סימן קנ"ט – באיזה כלי נוטלין הידים, וכיצד יבואו המים לידיו, ובו כ' סעיפים

סימן זה דן בשאלה כיצד יש ליטול ידיים, ויש בו שלושה כללים עיקריים: א. יש ליטול מכלי. ב. יש ליטול על ידי מעשה של יציקת מים. ג. גם טבילת הידיים במקווה עולה לנטילת ידיים. דינים אלו מקורם בהבנה שהנטילה אינה רחצה, אלא מעשה שיש בו קדושה, ולכן יש בו כללים הלכתיים: שני הראשונים, שימוש בכלי ומעשה של יציקת מים (המכונה "כח גברא"), באים כדי להעניק חשיבות לנטילה, והשלישי הוא מקל וחומר , שהלא מקווה כשר מטהר אפילו את כל גופו של האדם.

תוכן הסימן: הגדרת הכלי (סעיפים א'-ו'); "כוח גברא" (סעיפים ז'-י"ג); דיני טבילת ידים (י"ד-כ')

סעיף א

^אאין נוטלים לידים אלא בכלי (א). ^בוכל הכלים כשרים, אפילו כלי גללים (פירוש: כלים עשויים מרפש בקר ועפר), וכלי אבנים, וכלי אדמה (ב). ^גוצריך שיהא מחזיק רביעית (ג). ואם ניקב בכונס משקה, דהיינו שאם ישימו אותו על משקים יכנסו בתוכו דרך הנקב, ^דוהוא גדול מנקב שהמשקים שבתוך הכלי יוצאים בו (ד), אז בטל מתורת כלי ואין נוטלים ממנו לידים (ה), ^הואפילו אם הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה (ו).

^אחולין ק״ז ע"א.  ^בפרק קמא דמסכת ידים.  ^גחולין ק״ז שם.  ^דנדה מ״ט ע"א.  ^ההרא״ש שם בחולין.

• בכלי – ובהמשך הסימן מבואר שזה בנטילת ידיים, אבל אפשר גם לטבול ידיים במקווה, ואז אין צורך בכלי.
• וכלי אדמה – ואין צורך בכלי מכובד[1].
• מחזיק רביעית – מפני שצריך רביעית לנטילה, כמו שראינו בסימן הקודם. ושיעור רביעית הוא 86 מ"ל.
• יוצאים בו – אם יש בכלי נקב גדול מספיק שאם נשים אותו בתוך מים – המים יכנסו לכלי, וזהו נקב הגדול במקצת מנקב שרק יוצאים ממנו מים, הרי הכלי נפסל בכך.
• לידים – כי אם משקים יכולים להיכנס אליו שלא דרך פיו, הוא אינו נחשב יותר ככלי.
• ולמטה – שפסול זה אינו משום שאין די מים ליטול, אלא משום שהכוס הנקובה אינה מוגדרת כלי. לכן אין ליטול מכלי הסדוק למעלה, כפי שקורה לעיתים.

סעיף ב

^ווהני מילי שנוטל דרך פיו למעלה, שמה שממנו מן הנקב ולמעלה אינו חשוב ככלי, ונמצא שאין המים באים על ידו מהכלי. אבל אם נוטל דרך הנקב – שרי, כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה (ז).

^והרא״ש שם.

• ממנו ולמטה – כלומר: אם נוטל מן הנקב, מה שמעל הנקב אינו נלקח בחשבון, ואנו מתייחסים לכלי עד הנקב בלבד, שהרי המים אינם יוצאים מפי הכלי אלא מן הנקב.

סעיף ג

^זכלי שמחזיק רביעית כשסומכים אותו, ואם לא יסמכוהו ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית, אינו כלי (ח). הלכך מגופה של חבית (ט) שהיא חדה ואינה מקבלת רביעית שלא מסומכת, אין נוטלים ממנה; ואם הרחיבה מלמטה עד שמקבלת רביעית כשהיא יושבת שלא מסומכת, נוטלים ממנה (י).

^זחולין ק״ז ע"א לפירוש התוספות.

• אינו כלי – כלי הכשר לנטילה הוא כלי היכול להכיל מים, ואם אינו יכול לשמר את המים שבתוכו אלא בזכות כח חיצוני, פסול הוא לנטילה[2].
• מגופה של חבית – מגופה היא מעין פקק שסתם נקב בחבית, ושימש גם להוצאת המים. המגופה קמורה, כך שאפשר להופכה ולמלאה מים.
• נוטלים ממנה – על פי הכלל שהתבאר בתחילת הסעיף: שאם היא יכולה לעמוד ללא סמיכה היא נחשבת לכלי בפני עצמה, אף שנעשתה לצורך כלי אחר.

