סימן קל"ט – סדר קריאת התורה וברכותיה, ובו י"א סעיפים

סימן זה עוסק בסדר הקריאה בתורה והברכות על קריאתה. רוב הדינים נובעים מהכבוד שיש לתת לקריאת התורה ולברכותיה.

סעיף א

^אבמקום שנהגו שהעולה עצמו קורא בקול רם (א), ^באם לא סידר תחלה הפרשה פעמים שלש בינו לבין עצמו, לא יעלה (ב). הגה: ובמקום שהחזן קורא הוא צריך לסדר תחלה (ג) (ב"י).

^אבית יוסף.  ^בטור בשם מררש רבה ותנחומא פרשה יתרו.

• בקול רם ­­– המנהג המקורי היה שהעולה לתורה הוא הקורא. בתקופה מאוחרת יותר העמידו בעל קריאה המכין היטב את הפרשה כולה, ותיקנו שהעולה רק יברך.
• לא יעלה – כיוון שטעות בקריאת התורה מעכבת, (כפי שראינו בסימן קל"ז סעיף ג).

דברי המחבר "פעמיים שלוש" מכוונים למי שכבר למד את הקריאה בעבר, וצריך רק לרענן זכרונו; אך מי שאינו בקי צריך הכנה רבה עד שיידע לקרוא בלי טעויות ועל פי הטעמים[1].

• לסדר תחילה – כך המנהג כיום בקהילות אשכנז. ובמקרה זה העולה רק מברך, ומלווה את הקורא בלחש, ואזי בעל הקורא הוא שצריך להתכונן. למנהגי הספרדים והתימנים, נהוג בהרבה מקומות שאם העולה יודע לקרוא בתורה הוא קורא בעצמו, כעיקר הדין.

סעיף ב

^גמי שאינו יודע לקרות, צריך למחות בידו שלא יעלה לספר תורה (ד). ^דואם צריכים לזה שאינו יודע לקרות, לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו, אם כשיקרא לו שליח ציבור מלה במלה יודע לאומרה ולקרותה מן הכתב (ה), יכול לעלות; ואם לאו, לא יעלה  (ו).

^גהר״ד אבודרהם ממשמעות המדרש.  ^דאבודרהם שם בשם רבי סעדיה.

• לספר תורה – כי צריך לקיים את המצווה כתיקונה.
• מן הכתב – כי יש לקרוא בתורה מתוך הספר, ולא בעל פה.
• לא יעלה – סעיף זה עוסק במקום שנהוג בו שהעולה הוא הקורא. וכשיש חזן שקורא, יש הנוהגים להעלות גם אדם שאינו יודע לקרוא בתורה[2].

סעיף ג

^האפילו ראש הכנסת או חזן, לא יקרא עד שיאמרו לו קרא (ז). ונהגו ששליח ציבור כשרוצה מברך וקורא בלי נטילת רשות, משום דהוי כאילו משעה שמינוהו לשליח ציבור הרשוהו על כך (ח). הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כן, ואין החזן עולה רק כשהסגן אומר לו לעלות (ט); אבל אין קורין לו בשמו, כמו שאר העולים שקוראים אותם בשמם פלוני בר פלוני (י). ומי שאביו מומר (לעבודת כוכבים), קורין בשם אבי אביו, אבל לא בשמו לבד, שלא לביישו ברבים (תרומת הדשן סי' כ"א, וס' חסידים). ודוקא שלא עלה מימיו בשם אביו, אבל אם הוא גדול והורגל באותו העיר לעלות בשם אביו, והמיר אביו לעבודת כוכבים – קוראים אותו בשם אביו כמו שהורגל, שלא לביישו ברבים (יא); וכן אם איכא למיחש לאיבת המומר (יב) (מהר"ם פאדוואה סי' פ"ז). ואסופי (יג) ושתוקי (יד) קורין אותו בשם אבי אמו (טו), ואם אינו ידוע קורין אותו בשם אברהם, כמו לגר (טז) (ד"ע).

^וסומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב (יז) (ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ) (יח).

^התוספתא מגילה, הביאו הרי״ף והרא״ש.  ^ובית יוסף בסימן קמ״א לדעת כמה פוסקים.

