סימן קמ"ה – דיני המתרגמין, ובו ג' סעיפים

קריאת התורה היא גם לימוד תורה, וחשוב מאוד להבין אותה. לכן נהגו בזמן התלמוד לתרגם לארמית את פסוקי הקריאה.

סעיף א

^אבימי חכמי התלמוד היו נוהגים לתרגם, כדי שיבינו העם (א). אין הקורא רשאי לקרות לתורגמן יותר מפסוק אחד; ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא; ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר, עד שיכלה התרגום מפי המתרגם (ב); ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מהמתרגם, ולא המתרגם יותר מהקורא; ואין הקורא רשאי לסייע למתרגם, שלא יאמרו: תרגום כתוב בתורה (ג).

^אמגילה כ״ג ע"ב[1].

• כדי שיבינו העם – שפת הדיבור הייתה ארמית, ולכן בנוסף לקורא בתורה עמד מתורגמן, שקרא לציבור את תרגום אונקלוס. כיום אין נוהגים זאת, כפי שיתבאר בסעיף ג', אולם יש למנהג זה הד בהלכה, לקרוא בכל שבוע את הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום", כפי שיתבאר בסימן רפ"ה. מהלכה זו נלמד את החשיבות לדאוג שהציבור יבינו את הקריאה.
• מפי המתרגם – כל זה כדי לכבד הן את הקריאה והן את התרגום.
• כתוב בתורה – כיוון שיש להבחין בין קריאת התורה עצמה, שניתנה מפי הבורא, ובין התרגום, שבמהותו הוא פירוש.

סעיף ב

^בקטן מתרגם על ידי גדול (ד), אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן (ה).

^בשם.

• על ידי גדול – היינו שהגדול קורא בתורה והקטן אומר את התרגום.
• על ידי קטן – כלומר שהקטן יקרא בתורה והגדול יתרגם. ומדובר על מקומות שנהגו שקטן קורא ועולה (כמבואר בסימן רפ"ב, ג). המחבר כתב "אינו כבוד", ואין בכך איסור.

סעיף ג

^גהאידנא (ו) לא נהגו לתרגם (ז), משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו (ח).

^גתוספות במגילה שם, והביאו הטור.

• האידנא – תרגום: כעת, כיום.
• לא נהגו לתרגם – ברוב העדות. אולם בקהילות תימניות רבות עדיין נוהג מנהג קריאת התרגום.
• שאין מבינים אותו – ובמקומות שהציבור אינו דובר עברית לא תיקנו תרגום לשפות אחרות, כי כל תרגום יש בו גם פירוש, ואיננו סומכים על תרגום אחר מלבד תרגום אונקלוס, שזכה לאישור התנאים, ויש אומרים שנאמר ברוח הקודש. אולם מכאן למדנו שבמקומות שהעם אינו דובר עברית מצווה גדולה להסביר לציבור את קריאת התורה, ובכך ולקיים את רצונם של חז"ל בתקנת התרגום.

[1] [העירו ב"שולחן ערוך השלם" הערה ב': "כ״כ הב״י, שכל הסעיף מקורו במגילה כג ע"ב. ואמנם 'אין הקורא רשאי לקרות לתורגמן' מקורו שם, אך ההמשך מקורו כסוטה לט ע"ב. ו'אין הקורא רשאי להגביה' מקורו בברכות מה ע"א. ו'אין הקורא רשאי לסייע' מקורו במגילה לב ע"א. וכן ציין הכסף משנה תפילה יב, יא; ובביאור הגר״א כאן"].