סימן קנ"ח – דיני נטילת ידים לסעודה, ובו י"ג סעיפים

מסימן זה ועד לסימן קס"ח דן השולחן ערוך בהלכות נטילת ידיים שלפני הסעודה. חיוב זה תופס מקום חשוב בהלכה, אף שטעמו אינו ברור כל צרכו, ונשתדל להסבירו: בזמן שהלכות טומאה וטהרה נהגו בישראל, מאכלי חולין (הלא הם מאכלים רגילים) יכולים היו להיאכל גם בטומאה, אולם תרומה נאכלה על ידי הכהנים רק בעת שהיו טהורים. הכהנים הקפידו מאוד על טהרתם, ומשום זהירות זו גזרו חכמים על "טומאת ידיים" – שהיא טומאה מדברי חכמים, שגזרו לא לגעת בדברים מסוימים, ובכללם לחם של תרומה, אלא אם נטל האדם ידיו. גזרה זו הורחבה גם על אכילת לחם חולין, ואף כאשר ישראלים, ולא כהנים, אוכלים את לחם החולין. גם לאחר שהפסיקו ישראל לנהוג בדיני טומאה וטהרה, כיוון שכולנו טמאי מתים, נשארה גזרה זו בתקפה.

אמנם אלו גזירות רחוקות, אולם יש כאן שריד מהלכות טהרה שהיו קיימות בעם ישראל. דבר זה מאפשר לנו לראות שיש באוכל כעין קדושה, ושבכל ישראל שיש כעין כהונה. הלכות נטילת ידיים הן מהדברים היחידים שמקשרים אותנו עם דיני טומאה וטהרה שהיו נוהגים לפנים בישראל. נטילה זו מרוממת את אכילתנו למעשה קדוש, ואנו נוהגים באוכל כפי שנהגו הכהנים באכילת התרומה הטהורה. ועל כן הסמיכה הגמרא את חיוב נטילת ידיים לפסוק 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים'[1], כיוון שיש במצווה זו מימד של קדושה.

סעיף א

^אכשיבא לאכול פת ^בשמברכין עליו המוציא, יטול ידיו, אפילו אינו יודע להם שום טומאה.  ויברך: 'על נטילת ידים' (א). ^גאבל לפת שאין מברכין עליו 'המוציא', כגון לחמניות (פירוש: סטורט"י בלע"ז) דקות, או פת הבאה בכסנין (ב) (פירוש: פת עשויה עם צוקאר"ו ושקדים ואגוזים) (ג), ואינו קובע סעודתו עליהם (ד), אין צריך נטילת ידים.

^אחולין ק״ה ע"א.  ^בהרמב״ם בפרק ו' מהלכות ברכות.  ^גממשמעות לשון הרמב״ם ור״ש בפרק קמא דחלה.

• על נטילת ידים – כפי שהסברנו בהקדמת הסימן, נטילה ידיים תוקנה כאשר הכהנים היו אוכלים תרומה בטהרה, ומפאת קדושת התרומה תיקנו חכמים שסתם ידיים טמאות הן, עד שייטלו אותן. גזירה זו חלה הן על ישראל והן על הכהנים כדי שלא להבדיל ביניהם, והיא לא נתבטלה גם כיום, על אף שאין כוח בנטילה לטהר אותנו משאר הטומאות שאנו טמאים בהן.
• פת הבאה בכסנין – דיניה יתבארו בע"ה בסימן קס"ח.
• ושקדים ואגוזים – באר הגולה הדגים זאת באחת מן הדוגמאות לפת הבאה בכסנין.
• קובע סעודתו עליהם – כלומר שאינו אוכל הרבה מהם, אלא פחות מ-180 גרם. גם דיני קביעת סעודה יבוארו בהרחבה בסימן קס"ח.

סעיף ב

יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה, יטול ידיו ולא יברך (ה).

^דרוקח.

• ולא יברך – כיוון שמאכלים מקבלים טומאה רק אם הם בגודל של ביצה. "כביצה" היא מידת נפח, ומשערים אותה ב-58 מ"ל בערך. ויש חולקים על דעה זו, וסוברים שתיקנו חכמים נטילת ידיים גם על אכילת מאכל שאינו מקבל טומאה; והלכה למעשה יש ליטול ידיים על פחות מכביצה בלי ברכה.