• שיאמרו לו קרא – שאין לאדם להתנהג בשררה, אלא בענווה.
• הרשוהו על כך – ועל כן אין בכך גאווה.
• אומר לו לעלות – כי מינוהו לקרוא בעבור העולים, ולא שיעלה בעצמו. וכך מנהג אשכנז בכל מקום. וכתב הכף החיים (אות ז') שמנהג זה התפשט גם בהרבה מקהילות ספרד.
• פלוני בר פלוני – כך קוראים לעולים במנהג אשכנז. ומנהג ספרד ברוב המקומות שלא לקרוא בשם העולה, אלא מודיעים לו לפני העלייה שיעלה, ובעת העלייה מכריזים "יעמוד השלישי" או "יעמוד הרביעי" וכיוצא בזה. מנהג זה נועד לכך שאם מסיבה כל שהיא העולה אינו רוצה או אינו יכול לעלות, לא יתבייש[3]. ואם מברכים אותו אחרי הקריאה ("מי שברך"), מברכים אותו בשמו.
• שלא לביישו ברבים – כל זה משום שמחד גיסא איננו רוצים להזכיר את שם אביו הרשע, ומאידך גיסא איננו רוצים להלבין את פני העולה. לכן אין קוראים בשמו בלבד, אלא אם הציבור אינו מכיר את אביו, קוראים אותו בשם אבי אביו, וכך לא ירגישו בשינוי, ולא יתבייש. ובמקום שאנשים הורגלו בשמו, או שיודעים מי הוא אביו – לא ישנו את שמו, כי יבוא לידי בושה דווקא אם יבואו לשאול מדוע שינו את שם אביו. מכאן למדנו שאין חשיבות הלכתית גדולה לשם שבו נקרא האדם לתורה, ובמקרים רגישים יש לשקול כיצד לקרוא כדי למנוע הלבנת פנים.
• לאיבת המומר – תרגום הביטוי "איכא למיחש": יש לחשוש. כלומר שאם המומר הוא בעל השפעה ומקורב לשלטון, ויש לחשוש לסכנה לציבור ממנו, אזי קוראים לבן המומר בשם אביו.
• ואסופי – הוא תינוק שנמצא בשוּק, ואין יודעים מי הוריו[4].
• שתוקי – הוא אדם שידועה זהות אימו, אולם הציבור אינו יודע מיהו אביו.
• אבי אימו – אם הוא ידוע, כגון בשתוקי.
• אינו ידוע – כגון באסופי.
• שלא מן הכתב – עיוור חייב במצוות ככל אדם מישראל. ואף על פי כן פסק המחבר שאינו יכול לעלות לתורה, מאחר שאינו יכול לקרוא מן הכתב. לשיטה זו לא יעלה עיוור לתורה גם במקום שנהוג ששליח הציבור קורא והעולה רק מברך, משום שהעולה צריך לומר את המילים עם שליח הציבור, והברכה נתקנה על הקריאה, ומי שאינו רואה אינו יכול לקרוא.
• לעם הארץ – שיטת המהרי"ל היא שקריאת שליח הציבור מוציאה ידי חובה מדין "שומע כעונה", לכן די שהעולה יקשיב לשליח הציבור. ועל כן גם עיוור יכול לעלות לתורה. וכך נוהגים האשכנזים[5], ובמקומות רבים גם הספרדים[6]. וכולם מודים שאם קראו לו – אין לביישו. לכן נראה שהיום מצווה גדולה לקרב את כולם, ולסמוך על המקלים.

סעיף ד

^זכל הקורים מברכים לפניה ולאחריה (יט). ^חופותח הספר קודם שיברך, ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו, ואחר כך יברך (כ). ולאחר שקורא, גולל ומברך (כא). הגה: ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו אל הצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה (כב) (כל בו); ונראה לי דיהפוך פניו לצד שמאלו (כג).

^זמגילה כ״א ע"ב.  ^חשם ל״ב ע"א.

