סימן קכ"ד – הלכות חזרת הש"ץ, ובו י"ב סעיפים

סימן זה עוסק בחזרת העמידה על ידי שליח הציבור. החזרה תוקנה בעיקר כדי שמי שאינו יודע להתפלל תפילה בלחש יצא ידי חובה בתפילת שליח הציבור. כיום, שיש סידורים, אין כמעט בנמצא מי שאינו בקי בתפילה; ובכל זאת התקנה נשארה במקומה, מכמה סיבות:

א. אין משנים תקנת חכמים, אפילו אם טעם התקנה בטל.

ב. חכמים תיקנו לומר בחזרת הש"ץ קדושה וברכת כוהנים, ולכן אי אפשר לבטלה[1].

ג. גם כיום ייתכן שאדם יצא ידי חובתו בשמיעה משליח הציבור, במקרה שטעה בתפילה בלחש (כפי שיתבאר בסעיף י').

ד. הבית יוסף הביא בשם האבודרהם שגם מי שהתפלל בלחש יש לו שכר כאשר שומע את החזרה מפי שליח הציבור, ונחשב הדבר כאילו התפלל פעמיים נוספות: אחת בזכות הקשבתו לש"ץ, ואחת בזכות עניית האמן.

ה. נוסיף שבקיום שתי התפילות מקיימים שתי רמות של תפילה בציבור: הראשונה תפילת הלחש, שהיא תפילת יחידים המתקבלת בזכות שמתפללים יחד בציבור; והשנייה היא תפילת הציבור, כאשר כל הציבור מתאחד סביב שליח הציבור.

סעיף א

^אלאחר שסיימו הצבור תפלתן, יחזור שליח צבור התפלה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר, ויוצא בו (א). ^בוצריך אותו שיוצא בתפלת שליח צבור לכוין לכל מה שאומר שליח צבור מראש ועד סוף, ואינו מפסיק, ואינו משיח (ב), ופוסע שלש פסיעות לאחריו, כאדם שמתפלל לעצמו (ג).

^אראש השנה ל״ג ע"ב.  ^בטור בשם הגאונים.

• ויוצא בו – זו הסיבה שתיקנו חכמים לחזור על התפילה; אולם שליח הציבור יחזור אף אם אין שם מי שאינו יודע, כפי שראינו בהקדמה.
• ואינו משיח – ובזכות כך נחשב לו הדבר כאילו התפלל בעצמו.
• כאדם שמתפלל לעצמו – וכאילו הוא עצמו עמד לפני השכינה.

סעיף ב

^גשליח צבור שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור, ואינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש (ד). הגה: וכן אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפלה, יוכל להתפלל מיד בקול רם, והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר 'הא-ל הקדוש' (ה), וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת השליח צבור (ו) (מהרי"ל).

^גכל בו סי' כ״ז.

• לחזור ולהתפלל בלחש – מדובר בשליח ציבור שהגיע באיחור, והציבור לא המתינו לו אלא התחילו תפילת לחש. במקרה כזה, הש"ץ מקיים באמירת החזרה גם את חיובו האישי להתפלל. אולם כמובן שלכתחילה אין לעשות כן, מאחר שכך הוא מפסיד זכות תפילת עמידה אחת.
• לאחר הא-ל הקדוש – במצב זה שליח הציבור אומר קדושה והציבור עונים אחריו, ואחר כך הציבור ושליח הציבור ממשיכים בלחש. ובשחרית, אם יש כוהנים ממשיך שליח הציבור בקול רם מ"רצה"[2].
• אחר ברכת השליח ציבור – כדי לשמור על מסגרת התקנה, שהרי התפילה בקול רם מטרתה להוציא ידי חובה. אולם אין בכך חובה, ולכן נקט הרמ"א לשון "טוב". ולמעשה אין מקפידים על כך[3]. ואין לבטל את החזרה בקלות, אלא רק אם יש צורך בכך, כגון שחוששים שיעבור הזמן או שאין תשעה שעונים אמן, וכן אם המתפללים ממהרים מאוד ולא יוכלו להישאר עד סוף החזרה[4].