סעיף ג

^האם אוכל פחות מכזית (ו), יש מי שאומר שאינו צריך נטילה (ז).

^הרוקח שם.

• מכזית – שיעור "כזית" אינו גודל של זית שאנו מכירים כיום. המחבר כותב (תפ"ו, א) ששיעורו כחצי ביצה, כלומר כ-27 מ"ל. ויש אומרים ששיעורו כשליש ביצה[2], היינו כ-18 מ"ל. לכן האוכל משיעור זה צריך ליטול ידיו, אבל לא יברך עד שיאכל כביצה. בגלל הקושי להעריך את שיעור הנפח, כתבו פוסקים רבים שיש להעריך על פי המשקל, כלומר 27 (או 18) גרם. לחלק גדול מן המאכלים הערכה זו נכונה, אך יש מאכלים שהערכה זו אינה מתאימה להם, כגון מצות, שמשקלן הסגולי הוא כשליש מנפחן, ונפח של כזית מצה אינו שוקל אלא כ-10 גרם.
• שאינו צריך נטילה – כי שיעור קטן כל כך אינו נקרא אכילה. גם על הלכה זו יש חולקים[3]; והלכה כסעיף זה, שעל פחות מכזית אין צריך ליטול כלל.

סעיף ד

^ואם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין (ח) שסימנם: י"ד שח"ט ד"ם הגה: דהיינו: יין,  דבש (ט), שמן (י), חלב, טל, דם (יא), מים. ולא נתנגב (יב), ^זואפילו אין ידו נוגעת במקום המשקה (יג), צריך נטילה בלא ברכה (יד). הגה: ואפילו אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי, אפילו הכי יטול (טו) בלא ברכה (ב"י).

^ופסחים קט״ו ע"א.  ^זבית יוסף.

• משבעה משקין – כשדיני טהרה היו נהוגים, הייתה חובה ליטול ידיים על כל מאכל רטוב[4]. בסעיף זה מתבאר שלדעת המחבר גם נטילה זו נשארה בתוקפה אחרי שנתבטלו דיני טומאה וטהרה.
• דבש – הכוונה לדבש דבורים.
• שמן – הכוונה לשמן זית בלבד, ולא לשמנים אחרים.
• דם – למעשה אינו מתאים לרשימה זו, כיוון שמדובר כאן במאכלים הנאכלים עם המשקה, והרי אסור לאכול דם[5].
• ולא נתנגב – שהלא אם נתנגב אין חשש שהמשקה יטמא את האוכל.
• במקום המשקה – שאם המאכל רטוב יש ליטול ידיים אף אם אינו נוגע כעת במקום רטוב, מחשש שמא ייגע בו במהלך האכילה.
• בלא ברכה – היו ראשונים שכתבו שלא גזרו כלל ליטול על דבר שטיבולו במשקה בזמן הזה[6], ולכן פסק המחבר ליטול בלי ברכה. מנהג אשכנז הנפוץ הוא שלא ליטול כלל, כדעת המקלים[7] (מלבד בליל הסדר).
• אפילו הכי יטול – כדין מאכל רטוב שאין ידו נוגעת במקום המשקה.

סעיף ה

^חהנוטל ידיו לפירות (טז), הרי זה מגסי הרוח (יז). הגה: ודוקא שנוטלן בתורת חיוב, אבל אם נוטלן משום נקיות, שלא היו ידיו נקיות, מותר (יח) (הגהת סמ"ק). ^טובשר צלי, יש מי שנראה מדבריו אף על פי שמוהל טופח עליו, דינו כפירות (יט); ^יותבשיל מחִטים, והם נגובים, דינו כפירות (כ).

^חחולין ק״ו ע"א.  ^טמדברי הרשב״א שם.  ^ימרדכי פרק קמא דברכות.

• לפירות – כשהם יבשים.
• מגסי הרוח – כיוון שחכמים לא תיקנו נטילה במקרה זה, ואם מקפיד ליטול ידיו גם במקומות שחכמים לא תיקנו בהם, מראה שרוצה להוסיף מצווה מדעתו, ויש בכך גאווה.
• מותר – הואיל ואין שום איסור לרחוץ ידיים משום נקיות. ונראה שגם המחבר יודה לדין פשוט זה.
• כפירות – יבשים. שהמוהל נחשב כחלק מן המאכל, ואינו משבעת המשקים.
• כפירות – יבשים. ואין צריך נטילה לפניו.