• לפניה ולאחריה – כשתיקנו חכמים לקרוא בתורה, התקנה הייתה שהעולה הראשון מברך את הברכה הראשונה, והעולה האחרון את הברכה האחרונה. שאר העולים לא היו מברכים כלל. אולם אחר כך תיקנו חכמים שכל אחד מהעולים יברך הן את הברכה הראשונה והן הברכה האחרונה, כדי שלא יטעו לחשוב שאפשר לקרוא בלא לברך[7].
• ואחר כך יברך – דעת רבי מאיר היא שיש לסגור את הספר או לכסות את הכתב בעת הברכה. ומביאה הגמרא את טעמו: "כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה"[8]. לעומתו רבי יהודה סובר שאין זו סיבה מספקת כדי לחייב לטרוח ולפתוח כדי לראות היכן קוראים, לסגור כדי לברך ושוב לפתוח כדי לקרוא; ואין כבוד התורה לעשות כן[9]. המחבר פסק כדברי ר' יהודה; ובכל זאת מנהג הספרדים הוא לסגור את הספר או לכסות את הכתב בזמן הברכה[10].
• גולל ומברך – רבי יהודה מודה בברכה האחרונה לרבי מאיר, משום שממילא צריך לסגור את הספר, ואין טרחה או זלזול אם יסגור את הספר לפני שיברך. ונראה שהברכה האחרונה היא ברכת הודאה על חשיבות התורה, והתורה ממשיכה ללוות אותנו גם אחרי קריאתה; לכן אין הברכה מכוונת רק לפסוקים שקרא, ומתאים לברכהּ בספר סגור.
• מן התורה – זו מעין פשרה שמופיעה בראשונים, המאפשרת לברך ללא גלילת הספר, וגם לעשות היכר לכך שהמברך אינו קורא את הברכות מספר התורה. וכך נוהגים חלק מהאשכנזים. ויש נוהגים לעצום עיניים, וכל אחד ינהג כפי מנהגו או מנהג המקום.
• לצד שמאלו – שהוא כביכול "ימין שכינה"[11].

סעיף ה

^טנהגו לכסות הכתב בסודר, בין גברא לגברא (כד). הגה: ובמדינות אלו נהגו שהיא מגוללת בין גברא לגברא, וכן עיקר (כה).

^טמרדכי שם.

• בין גברא לגברא – משום שאין זה מכבוד התורה להשאיר את הספר פתוח כשאין קוראים בו.
• וכן עיקר – למעשה, בבתי כנסת ספרדיים נהגו לכסות בלבד, כדברי המחבר. והאשכנזים נהגו גם לגלול, כדברי הרמ"א. וכל אחד ינהג כמנהג המקום שנמצא בו.

סעיף ו

אומר 'ברכו' והברכות בקול רם. והאומרם בלחש – טועה (כו), ^כויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם (כז); הגה: כדי שישמעו העם ויענו: 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' (כח) (טור). ואם לא שמעו הצבור את המברך, אף על פי ששמעו החזן עונה (כט), לא יענו עמו, אלא עונין אמן על דברי החזן (ל) (ב"י בשם ר' יונה וארחות חיים וכל בו).

^י טור, והגהות מימוני בפרק י״ב מהלכות תפילה.  ^כרבנו יונה.

• טועה – קריאת התורה היא מצווה של הציבור, והעולה הוא שליח של הציבור, ומוציא אותם ידי חובתם. לכן את אמירת "ברכו" והברכות (ואף את הקריאה עצמה) יש צורך שישמעו לפחות עשרה, ורק כך מתקיימת מצוות הקריאה בציבור.
• בקול רם – לדעה זו אף בדיעבד לא יצאו ידי חובה אם לא שמעו עשרה. ולהלכה הדבר אינו מעכב בדיעבד, ולא יחזור ויברך.
• לעולם ועד – לשיטה זו אם לא שמעו עשרה מהציבור את העולה אומר "ברכו", יש לחזור עליו, שהוא נאמר כפנייה לציבור. אולם בדיעבד הסכמת הפוסקים שאין לחזור אף על "ברכו"[12].
• ששמעו שהחזן עונה – דהיינו שהעולה אמר "ברכו את ה' המבורך" בשקט, והציבור לא שמע אותו, אך שליח הציבור העומד לידו שמע, וענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד".
• על דברי החזן – הקהל לא יצטרפו לאמירת "ברוך ה' המבורך" עם שליח הציבור, כי לא שמעו את העולה אומר "ברכו", אך יענו אמן על אמירה זו של שליח הציבור, שאותה הרי שמעו.

