סימן קמ"ד – דילוג בקריאה ובהפטרה, ובו ד' סעיפים

בסימן זה מוזכרים כמה דינים הקשורים להפטרה, והם מובאים כאן אגב הדינים הנוהגים בקריאת התורה[1]. ההפטרה היא קטע מן הנביאים, הנקרא בציבור לאחר קריאת התורה[2]. יש אומרים שהקריאה בנביא נתקנה בעת שנגזרה גזרה ואסרו לקרוא בתורה, ולכן הנהיגו לקרוא בנביא מעין הפרשה[3]; ויש אומרים שזו תקנה קדומה מזמן עזרא הסופר, שראה חשיבות שיקראו גם בנביאים[4]. בסימן זה דינים שונים העוסקים בעיקר בסיום קריאת התורה ובקריאת ההפטרה. המשותף להם היא הזהירות שלא להטריח את הציבור.

סעיף א

(א) ^אמדלגין בנביא (ב), ואין מדלגין בתורה מפרשה זו לפרשה אחרת (ג). והני מילי בשני עניינים, דחיישינן שמא תתבלבל דעת השומעים (ד), אבל בחד ענינא, כגון 'אחרי מות' ו'אך בעשור' שכהן גדול קורא ביום הכפורים, מדלגין (ה); והוא שלא יקרא על פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת (ו). ובנביא מדלגין אפילו בשני עניינים, והוא שלא ישהה בדילוג בענין שיעמדו הציבור בשתיקה (ז). והני מילי בנביא אחד, אבל מנביא לנביא אין מדלגין (ח); ובתרי עשר מדלגין מנביא לנביא (ט), ובלבד שלא ידלג  מסוף הספר לתחלתו (י).

^אמגילה כ״ד ע"א, יומא ס״ט ע"ב.

• הקדמה – ביארנו בסימנים הקודמים שאמנם כיום יש לנו מנהג הקובע בצורה ברורה את הקריאה לכל עולה הן בימות חול, הן בשבתות והן בחגים. אולם לפני קביעת הקריאה המדויקת הייתה לציבור ולקוראים חירות להחליט מה לקרוא, עם מגבלות מסוימות – כגון מספר עולים מינימלי, וקריאת שלושה פסוקים לפחות על ידי כל אחד מהם. סעיף זה דן בשאלה אם מותר לציבור לקרוא קטעים שאינם ברצף. חכמים ראו שתי מניעות לעשות כן: בלבול השומע בדילוג מנושא לנושא, וטורח הציבור שצריך להמתין בזמן גלילת הספר. ובכל זאת התירו זאת לעתים, כמבואר בסעיף.
• מדלגין בנביא – שמשום שאין לומדים מהנביא הלכות[5], לא חששו חכמים שיעברו בו מעניין לעניין[6].
• לפרשה אחרת – משום שבתורה אין לעבור מנושא לנושא, כפי שביארנו למעלה.
• דעת השומעים – כלומר: בנוסף לטעם טרחת הציבור, ששייך רק בקטעים המרוחקים זה מזה, יש טעם נוסף שלא לדלג, כדי שלא לבלבל את הציבור במעבר מעניין לעניין. ומשום טעם זה אין לדלג גם בקטעים סמוכים (שאינם ברצף, אך אינם רחוקים זה מזה).
• מדלגין – בקריאת התורה מותר לדלג רק אם מתמלאים שני תנאים: שני הקטעים עוסקים באותו עניין, והם אינם רחוקים זה מזה. והמחבר מביא את המקור לכך, והוא קריאת יום הכיפורים בבית המקדש, שבה קרא הכהן הגדול בפרשת אחרי מות את פרשיית "סדר העבודה" (ויקרא ט"ז), ודילג לפרשת המועדות בפרשת אמור, ובה קרא את פסוקי יום הכיפורים (ויקרא כ"ג). ואין זו הקריאה הנהוגה היום[7]. למעשה יש רק קריאה אחת שמדלגים בה בספר אחד, וזו הקריאה בתענית ציבור, שבה קוראים שני קטעים מפרשת כי תשא[8]. בקריאה זו הפרשיות קרובות זו לזו, והן מאותו עניין, כך שאין בכך לא טורח הציבור ולא בלבול דעתו.
• אפילו תיבה אחת – כפי שכבר ראינו, שחכמים תיקנו שהקריאה תהיה דווקא מן הכתב.
• בשתיקה – כלומר: בעוד שבתורה אסור לדלג מעניין לעניין ואסור לדלג רחוק, בנביא מותר לדלג מעניין לעניין, אולם גם בו אסור לדלג רחוק, כדי שלא להטריח את הציבור. הלכה זו נאמרה על קריאת ההפטרות ממגילה הנגללת, אולם לקוראים בספר מודפס טעם זה אינו שייך[9].
• אין מדלגין – משום שיש בכך כדי לבלבל את הציבור, וגם משום שכשקוראים ממגילה יש בכך טרחת הציבור. ואכן המנהג כיום שלעתים רחוקות ההפטרה מכילה קטעים שונים שאינם ברצף[10], אולם כולם מאותו הספר.
• מדלגין מנביא לנביא – משום שכל תרי עשר נחשבים כספר אחד, אף שמדובר בנביאים שהתנבאו בתקופות שונות.
• לתחילתו – משום טורח הציבור. הלכה למעשה, כדברינו בקריאת התורה כך גם בהפטרות: כיום יש לנו מסורת איזו הפטרה לקרוא בכל שבת ומועד, וממנה אין לסור, כל עדה כמנהגה.