סעיף ד

^חחמת וכפישה, שהם מיני נאדות של עור שתקנן ועשה להם בית מושב – נוטלים מהם; אבל שק וקופה שהתקינן לשבת בלא סמיכה וזפתן בזפת עד שהם מקבלים משקים, אין נוטלין מהם לידים, לפי שאינם עשויין לקבל משקים (יא). ^טוהוא הדין לכובעים של לבדים (פירוש: בגד קשה. פילטר"ו בלע"ז), אפילו כשהם קשים כל כך שמקבלים מים ואינם זבים מהם, מכל מקום אינם עשוים לקבל מים; ומכל מקום על ידי הדחק מותרים, שעוברי דרכים רגילים לשתות בהם (יב).

^חחולין ק"ז ע"א.  ^ט[הגהות] סמ״ק.

• לקבל משקים – כל אלו הם כלים שונים שניתן למלא בהם מים וליטול מהם. והכלל הוא שאם הם אינם מיועדים להכיל מים, הם פסולים לנטילה.
• רגילים לשתות בהם – דין הכובעים אינו שייך לימינו, כיוון אין עוברי דרכים נוהגים כיום לשתות מכובעיהם.

סעיף ה

^יכלי שתחלת תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה, ואין משתמשין בו אלא על ידי סמיכה, חשוב שפיר כלי (יג). ^כלפיכך כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה, וכשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאים, וכשמסירו המים יוצאים, מותר ליטול ממנו אף על פי שאינו מחזיק כלום, כיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו, נקרא כלי (יד). הגה: וכל שכן כלי שיש בו ברזא למטה, הואיל ומתחילה נעשה לקבל על ידי כך (טור וב"י).

^יטור.  ^כהרא״ש.

• חשוב שפיר כלי – בסעיף הקודם ראינו שחפץ שאינו עשוי לקבלת מים, אף אם יכול לקבלם – אינו נחשב כלי לנטילת ידיים. כאן מבואר שגם ההיפך נכון: חפץ שנועד לקבל מים, אף שאינו יכול להחזיק מים בלי סיוע, נחשב כלי וכשר לנטילת ידיים.
• נקרא כלי – כלים אלו אינם נפוצים כיום. והכלל הוא, כאמור, שדבר נחשב לכלי רק אם נועד לקבל מים. משני הסעיפים הללו אפשר ללמוד שהדבר הקובע הוא המהות, ולא הצורה החיצונית.

סעיף ו

^ללא יתן מים לחבירו בחפניו (טו), שאין נוטלים אלא מן הכלי. ^מוהוא הדין אם נטל ידו אחת מהכלי ושפך ממנה לידו אחרת, דאינו כלום (טז); ורבנו תם מתיר בזו, כיון שתחלת נטילה לידו אחת היה מן הכלי (יז), והוא שהיתה ידו הראשונה טהורה, כגון ששפך עליה רביעית בבת אחת (יח). הגה: ונהגו להקל כדברי רבנו תם (תה"ד וד"מ בשם תוספות), אבל הסברא הראשונה היא עיקר (תה"ד), ולכן יש להחמיר לכתחילה (יט).

^לפרק קמא דידים.  ^ממרדכי פרק ח' דברכות.

• בחפניו – כלומר שסומך את ידיו זו לזו באופן שיוכלו להכיל מים, ומהם נוטל את ידי חברו. נטילה זו פסולה משום שאין כאן כלי.
• דאינו כלום – אף שמקור המים בכלי, שהרי את ידו הראשונה נטל בכלי. ובכל זאת אינה נטילה עד שלא ייטול את שתי הידיים ישירות מהכלי.
• מן הכלי – ולשיטתו גם היד השנייה נחשבת כמקבלת את המים מהכלי הראשון.
• בבת אחת – אחרת המים נפסלו לנטילה במגעם ביד הראשונה.
• להחמיר לכתחילה – וליטול את שתי הידיים ישירות מהכלי, כדעה הראשונה שהביא המחבר.