סעיף ג

^דקהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה, אף על פי כן ירד שליח צבור וחוזר להתפלל, כדי לקיים תקנת חכמים (ז). הגה: ואם יש יחידים בקהל מאריכין בתפלתם, אין לשליח צבור להמתין עליהם, אפילו היו חשובי העיר (ח). וכן אם היה מנין בבית הכנסת, אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא (ט) (בנימין זאב סי' קס"ח).

^דהר"ד אבודרהם בשם תשובת הרמב״ם.

• לקיים תקנת חכמים – ועיין בהקדמה לסימן, שבה הבאנו טעמים נוספים לדין זה.
• חשובי העיר – והמנהג להמתין לרב בית הכנסת. נראה שהטעם הוא שלפעמים שליח הציבור, ואף חלק מהציבור, אינם מתפללים בנחת, והמתפלל בנחת נמצא נפסד, שאינו יכול לענות אמן ולומר קדושה. אבל אם הרב מאריך הרבה, טוב אם יורה שלא יחכו לו.
• שעדיין לא בא – מפני שיש לכבד את הציבור ולא להטריחו[5].

סעיף ד

^הכששליח צבור חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן (י). ואם אין תשעה מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה (יא); לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו, ויכוין לברכות החזן (יב). הגה: יש אומרים שכל העם יעמדו כשחוזר השליח צבור התפלה (יג) (הגהות מנהגים).

^הטור בשם תשובת אביו הרא״ש כלל ד'.

• ולענות אמן – וכך נחשב כאילו התפללו עוד שתי תפילות עמידה, כפי שהסברנו בהקדמה.
• לבטלה – למעשה כל האנשים מתפללים בעצמם בלחש, ואין צורך בחזרת שליח הציבור כדי להוציא מישהו ידי חובה; לכן משמעות החזרה על התפילה היא תפילת הציבור, כפי שהסברנו בהקדמה. וכתב המחבר[6] לשון "קרוב להיות ברכותיו לבטלה", מפני שברכות אלו אינן ממש לבטלה, כי סוף סוף חוזר מפאת התקנה. ומפורש בסימן נ"ה (סעיף ב) שאם התחילו את החזרה בעשרה, גם אם יצאו מקצתן וכבר אין עשרה, שליח הציבור ממשיך בתפילתו. ובמקום שברור שלא יהיו תשעה שיענו אמן, יש מקום להתפלל רק עמידה אחת.
• לברכות החזון – וכך לא ייחשבו ברכות שליח הציבור כברכות לבטלה.
• כשחוזר שליח הציבור התפילה – הואיל וגם החזרה נחשבת כתפילת העמידה. המחבר לא הביא דין זה כי אין זו חובה גמורה, אולם גם פוסקים ספרדים כתבו שזהו מנהג טוב.

סעיף ה

^ועל כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר: 'ברוך הוא וברוך שמו' (יד).

^וטור בשם אביו הרא״ש.

• ברוך הוא וברוך שמו – הרא"ש תיקן שאדם השומע את חברו מברך, כששומע את שם ה' יאמר "ברוך הוא וברוך שמו", ובכך הוא משתתף עם ברכת המברך. יש הסכמה בין הפוסקים שאם השומע נמצא בתפילה במקום שאסור להפסיק בו – לא יאמר "ברוך הוא וברוך שמו". ונחלקו אם יאמר זאת כשיוצא ידי חובה בברכת המברך: פוסקים רבים סוברים שאין לומר אז "ברוך הוא וברוך שמו", והדבר נחשב להפסק בברכתו[7]; ויש הסוברים לענות "ברוך הוא וברוך שמו" גם כשיוצאים ידי חובת הברכה[8]. למעשה כל אחד יכול להחזיק במנהגו, ובמקום שאין מנהג לא יאמר בברכה שרוצה לצאת בה ידי חובה, היות שזוהי דעת רוב הפוסקים[9]. ובדיעבד אם ענה אין זה נחשב להפסק.

סעיף ו

^זיענו 'אמן' אחר כל ברכה, בין אותם שיצאו ידי תפלה, בין אותם שלא יצאו. ובכוונה שיכוין בלבו: אמת היא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה (טו).