סעיף ז

^לאחר שענו העם: 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', חוזר המברך ואומר: 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', כדי לכלול המברך עצמו בכלל המברכים (לא).

^לר׳ יונה, והרא״ש בפרק ז' דברכות בשם ר״י ברצלוני ורבי סעדיה.

• בכלל המברכים – כי כשאומר "ברכו" הוא פונה לאחרים, וקצת נראה כאילו מוציא את עצמו מהכלל. לכן חוזר ועונה אף הוא, וכולל את עצמו בכך עם המברכים.

סעיף ח

^מאפילו ברך ברכת התורה לעצמו ותיכף קראוהו לקרות בתורה, צריך לחזור ולברך 'אשר בחר בנו' כשקורא בתורה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור (לב).

^מטור בשם הרא״ש, וסמ״ג בעשין י״ט, ותוספות בשלהי ראש השנה.

• כשקורא בציבור – כלומר: אם הגיע לבית הכנסת באיחור, ומיד לאחר שאמר את ברכות התורה שבברכות השחר נקרא לעלות לתורה, יברך שוב את ברכת "אשר בחר בנו". ועל אף שכרגע בירך אותה, זו הייתה ברכה על חיובו הפרטי ללמוד תורה, ואילו הברכה שלפני הקריאה מקורה בחיוב הציבורי לקרוא בתורה.

סעיף ט

^נאם קראוהו לקרות בתורה קודם שיברך ברכת התורה לעצמו, כבר נפטר מלברך ברכת 'אשר בחר בנו', דלא גרע ממי שנפטר ב'אהבה רבה' (לג).

^נטור.

• באהבה רבה – בסעיף הקודם למדנו שבברכה הפרטית שלו אינו מקיים את החיוב הציבורי לברך ברכת התורה. ואולם, הברכה הציבורית כוללת גם את הברכה הפרטית. ואף שהברכות אינן בדיוק באותו נוסח, הן באותו עניין. וכן מי שלא בירך את ברכות התורה לפני התפילה, אינו מברכן אחרי התפילה, משום שיצא ידי חובה בברכת "אהבה רבה"[13], הכוללת בתוכה את עניינן של ברכות התורה, אף שלא באותו נוסח.

סעיף י

^סברכה אחרונה: 'אשר נתן לנו תורת אמת', זו תורה שבכתב; 'וחיי העולם נטע בתוכנו', הוא תורה שבעל פה (לד).

^סטור.

• תורה שבעל פה – "חיי עולם" הם העולם הבא, שאנו זוכים להם בזכות קיום המצוות כפי שהן מתבארות בתורה שבעל פה. הבית יוסף אינו מביא בדרך כלל ביאורים לנוסח התפילות[14], אולם כאן כוונתו לשלול נוסח הגורס "שנתן לנו תורת אמת ונטעה בתוכנו". בגרסה זו אין רמז לא לחיי עולם הבא ולא לתורה שבעל פה, ויש להקפיד על הנוסח שלנו כדי להוציא מלבם של אלו שאינם מאמינים לא בתורה שבעל פה ולא בחיי עולם הבא, כקראים.

סעיף יא

^פהקורא בתורה צריך לאחוז בספר תורה בשעת ברכה (לה). הגה: וסמכו מנהג זה על מה שנאמר ביהושע (א', ח-ט): 'לא ימוש ספר התורה הזה (לו) מפיך … חזק ואמץ'. ומזה נהגו לומר למסיים לקרות התורה בכל פעם 'חזק' (לז) (ב"י בשם ארחות חיים).

^פ [המנהיג, מרדכי, ראבי"ה ואורחות חיים.]

• בשעת ברכה – וכתב הבית יוסף שאחיזה זו מסמלת את החיבור החזק לתורה, "כאילו קיבלה עכשיו מהר סיני".
• ספר התורה הזה – ומילים אלו נדרשות כרומזות לספר התורה הזה, שהקורא אוחז בו.
• חזק – שכמו שנאמר ליהושע "חזק ואמץ", כך גם אנו נתחזק בתורה ונהיה נאמנים לה, ולא נסתפק בקריאתה. וכן נוהגים האשכנזים. והספרדים לא נהגו לומר "חזק".