סעיף ו

^כהשותה אין צריך ליטול אפילו ידו אחת (כא). ועיין לקמן סי' ק"ע (כב).

^כר"ן פרק ערבי פסחים.

• אפילו ידו אחת – שלא חייבו חכמים נטילה על שתייה, כיוון שאין חשש שייגע במשקה בידיו.
• סימן ק"ע – סעיף א'. שם מבואר מקרה שבו יש ליטול ידו אם שותה.

סעיף ז

^לנטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה, ואחר כך רוצה לאכול לחם, יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו (כג); ואין צריך לומר אם נטל ידיו שלא לאכול, ואחר כך נמלך לאכול (כד). הגה: ואם לא הסיח דעתו, יטול בלא ברכה (כה) (ד"ע). אם נגע באכילתו במקומות המטונפים בגופו, יחזור ויטול ידיו (כו) (תשובת רשב"א סימן קצ"ב וקצ"ג), ועיין לקמן סימן קס"ד (כפול לקמן (כז), ושם נתבאר דצריך גם כן לחזור ולברך) (כח).

^לתוספות בפסחים קט״ו.

• עולה לו – הכלל הוא שנטילת חובה לדבר אחד עולה גם לצורך אחר; אבל נטילה שאינה חובה אינה עולה לדבר אחר. וכיוון שהחיוב ליטול ידיים לפני מאכל רטוב נתון במחלוקת, כפי שראינו בסעיף ד', לשיטת הפוטרים הרי זו רחיצת ידיים רגילה, ולכן אין לסמוך עליה לנטילת חובה. למעשה במקרה זה ייטול שוב ידיו, אבל לא יברך[8].
• נמלך לאכול – ואז קל וחומר שחייב לחזור וליטול, שהלא הנטילה לא הייתה לצורך מצווה כלל, אלא לרחיצת ידיים בלבד. ונראה שגם כאן לא יברך[9].
• בלא ברכה – כי גם נטילה בלא כוונה שמה נטילה[10].
• יחזור ויטול ידיו – בברכה[11]. זו דעתם של המחבר והרמ"א[12], ונראה לי שכך פסק המשנה ברורה[13]; וב"כף החיים" פסק שלא יברך. וקשה לדעת מה המנהג, היות שמקרה זה אינו שכיח.
• כפול לקמן – כלומר: דין הנוגע במקומות מטונפים מבואר שוב בסימן קס"ד. זו תוספת של באר הגולה, אולם לי נראה שהדין הכפול אינו זהה, כי בסימן קס"ד מדובר במקרה שבנטילה הראשונה כיוון גם על אכילת הלחם שבהמשך היום. ונראה לי שהרמ"א בהפנייתו כאן רצה להצביע דווקא על ההבדל שבין המקומות.
• לחזור ולברך – שם יתבאר שהכרעת האחרונים, אשכנזים כספרדים, שלא לברך שנית. אך כאמור, לדעתנו הכרעה זו עוסקת דווקא במקרה שנטל וכיוון לאכילה, ולא כשלא כיוון. ונראה לי שזו גם דעת המשנה ברורה. אולם הכרעת הפוסקים הספרדים (כף החיים ו"איש מצליח") שלא לברך גם כאן.

סעיף ח

^ממי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידים (כט).

^מספר ארחות חיים, ממשנה סוף פרק קמא דעירובין.

סעיף ט

צריך ליזהר בנטילת ידים, שכל המזלזל בנטילת ידים ^נחייב נידוי (ל), ^סובא לידי עניות (לא), ^עונעקר מן העולם (לב).

^נעדויות פ״ה מ"ו.  ^סשבת ס״ב ע"ב.  ^עסוטה ד׳ ע"ב.

