סימן קמ"א – דיני קורא והמקרא, ובו ח' סעיפים

בסימן זה מפורטים דיני העולה והקורא בתורה. חלק מההלכות נלמדות ממתן תורה: כאשר בני ישראל שמעו את דבר ה' בהר סיני, לא יכלו לסבול מעמד גדול זה, וביקשו ממשה רבנו שיהיה המתווך בינם לבין דבר ה'. על כך נענה ה' ואמר (דברים ה'): "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי…". הקורא בתורה משול למשה רבנו, המקבל את תורת ה' ביראה ומוסרה לעם ישראל.

סעיף א

^אצריך לקרות מעומד (א), ^בואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד (ב) אסור (ג), ^גאלא אם כן הוא בעל בשר (ד). הגה: וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא (ה) (מרדכי הלכות קטנות).

^אמגילה כ״א ע"א.  ^בירושלמי מגילה שם.  ^גירושלמי פרק קמא דברכות.

• מעומד – שכאמור, הקורא בתורה נמשל למשה רבנו, המקבל את תורת ה' ביראה. לכן הקורא חייב לעמוד, אולם שאר הציבור יכול לשבת.
• לעָמוּד – הוא הבמה שעליה מונח ספר התורה.
• אסור – כי גם בסמיכה יש פגם במידת היראה.
• בעל בשר – אדם שמן, שקשה לו לעמוד ללא סמיכה. וכתב המשנה ברורה שגם זקן או חולה, שמותר לו לסמוך עצמו, לא יסמוך על המפה שעל הבימה, שכיוון שהיא משמשת את ספר התורה שיש בו קדושה הרי היא תשמיש קדושה, ואסור ליהנות ממנה. אולם כיום, שנוהגים להניח על הבימה סידורים, קופסת צדקה וכדומה, נראה שאין למפה דין של תשמיש קדושה[1].
• עם הקורא – לשון המחבר מנוסחת בהתאם למקום שבו העולה הוא הקורא. ומוסיף הרמ"א שבמקום שנהוג בו שהעולה לתורה רק מברך, ושליח הציבור קורא – שניהם צריכים לעמוד.

סעיף ב

^דלא יקראו שנים, אלא העולה קורא ושליח ציבור שותק (ו), ^האו שליח ציבור קורא והעולה לא יקרא בקול רם (ז); ^וומכל מקום צריך הוא לקרות עם שליח הציבור, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו (ח). הגה: ואפילו משמיע לאזניו ליכא למיחש (ט), דלא עדיף מתפלה (י), כדלעיל סימן ק"א (דברי עצמו).

^דמגילה כא ע"א.  ^הטור בשם הרא״ש.  ^ותוספות סוף פרק קמא דבבא בתרא, והרא״ש.

• ושליח הציבור שותק ­– לדעת המחבר זהו המצב הרצוי, שבו העולה מברך על קריאתו. ואז יש להקפיד ששליח הציבור לא יקרא גם כן.
• בקול רם – במקום שנוהגים שהעולה מברך ושליח הציבור קורא, לא יקרא העולה יחד עם שליח הציבור בקול, משום שהקהל אינו יכול לשמוע היטב כאשר שניים קוראים.
• שלא ישמיע לאוזניו – "בנחת" כאן פירושו בלחש. ואף שרק הוא שומע, ואינו מפריע לאחרים – אין לו להשמיע לאוזניו. דין זה מקורו בזוהר, המדגיש שרק אחד יקרא. ולכן כיוון שגם העולה צריך לקרוא, יקרא בלחש ממש.
• ליכא למיחש – הרמ"א מסביר שגם לפי הזוהר האיסור הוא דווקא לקרוא בקול, ולכן יקרא בשקט, ויכול אף להשמיע לאוזניו.
• מתפילה – שגם בה צריך להתפלל בלחש, אולם מותר להשמיע לאוזנו[2].