סעיף ב

(יא) ^בנוהגים בשבת שיש בו חתן, לומר אחר הפטרת השבוע (הפטרה, יש אומרים שהוא מלשון 'אין מפטירין אחר הפסח', שענינו סילוק, כלומר: סילוק תפלת שחרית), שנים או שלשה פסוקים מהפטרת 'שוש אשיש' (יב); וכשחל ראש חודש בשבת וביום ראשון, אחר שמפטירין ההפטרה בשבת, אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת 'ויאמר לו יהונתן מחר חודש' (יג). ואין למחות בידם (יד). (ועיין לקמן סימן תכ"ה סעיף ב' ובסוף סימן תכ"ח היאך נוהגין) (טו).

^בבית יוסף, והטעם מבואר שם.

• הקדמה לסעיף – אף על פי שראינו בסעיף הקודם ש"מנביא לנביא אין מדלגין", מביא כעת המחבר שני יוצאים מן הכלל להלכה זו.
• שוש אשיש – נבואה בספר ישעיהו (ס"א, י), ובה הגאולה וההתקרבות בין עם ישראל והקב"ה נמשלת לחתונה. בפסוקהּ הראשון נאמר "כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ", ובהמשך: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ-לֹהָיִךְ". ובתוספת זו להפטרה מראה הציבור שהוא קשוב גם לשמחות הפרט. ומכאן שיש לשבח דוגמאות נוספות לקשר כזה בין הציבור לפרט, כגון תפילה על חבר הקהילה שחלה.
• מחר חודש – הפטרה מספר שמואל א' (כ', יח-מב), שנקראת כאשר ראש חודש חל ביום ראשון. אולם כאשר ראש חודש חל בשבת ובראשון, קוראים באותה שבת את הפטרת שבת ראש-חודש[11], ונוהגים להוסיף את הפסוק הראשון והפסוק האחרון של ההפטרה של שבת ערב ראש חודש.
• ואין למחות בידם – על אף שלמנהגים אלו מדלגים מנביא לנביא; וזאת משום שיש סיבה להוספת פסוקים אלו.
• היאך נוהגין – ושם התבאר שלדעת הרמ"א אין מדלגין מנביא לנביא גם במקרים אלו.