• חייב נידוי – משום שמזלזל בתקנת חכמים. וראינו את חשיבותה של תקנה זו, שהיא שריד לדיני הטהרה שנהגו בישראל, והמזלזל בה רוצה למחוק כל זכר לדיני הטהרה. מסעיף זה ומן הסעיף הקודם אפשר ללמוד את הגישה הרצויה לגזירות חכמים: כל זמן שאפשר לקיימן – אין להקל בהן כלל, משום שכל המצוות המעשיות מבוססות על דברי חכמים, שפירשו וגזרו ותיקנו כיצד נכון לחיות לפי האידיאל של התורה, וכל דבריהם הם חיזוק דברי התורה, ולכן אמרה התורה שלא לסור מדבריהם כלל. אולם בשעת הדחק ובשעת הצורך, יש מקום להקל בגזרות חכמים. לכן בסעיף זה מבוארת חומרת האיסור של המזלזל בנטילת ידיים; ומאידך בסעיף הקודם ראינו שמי שאינו יכול ליטול ידיו, פטור מהנטילה.
• לידי עניות – בעבר לא היו המים מצרך נפוץ, ואפשר שהמזלזל בנטילה עשה זאת מטעמי חיסכון. לכן אמרו חכמים שהרוצה לחסוך על חשבון המצווה, הדבר לא יועיל לו בסופו של דבר. משמעות הדברים היא שהרצון לחסוך בצורה אובססיבית על חשבון המצווה אינו אלא עניות רוחנית.
• ונעקר מן העולם – ביטוי חריף זה נאמר כדי להדגיש שאין לסטות מדברי חכמים כלל. ויש כאן מעין מידה כנגד מידה, שמי שרוצה לעקור דברי חכמים, הוא עצמו ייעקר מן העולם. הדבר נאמר דווקא על נטילת ידיים, שהיא גזירה רחוקה, ולכן יש צורך לחזקה. ומכאן נלמד שכל שכן שאין לזלזל אף בשאר תקנות חכמים וגזירותיהם.

סעיף י

^פאף על פי ששיעורם ברביעית (לג), (פירוש: רביעית הלוג, דהיינו שיעור ביצה וחצי), יוסיף ליטול בשפע, דאמר רב חסדא: 'אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא' (לד).

^פשבת ס״ב ע"ב.

• ברביעית – שיעור רביעית המקובל הוא כ-86 מ"ל[14]. זהו שיעור קטן מאוד, כשליש כוס רגילה[15].
• טיבותא – תרגום: אני רוחץ מלא חפניים מים, וקיבלתי מלא חפניים טוב.

סעיף יא

^צמברך קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (לה). ^קונהגו שלא לברך עד אחר נטילה(לו), משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם ^ראחר שפשוף ידים, שכבר ידיו נקיות קודם שיטיל עליהם מים שניים (לז). הגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה (לח), ומקרי עובר לעשייתן (לט) (תוס' ורא"ש פ"ק דפסחים); ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אחר כך (מ) (הגהות אשירי פ"ק דברכות).

^צבית יוסף בפירוש דברי הטור.  ^קתוספות בברכות נ"א ע"א ובפסחים ז' ע"ב, והרא״ש שם.  ^ררבנו ירוחם.

• עובר לעשייתן – כלומר: מייד לפני קיום המצווה. הברכה היא שמגדירה את המעשה שאנו עושים כמצווה, ולכן בדרך כלל יש לברך לפני קיום המצוות.
• עד אחר נטילה – כיוון שלעתים ידיו מלוכלכות, ועדיף לברך כשהן נקיות (בדומה לברכה על הטבילה, שלמרות שבדרך כלל טוב לברך לפני המצווה, על הטבילה מברכים אחריה).
• מים שניים – בסימן קס"ב סעיף ב' יתבאר שטוב לצקת על כל יד פעמיים מים: פעם ראשונה להעביר את הלכלוך, ופעם שנייה משום מצות הנטילה.
• הנגוב מן המצוה – כפי שמבואר בסעיף הבא.
• עובר לעשייתן – כלומר: כיוון שהניגוב הוא חלק מהמצווה, אם מברך לפני הניגוב נחשב הדבר "עובר לעשייתן", ונמצא מברך כדין ובידיים נקיות[16]. הלכה למעשה גם הספרדים נוהגים בכך כדברי הרמ"א, לברך אחרי הנטילה ולפני הניגוב[17].
• מברך אחר כך – אף שלכתחילה יש לברך לפני קיום המצווה, לדעת הרמ"א נחשבת נטילת ידיים בדיעבד כמצווה מתמשכת, שאפשר לברך עליה גם במהלך קיומה[18]. שכיוון שהנטילה נעשית כדי לאפשר לו את האכילה, ועדיין לא אכל – יכול עדיין לברך. כל זה לדעת הרמ"א, אבל לדעת המחבר אין לברך אחר הניגוב, וכך נוהגים הספרדים[19].