^זטור והר"ד אבודרהם.

• ואני מאמין בזה – אמרו חז"ל (ברכות נג ע"ב): "גדול העונה יותר מן המברך". ובמדרש (דברים רבה כי תבוא ז, א) מובא: "שאין גדול לפני הקב"ה יותר מאמן שישראל עונין". ואפשר להסביר זאת, שבעניית אמן הופך את ברכתו של המברך היחיד לשבח של ציבור. הראי"ה קוק (מוסר אביך פרק ב', ה) ביאר שהמברך מכיר טובה לה' מתוך הנאתו או מכיוון שמקיים מצווה, ואילו העונה עושה זאת רק מפאת אמיתת העניין, וזה הילול שמו יתברך.

סעיף ז

^חלא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח צבור חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עוונו מנשוא, וגוערים בו (טז). הגה: וילמד בניו הקטנים שיענו אמן (יז), כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא (כל בו).

^חארחות חיים בשם הר' יונה.

• וגוערים בו – ראינו בסעיף ד' שבזמן החזרה יש לשתוק ולכוון לש"ץ; ומשמע שאין לדבר אף בדברי תורה, ואפילו ללמוד בשקט אסור. וכאן בא המחבר להוסיף שדיבור דברי חולין חמור במיוחד.
• שיענו אמן – כי "אמן" היא ענייה קצרה שאפשר ללמדה ילד קטן, ומיד מקיים בכך מצווה[10].

סעיף ח

^טלא יענה אמן חטופה (יח), דהיינו כאילו האל"ף נקודה בחטף (יט); וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך. וכן לא יענה אמן קטופה, דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת. הגה: גם לא יפסיק באמצע המלה (כ) (ב"י בשם הערוך). ^יולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת ושליח צבור מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך השליח צבור, מאחר שלא שמעה לא יענה אחריו אמן, דהויא אמן יתומה (כא). הגה: ויש מחמירין דאפילו אינו מחוייב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי שליח צבור, דזה נמי מקרי אמן יתומה  (כב) (טור בשם רב כהן צדק). ולא ימתין עם עניית האמן, אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן (כג) (אבודרהם). ^כולא יענה אמן קצרה, אלא ארוכה קצת, ^לכדי שיוכל לומר: 'אל מלך נאמן'; (כד) ולא יאריך בה יותר מדאי, לפי ^משאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי (כה).

^טברכות מ״ז ע"א.  ^יטור בשם רבנו יונה. ^כברכות מ״ז ע"א.  ^להגהות מימוני [דפוס קושטא] בפרק א' מהלכות ברכות בשם הירושלמי[11].  ^מתוספות שם.

• אמן חטופה – אלו הם דברי הגמרא: "אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה"; ומבאר המחבר כל אחד מהדברים.
• נקודה בחטף – בחטף פתח, שמבטאים אותו באופן קצר יותר.
• באמצע המילה – כלומר באמצע ה"אמן", כפי שעושים לעתים כשמאריכים בניגון בעניית האמן.
• דהויא אמן יתומה – כשאדם רוצה לצאת ידי חובה בברכת חברו, עליו לשמוע את הברכה ולענות אמן. ואם לא שמע את הברכה, אף אם יודע איזו ברכה בירך חברו, לא יענה אמן, כדי שלא יטעה לחשוב שיצא ידי חובה. ולדעת המחבר אם ענה אמן על ברכה שרצה לצאת בה ידי חובתו אולם לא שמע אותה, נחשבת לו כ"אמן יתומה". ולשיטה זו אם אינו רוצה לצאת בברכת המברך, יכול לענות אמן אפילו אם לא שמע את הברכה, ואפילו אם אינו יודע איזו ברכה מברך חברו.
• מקרי אמן יתומה – לדעת הרמ"א אין לענות אמן אם אינו יודע מהי הברכה, כי עניית האמן מבטאת הסכמה עם הנאמר, ולא שייך להסכים לדברים כשאינך יודע במה מדובר. אמן כזה הוא נטול משמעות, והוא בכלל "אמן יתומה". ואם יודע מהי הברכה, אלא שלא שמע אותה, יכול לענות גם לדעת הרמ"א[12].
• יענה אמן – ואם ממתין, הרי הוא מנתק בין הברכה לענייה, ואף זה נקרא "אמן יתומה".
• אל מלך נאמן – ראשי תיבות אמן[13]. וכתבו בעלי התוספות שצריך להרהר במילים "אל מלך נאמן" כשעונה אמן[14].
• כשמאריך יותר מדי – מכאן יש ללמוד שצריך להיזהר גם כשמברכים בקול רם, שלא להאריך באחת התנועות יותר מדי. אמנם ראיתי מקובלים שמאריכים מאוד, ואולי טעמם שהיות שהם מכוונים כוונות, הדבר אינו נחשב לאריכות יתרה.

