סימן קמ"ב – קרא וטעה, וכשאין מי שיודע לקרות , ובו ב' סעיפים

הקב"ה נתן לנו תורה תמימה ושלמה, ובה לכל אות יש חשיבות. לכן אין לשנות אף אות מהתורה. סימן זה עוסק בטעות הנעשית בקריאה, ובשאלה כיצד לנהוג כאשר אין שם אדם היודע לקרוא כראוי.

סעיף א

^אקרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו (א). הגה: וכן דין החזן הקורא (ב); ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין (ב"י), אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד – אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו (ג) (פסקי מהרא"י סימן קפ"א).

^ארמב״ם פרק י״ב מהלכות תפילה.

• מחזירין אותו ­­– היות שהתורה כולה, כולל קריאתה על פי הניקוד והטעמים, ניתנה מאת ה', ולכול יש משמעות – בין גלויה ובין נסתרת – צריך לתקן כל טעות.
• החזן הקורא – כלומר שיש לתקן לא רק אם העולה המברך הוא גם הקורא, אלא גם כאשר העולה מברך בלבד, והחזן קורא.
• אבל גוערין בו – מקור הדברים בתרומת הדשן, ושם כתוב "גוערים בו קצת", כלומר: מלמדים אותו שיהיה זהיר יותר. דע שבטור מובא דעת בעל המנהיג, שאין להחזיר אפילו אם טעה טעות המשנה את המשמעות, כי אין להלבין פני חברו ברבים. ומשום גודל חומרת האיסור להלבין פני חברו מובא בגמרא בלשון הגזמה שעדיף לבוא על ספק אשת איש מלהלבין פני חברו[1]; וכן פסק הב"ח. ונראה שדברי המחבר הם במקרים הרגילים, שבהם הקורא אינו מתבייש כשמתקנים אותו, כי הציבור יודע שקשה לקרוא בלי טעויות, ודרך העולם היא שיעמוד אדם בקי עם חומש ליד הקורא ויתקן אותו כשטועה. וכיוון שכך מקובל, אין בכך בושה. אולם הכול לפי העניין, ויש להיזהר מאוד הן לקרוא כתיקונו, והן שלא לבייש שום בריה. לכן חשוב שהאדם שתפקידו לתקן יעשה זאת בצורה מכובדת, ולא יתקנו הקהל בבוז, כי בכך ייצא שכר המצווה בהפסדה. ובגלל הקושי לתקן כל טעות, גם הספרדים נוהגים במקומות רבים כאשכנזים, לתקן רק טעות משמעותית. ואם טעה הקורא טעות משמעותית ולא תיקנו אותו, עיין בסימן קל"ז סעיף ג', ובדברינו שם ס"ק י"ב.

סעיף ב

^בישוב שיש שם מנין ואין מי שיודע לקרות בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים, אפילו הכי יקראו בתורה בברכה כהלכתה (ד). הגה: ומפטירין בנביא. ועיין בסמוך ריש סימן קמ"ג (ה).

^בכתבי מהר״ר ישראל.

• בברכה כהלכתה – מכאן למדנו שדברי המחבר בסעיף הקודם הם לכתחילה, אבל בדיעבד כל קריאה הנעשית כפי היכולת של האדם ושל הציבור יש לה ערך, וקוראים כך בברכה. ויש בכך לחזק את דברינו למעלה, שהחובה לתקן היא לפי העניין.
• סימן קמ"ג – סעיף ב', ושם כתב הרמ"א: "ובמקום שיש ספר תורה ואין ש"ץ הבקי בנגינה בעל פה, ראיתי נוהגים שהש"ץ קורא מן החומש בניקוד, והעולה קורא אחריו מן ספר התורה הכשר".

[1] בבא מציעא  נ"ט ע"א. ועיין בשו"ת דעת כהן יו"ד סימן פ"ד, שהבין דין זה כפשוטו.