סעיף ג

^זויש נוהגים להעמיד מי שמקרא לעולה מלה במלה, ואחר שגומר המקרא המלה אומרה העולה (יא).

^ז[ב"י בשם בני רומניא, וסמך לדבר] רש"י פרק קמא דשבת.

• אומרה העולה – הכוונה כאן למקום שנוהגים בו שהמברך יקרא, כעיקר הדין, ואז אם אינו יודע לקרוא, שליח הציבור לוחש לעולה כל מילה כיצד לקוראה.

סעיף ד

^חאם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמוד אחר אצלו; שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור (יב).

^חירושלמי, הביאו הרי״ף והרא״ש.  

• על ידי סרסור – "סרסור" הוא מתווך. הקב"ה נתן את התורה על ידי משה רבנו, ולכן צריך שיעמדו על יד ספר התורה בזמן קריאתו לפחות שנים, שהם משולים לנותן התורה ולמתווך. הדבר בא ללמדנו דרך ענווה, שהאדם אינו יכול לעמוד מול התורה כאילו הוא יחיד. האשכנזים נוהגים שיעמדו על יד התיבה שלושה,[3] והם מסמלים כביכול את השותפים במתן תורה: הקב"ה, משה רבנו והעם. בדרך כלל ישנם שם הקורא, העולה, העולה הקודם והגבאי. אולם אם אין שם שלושה (כגון כהן שגם קורא, או כשהגבאי מסתובב בזמן הקריאה), מקפידים שיעמוד אדם נוסף.

סעיף ה

^טאין הצבור רשאים לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הקורא (יג), ואין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור (יד).

^טסוטה ל״ט ע"ב.

• מפי הקורא – הלכה זו נכונה בכל הברכות: אין לענות אמן עד שהמברך לא יסיים ברכתו.
• מפי הציבור – כדי שגם העונים אמן ישמעו את הקריאה מתחילתה. ומנהג אשכנז שהקורא עונה "אמן" עם הצבור בקול רם ומאריך בו קצת יותר מן הצבור, ורק אז מתחיל לקרוא.[4]

סעיף ו

יכולים לקרות שני אחים זה אחר זה, והבן אחר האב (טו), ואין מניחים אלא בשביל עין הרע (טז). הגה: ואפילו אם אחד הוא השביעי ואחד הוא המפטיר, לא יקראו השני בשמו משום עין הרע (יז) (מהרי"ל).

^יכל בו סימן כ׳, ומרדכי בהלכות קטנות.

• אחר האב – יש דעה בראשונים שאין לקרוא לשני אחים או לאב ולבנו לעלות לתורה בזה אחר זה ברצף, מפני שהם פסולים לעדות זה לזה. המחבר שולל דעה זו, היות שהדבר אינו כעדות; ועל כן הוא כותב כאן שמעיקר הדין מותר לקרוא אותם זה אחר זה.
• בשביל עין הרע – שאף על פי שמעיקר הדין הדבר מותר, יש להימנע, משום עין הרע. ופירוש "עין הרע" כאן: שלא יבואו לידי קנאה כששאר המתפללים יראו שבני אותה משפחה נקראים זה אחר זה. ומכאן למדנו את החשיבות להתנהג בצניעות, שהיא ההגנה האמיתית נגד עין הרע[5].
• משום עין הרע – אף על פי שמפסיקים בין שביעי למפטיר באמירת קדיש, ההימנעות מלקרוא לשני אחים או לאב ולבנו נשארת בעינה. ולדעת הרמ"א, אם נמנעים מלקרוא למפטיר בשמו, מותר לקוראו אחרי אחיו או אביו[6].

סעיף ז

^כהעולה למגדל (יח), עולה בפתח שהיא לו בדרך קצרה (יט) ממקומו, וירד מהמגדל בדרך אחר, שהוא לו בדרך ארוכה עד מקומו (כ). ^לואם שני הדרכים שווים, עולה בפתח שהוא לו בדרך ימין (כא), ויורד בפתח שכנגדו. הגה: ולא ירד עד שעלה כבר הראוי לקרות אחריו (כב) (מרדכי הגדול).