[1] מקור דין זה במדרש תנחומא פרשת יתרו סימן ט"ו: "למדך התורה שאם תהיה בן תורה, לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הצבור עד שתפשוט אותה בינך ובין עצמך שנים שלשה פעמים. מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן ברבים לקרות בס"ת בצבור, ולא רצה לעלות. אמרו לו תלמידיו: רבינו, לא כך למדתנו 'כי הוא חייך ואורך ימיך', ולמה נמנעת מלעלות? אמר להן: העבודה, לא נמנעתי לקרות אלא על שלא סדרתי אותה פרשה שנים שלשה פעמים' שאין אדם רשאי לומר דברי תורה לפני הצבור עד שיפשוט אותו ב' ג' פעמים בינו לבין עצמו, שכן מצינו בהקב"ה שהוא נותן מענה לשון לכל הבריות והתורה גלויה לפניו ככוכב אחד, וכשבא ליתן אותה לישראל כתיב בו (איוב כ"ח) 'אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה', ואחרי כן 'ויאמר לאדם'".

[2] ועיין להלן ס"ק יז-יח.

[3] ראה שו"ת "חיים שאל" לחיד"א ח"א סי י"ג; כף החיים סימן קל"ה אות ס"ג, וסימן קל"ט אות י"א; ושו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סימן טז.

[4] הט"ז חולק על הרמ"א, וחושש שמא יבואו לסמוך על כך ויכתבו כן בגט, וייפסל הגט. לכן הציע לקרוא לו "בן אברהם", על שם אברהם אבינו. אך חלקו עליו הפוסקים, ולא חששו לכך, כי מסדר הגט חוקר לפני כתיבת הגט. וראה כף החיים אות יד. ומכאן למדנו שמותר לקרוא לתורה לבן מאומץ על שם מגדלו, וכל כיוצא בו. והכלל הוא, כדברי הרמ"א, "שלא לביישו ברבים".

[5] יש שכתבו שדברים שהובאו בסוף דברי השו"ע הם של באר הגולה, ולא של הרמ"א, שהחמיר בדרכי משה (סימן קמ"א, אות ב). אולם בכל זאת המנהג הוא להעלות סומא, שיסוד מובאה זו בדברי המהרי"ל.

[6] עיין כף החיים אות ט"ו, ויביע אומר חלק ט אן"ח סימן פג אות ז, וחלק ז' סימן י"ח אות א, ותמצא שרבים הם המקומות שמעלים עיוורים ועמי הארצות, ולא כפסק המחבר.

[7] לשון הגמרא (מגילה כא ע"ב): "תנא: הפותח מברך לפניה, והחותם מברך לאחריה. והאידנא דכולהו מברכי לפניה ולאחריה, היינו טעמא דתקינו רבנן: גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין". להבנת תקנה זו ראה בהרחבה בהשלמה שבסוף הספר.

[8] קשה להבין חשש זה. ונראה שטעמו הוא, שברכות התורה יש להן ערך בפני עצמן, ואינן כשאר ברכת המצוות. לכן אין מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרוא בתורה". ומשום כך יש להפריד בין הברכה לקריאה, שהתורה היא מרכז חיינו, ואינה מוגבלת למצות הקריאה.

[9] נראה לי להוסיף בטעם רבי יהודה, שסוף סוף גם לשיטתו הברכות קשורות לקריאה, ולכן צריך לראות לפני שמברך היכן קוראים, ואם לא פתחו במקום הנכון צריך לחזור ולברך (כמובא בסימן הבא). אלא שאף שמודה רבי יהודה לרבי מאיר שברכות התורה אינן ככל ברכות המצוות, בכל זאת אין לעשות הפרדה גמורה ביניהם על ידי טרחת הסגירה.

[10] כך הביא כף החיים (אות כ"ג) בשם שער הכוונות, וסיים: "וכן עמא דבר".

[11] ראה סימן קכ"ג סעיף א.

[12] ראה כף החיים אות לח.

[13] כפי שראינו בסימן מ"ז סעיף ז.

[14] בניגוד לטור, שבמקומות רבים מסביר את משמעות נוסח התפילה; והסבר זה מקורו אכן בטור.