סעיף יב

^שוינגבם היטב קודם שיבצע, שהאוכל בלי נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא (מא).

^שסוטה ד׳ ע"ב.

• לחם טמא – המחבר נקט לשון כללית, אבל מהסעיף הבא משמע שרק הנוטל פחות מרביעית מים על יד אחת כאילו אוכל לחם טמא[20]. להבנת הדברים יש לבאר שמעיקר הדין די ברביעית מים לנטילת ידיים – כחצי רביעית לכל יד. במקרה כזה אמנם עלתה לו נטילה, אולם ידיו לא נטהרו, והמים נטמאים מידיו, ולכן אם לא ניגבם קודם אכילתו נחשב כאוכל לחם טמא.

סעיף יג

^תהמטביל ידיו (מב), יכול לאכול בלא נגוב (מג). ^אוהוא הדין לנוטל ידיו בבת אחת ושופך עליהם רביעית מים בבת אחת, או שנטל ידו אחת ושפך עליה רביעית וכן שפך על חברתה (מד).

^תמרדכי פרק ח דברכות.  ^אבית יוסף.

• המטביל ידיו – הטובל ידיו במקווה או בנחל הכשרים לטבילה.
• בלא ניגוב – כי אין כאן טומאה כלל.
• על חברתה – כיוון שכך המים לא נטמאו, כמו שביארנו בסעיף הקודם; והמנהג בכל זאת לנגב ידיים, כדי שלא יימאס הלחם. וכיוון שהניגוב הוא משום מנהג בלבד, מותר לייבשן עם המכשירים החשמליים המייבשים את הידיים על ידי אוויר חם.

הלכות נטילת ידיים לסעודה (קנ"ח)

1. לפני אכילת לחם שברכתו "המוציא" ייטול ידיו, ויברך "על נטילת ידיים" [א].
2. אם אוכל פחות מכביצה (נפח של 58 מ"ל) – ייטול בלא ברכה [ב]. ואם אוכל פחות מכזית אינו חייב ליטול ידיו [ג].
3. האוכל מאכל רטוב, כתב המחבר שייטול ידיו בלא ברכה [ד]. ומנהג הרבה מהאשכנזים שלא ליטול [(יד)].
4. אין ליטול ידיים לשם מצווה על דבר הפטור מנטילה [ה].
5. יש להקפיד מאוד על הלכות נטילת ידיים [ט]. אולם מי שאין לו מים – פטור, ויאכל בלי נטילה על ידי מפית או כפפה [ח].
6. שיעור המים המינימלי לנטילת ידיים הוא רביעית מים (86 מ"ל) לשתי הידיים. אולם טוב ליטול ידיים בשפע של מים [י].
7. המנהג הרווח, הן לאשכנזים והן לספרדים, הוא לברך על נטילת הידיים בין הנטילה לניגוב [(לט)]. ואם לא בירך לפני הניגוב, לדעת הרמ"א יברך לאחריו, ולדעת המחבר לא יברך [יא].
8. הנוטל ידיו בפחות מרביעית מים לכל יד צריך לנגבן קודם שיאכל [יב] . ואם נטל יותר מרביעית – מעיקר הדין אינו חייב לנגבן [יג], אולם המנהג לנגבן, משום מיאוס [(מד)].

[1] הפסוק בויקרא י"א, מד. הגמרא בברכות דף נג ע"ב.

[2] ראה משנ"ב שם ס"ק א.

[3] ראה פירוט המסכימים והחולקים במשנ"ב ס"ק י. ועיין גם בכף החיים שכותב שכך המנהג. וכאמור יש מחמירים ונוטלים בלי ברכה.

