה על גופו, ולא על בגדיו.

סעיף ה

^חצואה בפי טבעת, אפילו היא מכוסה, אסור לקרות לדברי הכל; אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב (יב).

^חיומא ל' ע"א.

• כשהוא יושב – כי מקום זה מלוכלך מאד. ואם קרא ומצא אחר כך שהוא מלוכלך, אם ברור לו שכבר היה מלוכלך בעת הקריאה יש לחזור ולקרוא קריאת שמע[7].

סעיף ו

^טהיה לפניו מעט צואה, יכול לבטלה ברוק שירוק בה ויקרא כנגדה, והוא שיהא הרוק עבה (יג). ^יואין הביטול מועיל אלא לפי שעה, אבל אם לא יקרא מיד והרוק נימוח ונבלע בה – לא בטלה.

^טברכות כ״ה ע"ב.  ^יירושלמי ו' ע״ב, הביאו הרא״ש והרשב״א בשם הראב״ד.

• עבה – מפני שכך הצואה נחשבת למכוסה.

סעיף ז

^כספק אם צואה בבית – מותר לקרות, דחזקת בית שאין בו צואה (יד). ספק אם צואה באשפה – אסור, משום דחזקת אשפה שיש בה צואה (טו). אבל ספק מי רגלים, אפילו באשפה – מותר, משום דלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קילוח, ואחר שנפל לא מיתסר אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו (טז). ^כברכות כ״ה ע"א וכלישנא בתרא.

• שאין בו צואה – והתורה אינה דורשת לחשוש לכל מיני חששות כאשר אין בסיס לכך.
• שיש בה צואה – ואף שאינו בטוח שיש בה צואה, החשש הוא משמעותי, ויש להחמיר בזה כדין כל ספק דאורייתא. גם בימינו חשש זה קיים, במיוחד באשפות שמכניסים בהן טיטולים צואים, ולכן צריך לדאוג שפח האשפה יהיה מכוסה, ושלא יצא ממנו ריח. וכן על יד חולים המרותקים למיטה ועושים צרכיהם בכלי במקומם – יש לדאוג לכסות את הכלי, ושלא יעלה ממנו ריח.
• לא גזרו – דין מי רגליים יתבאר בהרחבה בסעיף הבא.

סעיף ח

^לקרא במקום שראוי להסתפק בצואה, ומצאה אחר כך – צריך לחזור ולקרות (יז). אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו, אין צריך לחזור ולקרות (יח). ^מומי רגלים, אפילו מצאן במקום שראוי להסתפק, אין צריך לחזור ולקרות (יט).

^לשם כ״ב ע"ב לפירוש התוספות ורבנו יונה והרא״ש.  ^מתוספות [עירובין ס"ד ע"א].

• צריך לחזור ולקרות – ראינו בהקדמה לסימן שהאיסור לקרוא שמע במקום שיש בו צואה הוא מן התורה. ואם עבר וקרא היכן שיש צואה, גזרו חכמים שאין קריאתו קריאה, וסמכו דבריהם על הפסוק (משלי כ"א, כז): "זבח רשעים תועבה"; וצריך לחזור ולקרוא[8].
• אין צריך לחזור ולקרות – כיוון שאם לא פשע, לא ביטלו חכמים את המצווה שקיים, ואינו צריך לחזור.
• אין צריך לחזור ולקרות – יבואר בסימן הבא שאיסור זה הוא דרבנן, ועל כן חכמים לא גזרו לבטל מצוותו.

[1] כך למד רבא בברכות דף כה ע"א. וראה גם ספרי פרשת כי תצא פיסקא רנ"ח.

[2] כך יש לפרש כדי שלא יסתור את דעת ה"יש אוסרין" שבסעיף ד'. וראה מג"א ס"ק ו'.

[3] דין עביט מבואר בסימן פ"ז.

[4] זו שיטת רב חסדא, ולמד זאת מהפסוק "כל  עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". המקל הוא רב הונא, שלמד מהפסוק "כל הנשמה תהלל יה" שהילול ה' אינו בכל הגוף, אלא רק דרך איברי הנשימה, כלומר הפה והאף.

[5] מ"ב ס"ק יד. ולכן נקט המחבר לשון "ונכון לעשות כדברי המחמיר". עיין כף החיים אות יט שסתם לאסור גם בשעת הדחק, ואמנם ראיתי בהערות איש מצליח על מ"ב ס"ק יד שכתב כדברינו.

[6] לכן לכתחילה יש להחמיר אף אם מכוסה בבגדים, כפי שראינו לעניין צואה.

[7] מ"ב ס"ק יז. ועל ברכות ותפילה לא יחזור, מפני שאיסור צואה בפי הטבעת הוא מדרבנן (עיין חיי אדם סימן ג), ובאיסור דרבנן אין צריך לחזור ולברך, כמפורש בסעיף ח. יש חולקים בדין זה, ודברינו על פי המ"ב ס"ק יז וכף החיים אות כד, וספק ברכות להקל.

[8] אף שאיסור הקריאה הוא מן התורה, קריאתו אינה מתבטלת אלא מגזירת חכמים. ואנו רואים בכמה מקומות בש"ס שהעובר על אופן קיום המצווה ביטלו חכמים את מצוותו, אפילו אם עבר על פרט מדרבנן. עיין לדוגמא ברכות טו ע"א, תוס' ד"ה "אי" (וראה בדברינו בספר "בעקבות המחבר" עמוד מ"ד, בעיקר בהערה 12). וכל שכן כאן, שעבר על דין תורה.