סעיף ט

^נאם יש קצת מהעונים שמאריכין יותר מדאי, אין צריך המברך להמתין להם (כו).

^נארחות חיים.

• להמתין להם – בשונה מברכת כוהנים, שבה כתב המחבר (קכ"ח, יח): "אינם רשאים להתחיל 'יברכך' עד שיכלה מפי כל הצבור אמן". סיבת ההבדל היא ששם חשוב שכל השומעים יכוונו היטב לברכות, ואילו כאן אין להמתין יותר מדי. אמנם ראינו שאין לומר אמן במהירות, ולכן צריך להמתין לפחות זמן של אמירת אמן במתינות. וכן כאשר שליח הציבור אומר את שם ה' שבברכות, ימתין לפני כן שהציבור יסיימו לענות "ברוך הוא ברוך שמו".

סעיף י

^סמי ששכח ולא אמר 'יעלה ויבא' בראש חדש או בחולו של מועד, או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו – יכוין דעתו וישמע משליח צבור כל שמונה עשרה ברכות מראש ועד סוף, כאדם שמתפלל לעצמו (כז); ולא יפסיק; ולא ישיח; ^עופוסע שלש פסיעות לאחוריו, דכיון שכבר התפלל, אלא ששכח ולא הזכיר, אף על פי שהוא בקי שליח צבור מוציאו (כח).

^סבה״ג, ותוספות ברכות כ״ט.  ^עבית יוסף.

• כאדם שמתפלל לעצמו – וכך יצא ידי חובת תפילה בלי לברך את הברכות שנית.
• שליח ציבור מוציאו – וצריך להיזהר להקשיב ממש לכל מילה. מהלכה זו אנו למדים שאף שכיום כולם בקיאים, על שליחי הציבור לכוון להוציא ידי חובה את הציבור, כיוון שלעתים אף בקיאים יוצאים ידי חובה על ידי החזן, וכן כדי לזכות את ציבור המתפללים בברכות אלה בנוסף לתפילתם האישית, כפי שראינו בהקדמה.

סעיף יא

^פאם בעוד האדם מתפלל סיים שליח צבור ברכה, וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו, עונה עמהם אמן (כט). הגה: ואפילו אם לא שמע הברכה כלל, רק שומע צבור עונין אמן ויודע על איזה ברכה קאי, יענה עמהם. וכן בקדיש וקדושה וברכו (ארחות חיים).

^פכתבי מהר״ר ישראל.

• עונה עמהם אמן – וכפי שהתבאר בסעיף ח', לדעת הרמ"א לא יענה אמן אלא אם כן יודע איזו ברכה מברך שליח הציבור, ולדעת המחבר יכול לענות כיוון שאינו צריך לצאת ידי חובה.

סעיף יב

^צהעונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך (ל).

^צברכות מ״ה ע"א.

• יותר מהמברך – מכאן שאין לצעוק ולזעוק, אלא לענות בנחת. ובכך יש חיבור בין הקהל לשליח הציבור.