[4] מקור הדין בפסחים קטו ע"א: "אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים". וטעמו: כאמור בהקדמה לסימן, גזרו חכמים על ידיים שיהיו שניות לטומאה. ושני לטומאה כשנוגע במשקה – הופך את המשקה לראשון לטומאה (על פי המשנה במסכת פרה פ"ח מ"ז: "כל הפוסל את התרומה – מטמא את המשקין להיות תחילה").

[5] והובא כאן משום שרשימה זו מקורה במשקים המכשירים פירות לקבל טומאה.

[6] שיטה זו מובאת בעיקר בשם המהר"ם מרוטנבורג.

[7] דעה זו הובאה במגן אברהם ס"ק ח. ובערוך השולחן מובא (סעיף ה) "שרוב העולם אין נזהרין בזה כלל". המשנה ברורה הביא את המנהג שלא ליטול, אלא שכתב שאין ראוי לסמוך על קולא זו.

[8] כי לשיטת המחייבים בנטילה לפני מאכל רטוב, הנטילה השנייה אינה נצרכת. המחבר נקט בלשון "יש מי שנראה מדבריו", משום שמשמע מהב"י בסעיף ה' שלדעת רוב הפוסקים צריך ליטול ידיו בברכה לפני דבר שטיבולו במשקה, ולשיטתם זו נטילה גמורה, ומוציאה ידי חובה גם אכילת פת. אך למסקנה פסק המחבר שלא לברך על נטילה זו, משום שחשש לשיטות הפוטרים. ובדומה יש לפסוק כאן, שיש ליטול פעם שנייה, אולם יש לחשוש לשיטת רוב הפוסקים, ולא לברך. ועיין  הערות "איש מצליח" בסוף הספר, על משנה ברורה ס"ק כ"ו.

[9] כי המחבר פסק בסימן קנ"ט, יג שאין צריך כוונה לנטילת ידיים (על פי כף החיים אות סד).

[10] כנ"ל.

[11] ונראה לי שאפילו לדעת הפוסקים הסוברים בתחילת סימן קס"ד שאם נטל ידיו שחרית לצורך אכילה עתידית, לכלוך הידיים בינתיים אינו מחייב ברכה, הם סוברים זאת בגלל שהנטילה הראשונה הייתה נטילה בכוונה לפטור את האכילה העתידית. אולם כאן, שלא כיוון מראש ולכלך ידיו, צריך לחזור ולברך לדעת כולם.

[12] כמפורש  בסימן קס"ד סעיף ב.

[13] לא העיר כאן כלום, ובסימן קס"ד סעיף ב' בביאור הלכה הכריע בטינף ידיו שלא יברך.

[14] וסימן לדבר – גימטריית המילה כו"ס. באר הגולה הוסיף כאן השוואה לביצה, שהיא מידת הנפח הבסיסית, ושיעורה כ-57 מ"ל. הלוג הוא 6 ביצים, ורביעית היא רבע הלוג (כלומר: ביצה וחצי). ישנה גם מידת נפח גדולה, והיא קב – 24 ביצים, כלומר ארבעה לוגים.

[15] חכמים נתנו שיעור לנטילה, כי בעוד שלרחיצת ידיים די בכמות שיש בה כדי לנקותם, נטילת ידיים דומה לטבילה, שיש לה שיעור.

[16] בסעיף הבא נבאר שהניגוב הוא חלק מהנטילה רק כשנטל פחות מרביעית על יד אחת. אולם מכיוון שכך, לא חילקו חכמים, וכל מעשה הניגוב מוגדר כחלק מתהליך המצווה (ואפשר שבזמנם, כשהמים עלו כסף והייתה טרחה בשאיבתם, מציאות נטילת ידיים בצמצום הייתה שכיחה).

[17] תמוה שהספרדים אינם נוהגים בכך כמחבר. וראה בכף החיים, שהביא שהמקור לכך הוא מדברי האר"י ז"ל.

[18] ראה למשל לעניין ברכת הציצית, סימן ח' סעיף י, ודברינו שם.

[19] כף החיים אות פ"ה; ילקוט יוסף ברכות קנ"ח, י.

[20] ומפורש שם בב"י: "השופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת … לא נטמאו המים כלל". אולם ראה ט"ז ס"ק י"ט.