^ככתבי ר׳ ישראל [תה"ד ח"ב] קי״ט.  ^לבית יוסף.

• למגדל – כינוי לבימה המוגבהת, שנמצאת בדרך כלל באמצע בית הכנסת.
• בדרך קצרה – כדי להעיד על זריזותו לקיים המצווה, וכן כדי שהציבור לא ימתינו עד בואו.
• עד מקומו – כדי להראות שקשה לו להיפרד מהמצווה.
• בדרך ימין – על פי הכלל שנאמר בעבודת בית המקדש, "שכל פניותיך יהיו דרך ימין"[7], וימין מסמל חסד.
• לקרות אחריו – משום כבוד התורה. ויש נוהגים להמתין עד סוף הקריאה של העולה אחריו, ולחזור למקום בין גברא לגברא[8].

סעיף ח

^מכל תיבה שהיא קרי וכתיב (כב), הלכה למשה מסיני שתהא נכתבה כמו שהיא בתורה ונקרית בענין אחר (כג). ומעשה באחד שקרא כמו שהיא כתובה בפני גדולי הדור: ה"ר יצחק אבוהב והר"ר אברהם ואלאנסי והר"ר שמואל ואלאנסי בנו ז"ל, והתרו בו שיקרא כפי המסורה, ולא רצה, ונידוהו והורידוהו מהתיבה.

^מרשב״א [מלבד המעשה, שאנו בב"י].

• קרי וכתיב – אלו תיבות שבהן מסורת הכתיבה מורה על צורת כתיבה אחת, ומסורת הקריאה מורה שיש לקרוא את המילה באופן שונה מכתיבתה[9].
• ונקרית בענין אחר – ואף שבדרך כלל יש איסור לקרוא מילה בעל פה, כאן הלכה למשה מסיני לקרוא פסוק זה שלא כפי שהוא כתוב, אלא על פי מסורת הקריאה.

[1] על פי הכלל "לב בית דין מתנה", כלומר: היות שכך המנהג, נחשב הדבר כאילו החליטו בפירוש שהקדושה לא תחול על המפה. כמבואר בבית יוסף או"ח קנ"ד אות ח.

[2] והשווה לתפילת העמידה, שעליה כתב המחבר (ק"א, ב): "מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאזניו בלחש".

[3] על פי המשנה ברורה בשם  הלבוש.

[4] משנה  ברורה בשם אחרונים.

[5] הצורך לקרוא לשני אחים או אב ובנו נפוץ בעיקר כשיש שמחה ורוצים להעלות כמה מבני משפחה אחת לתורה, ואז יש להקפיד שיעלה עולה אחר ביניהם. ומכך שהדבר מותר מעיקר הדין למדנו שבמקומות שהדבר קשה מאוד, כגון כשעושים מניין משפחתי, שאפשר להעלותם לתורה בזה אחר זה.

[6] המשנה ברורה כתב שהיתר זה מכוון דווקא למקום שבו נוהגים באופן קבוע שלא לקרוא למפטיר בשמו. ולפי זה, היתר הרמ"א כאן אינו מעשי, כי כמעט בכל בתי הכנסת האשכנזים קוראים למפטיר בשמו. הספרדים לא קיבלו היתר זה של הרמ"א, ואינם מעלים שני אחים או אב ובנו למפטיר אף על פי שאין נוהגים לקרוא לעולים בשמם (כף החיים אות לב).

[7] ראה למשל משנה זבחים פ"ו מ"ג; גמרא זבחים דף סב ע"ב.

[8] מג"א, והביאוהו ומשנ"ב כאן וכה"ח אות מ"א.

[9] למשל: בתוכחה שבדברים כ"ח ל' כתובה בתורה המילה "ישגלנה", ומסורת הקריאה מורה לקרוא יִשְׁכָּבֶנָּה. בדוגמה זו הקריאה היא לשון נקייה יותר.