חזרת הש"ץ (קכ"ד)

1. תיקנו חכמים שתחילה יתפללו הקהל בלחש, ואחר כך יחזור שליח הציבור על התפילה בקול. ואמנם תקנתם הייתה כדי שיוציא שליח הציבור את שאינם בקיאים, וכיום כל אחד יכול להתפלל מסידור, אולם בכל זאת אין אנו משנים את תקנת חכמים, ולכן גם כיום שליח הציבור חוזר על התפילה (ג).
2. שליח ציבור שלא התפלל בלחש, או שהתפלל בלחש וטעה בתפילתו – חזרת התפילה עולה לו גם כתפילת יחיד (ב).
3. שליח הציבור אינו צריך להמתין ליחידים המאריכים בתפילתם כדי להתחיל בחזרה (ג); ואם יש יחידים המאריכים בעניית אמן, שליח הציבור אינו צריך להמתין להם כדי להתחיל בברכה הבאה (ט).
4. אין לדבר וללמוד בזמן חזרת הש"ץ, וזאת אף על פי שהתפלל וכבר יצא ידי חובת התפילה. ויש לכוון בה לברכות שליח הציבור (ד), וודאי שאין לדבר בה דברי חולין (ז).
5. כששליח הציבור אומר "ברוך אתה ה'" יש לענות "ברוך הוא וברוך שמו" (ה), ובסוף הברכה יש לענות אמן בכוונה (ד, ו). ויקפיד לענות בנחת, ורק לאחר שסיים שליח הציבור את הברכה (ח).
6. לשיטת הרמ"א אין לענות אמן אם אינו יודע מה בירך שליח הציבור, וענייה כזו נקראת "אמן יתומה". ולשיטת השו"ע יכול לענות אם אינו יודע מהי הברכה, ואיסור "אמן יתומה" הוא רק אם עונה אמן על ברכה שלא שמע ורוצה לצאת ידי חובה (ח).
7. מי שטעה בתפילה טעות שבגינה יש לחזור ולהתפלל, אם אינו רוצה לחזור על תפילתו יכול הוא לצאת בחזרת הש"ץ (י). ובמקרה כזה יקפיד להקשיב לכל ברכות שליח הציבור ולא להפסיק כלל (א, י).

[1] על פי תוספות מגילה כג ע"ב ד"ה "ואין". וראה ערוך השולחן כאן סעיף ה'.

[2] עיין בית יוסף סימן רל"ד, שכך היו נוהגים גם במנחה כשהתפללו רק עמידה אחת. ועיין מג"א סוף ס"ק ג' בשם כנה"ג. וראה בספר "דברי שלום ואמת" הערה 60, שמעיד שכך המנהג.

[3] מ"ב ס"ק י. ועיין ערוך השולחן סעיף ז.

[4] ישנן קהילות שנהגו לומר רק תפילת לחש במוסף של שבת (שמש ומגן ח"א סי לז), ללא חזרה. והיכן שאין מנהג כזה, אין לחדשו.

[5] דרכי משה הארוך.

[6] בעקבות הרא"ש והטור.

[7] זו דעת ה"דגול מרבבה", והסכימו איתו המשנה ברורה (ס"ק כא), כף החיים (אות כו) והרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ד סימן ט).

[8] משום שאין זה הפסק, אלא השתתפות עם המברך. זו דעת הרב משאש (שמש ומגן חלק שני סימן לד, וכך משמע מלשון המחבר כאן, שלא הבחין בין היוצא בברכה זו למי שאינו יוצא, כפי שמבחין בסעיף הבא. לכן הנוהגים כן יש להם אילן גדול להתלות בו.

[9] וגם כי במנהג "שב ואל תעשה" עדיף.

[10] דברי הרמ"א כאן הם על פי הגמרא בסנהדרין ק"י סוף ע"ב.

[11] [נראה שכוונת דברי הגה"מ (דפוס קושטא) המובאים בב"י, להביא כמקור לדבריו את הירושלמי, הוא רק על תחילת דבריו, שהעונה אמן ארוכה יאריך ימיו בטובה (מקורו בירושלמי ברכות). אולם השיעור שיאמר "אל מלך נאמן" אינו מהירושלמי, אלא מביאו הגהות מיימוניות בשם הראבי"ה (ח"א סי' קכ"ו). ושיעור זה מובא גם בדרכי משה בשם התוספות, כפי שהבאנו בהערה 14].

[12] על פי מ"ב ס"ק לג.

[13] גמרא שבת קיט ע"ב.

[14] שם ד"ה "א"ר חנינא". הביאו הרמ"א בדרכי משה כאן.