סעיף ג

^גאין גוללין ספר תורה בצבור, מפני כבוד הצבור (טז). ^דואם אין להם אלא ספר תורה אחד, והם צריכים לקרות בשני ענינים – גוללין, וידחה כבוד הצבור (יז).

^גיומא ע' ע"א.  ^דהריטב״א שם, ובהגהות מרדכי דגיטין.

• מפני כבוד הציבור – על כן צריך להכין את הספר לפני הקריאה.
• וידחה כבוד הציבור – שהלא לא נבטל את המצווה, שהיא צורך הציבור. ובמקום שאין בררה, אין בזה זלזול כלל. אולם יש ללמוד מכאן שחשוב לדאוג שיהיו מספיק ספרי תורה בבית הכנסת, כל עוד הדבר אפשרי.

סעיף ד

^האין קורין לאדם אחד בשני ספרי תורה (יח), משום פגמו של ראשון (יט) (פירוש: שנראה כפוגם ומטיל דופי בראשון). אבל שלשה גברי בשלשה ספרים, כגון ראש חדש טבת שחל להיות בשבת, ליכא משום פגם (כ).

^היומא ע' ע"א.

• בשני ספרי תורה – ביום שמוציאים בו יותר מספר אחד, כגון בשבת ראש חודש, לא יעלו לקריאת המפטיר אדם שכבר עלה בספר הראשון.
• פגמו של ראשון – כלומר: שמא יחשבו הנוכחים שהעלו אותו שוב משום שנמצא פגם בספר הראשון. ומכך שדקדקו חכמים שלא יצא לעז על ספר תורה, למדנו כמה עלינו להיזהר שלא להוציא לעז על איש מישראל.
• ליכא משום פגם – כלומר: כשמעלים אדם אחר לספר השני, ואפילו ביום שיש בו שלושה ספרים, מבינים הציבור שאלו שלושה עולים לשלושה נושאים שונים.

[1] פרטי דיני ההפטרה מובאים בהלכות שבת, סימן רפ"ד.

[2] קריאת ההפטרה מוזכרת במשנה כמה מקומות, ובעיקר במסכת מגילה בפרק הרביעי. ובגמרא במגילה דף לא ע"א דנה הגמרא איזו הפטרה קוראים בחגים השונים.

[3] מובא בט"ז סימן רפד ס"ק א.

[4] עיין באנציקלופדיה התלמודית ערך "הפטרה".

[5] לשון הבית יוסף: "ולכך בנביא אחד מדלגין, משום דאין הוראה יוצאה כל כך מדברי הנביאים".

[6] המילים "מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה" הן לשון המשנה (במגילה כד ע"א), וההמשך הוא פירוש הגמרא עליה, שלמדה מקריאת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

[7] היום מוציאים ביום הכיפורים שני ספרים, בראשון קוראים מפרשת אחרי מות בלבד, ובשני את פסוקי יום הכיפורים שבפרשת פנחס. ואילו את פסוקי פרשת אמור לא קוראים.

[8] הקטע הראשון הוא "ויחל משה", בשמות ל"ב יא-יד, והשני "פסל-לך", בשמות ל"ד א-י.

[9] מטעם זה יש להכין סימניה מראש למקום אליו מדלגים, כדי לא להטריח את הציבור.

[10] ואלו ההפטרות שנהגו להוסיף בהן פסוקים שלא ברצף: בפרשת ויצא לפי מנהג אשכנז (משנ"ב סימן תכ"ח ס"ק כ"ב); פרשת שמות לפי מנהג אשכנז; פרשת יתרו לפי מנהג אשכנז ותימן; פרשת משפטים לפי מנהג אשכנז וספרד; פרשת צו לכל המנהגים; פרשת מסעי לאשכנז ולספרד; פרשת ואתחנן למנהג תימן; שבת תשובה למנהג אשכנז וספרד.

[11] הפטרת "השמים כסאי" (ישעיהו ס"ו). כפי שמובא בסימן תכ"א סעיף א.