סעיף ז

(כ) ^נצריך שיבואו המים מכח נותן, לפיכך צנור שדולה (כא) מים מן היאור (כב) ושופך בו (כג) ונמשכים ממנו המים להשקות השדה (כד), אינו יכול ליתן ידיו לתוכו (כה) כדי שיקלחו המים עליהם, מפני שאינם באים מכח אדם, שכבר פסק כח השופך (כו); ואם משים ידיו קרוב למקום השפיכה, אף על פי שאינו משים אותה תחת השפיכה ממש, עלתה לו נטילה, דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הם באים (כז).

ואם הטביל ידיו לתוך הצנור הזה (כח), אינם טהורות מכח טבילה, מפני שהם שאובים (כט). ^סוהני מילי בדולה (ל), ששופך ונותן לתוך הצנור עצמו, אבל אם נותן אותם חוץ לצנור וממשיך אותם לצנור (לא) והטביל בו ידיו – טהורות (לב), דשאובים שהמשיכוה כשרה (לג).

ואפילו דולה ונותן לתוך החריץ עצמו (לד), ^עאם הדלי נקוב מאחוריו בכונס משקה (לה), ובעוד ששופך דרך פיו לצנור מקלח מאחוריו ליאור (לו) – מטביל בו את הידים וטהורות, דחשיבי כאילו הטביל ביאור (לז), דנצוק זה (לח) מחבר הכלי ליאור, וחשיבי מים שבצנור מחוברים למימי היאור, אף על גב דנצוק כזה לא חשיב חבור לענין טבילה (לט). ^פויש חולקין בזה ואומרים דגם לנטילת ידיים לא חשיב חיבור (מ). הגה: אין ליטול ידיו מאותן אבנים הקבועים לכותל ועשה להם בית קבול (מא) וברזא (מב). אבל אם היו כלי תחילה וחברם לכותל, נוטלין ממנו (מג) (אגודה פ' המוכר בית).

^נחולין ק״ז ע"א.  ^סהרא״ה.  ^עשם בגמרא.  ^פהרי״ף לגרסתו, והרמב״ם.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בכלל השני מכללי נטילת ידיים שראינו בהקדמה לסימן, והוא החיוב שיבואו המים מכוח אדם. דין זה נלמד מהפסוק בפרשת חוקת "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא", שנאמר על הזאת מי פרה אדומה, ומשמע ממנו שהזיית המים מתבצעת דווקא מכוח אדם[3]. סעיף זה מורכב מאוד, ויש בו הן דיני נטילה והן דיני טבילה, ולהבנתו עלינו להקדים כמה הלכות מהלכות טבילה ומקוואות:
• הטבילה נעשית במקווה, שהוא בור המחובר לקרקע או גומה באדמה, שיש בו מים בשיעור ארבעים סאה.
• מים שאובים פסולים לטבילה. מים שאובים הם מים שהושמו בכלי לפני שהגיעו למקווה.
• מים שאובים פוסלים מקווה רק אם הושמו בו ישירות; אולם הם עשויים להיטהר ב"המשכה", ולכן אם מים שאובים נשפכו על הארץ במרחק של שלושה טפחים לפחות מהמקווה, ונמשכו בזרימה על הקרקע עד אליו, נטהרו.
• צינור שהמים אינם יכולים לשהות בתוכו מפני הפתחים בשני צידיו, אין לו דין כלי כדי לפסול מים ולהפוך אותם לשאובים, אך גם אינו נחשב כקרקע כדי לטהר מים שאובים בהמשכה.
• מקווה מטהר רק כשהמים מכונסים במקום אחד, אך אם המים "זוחלים", כלומר זורמים, הם אינם מטהרים. אולם מעיין של מים חיים היוצאים מבטן האדמה, מטהר גם במים זוחלים.
• ניתן ליטול ידיים מרביעית מים השאובים בכלי, ולחילופין לטבול את הידיים במקווה מים הכשר לטבילה.
• צינור שדולה – אדם השואב מים בדלי לתוך צינור לצורך השקיית השדות.
• מן היאור – היאור הוא דוגמה למקום שיש בו ארבעים סאה של מים הכשרים לטבילה; מעת ששאבו את המים הם נפסלו לטבילה, אך עדיין הם כשרים לנטילת ידיים.
• ושופך בו – כלומר: המים נשפכים בתוך הצינור.
• להשקות השדה – כלומר: המים זורמים בצינור, ובסוף הזרימה הם מגיעים לשדות.
• לתוכו – לתוך הצינור.
• פסק כוח השופך – היות שהאדם ששפך את המים לצינור נמצא רחוק ממקום זרימתם החוצה מן הצינור, לא ניכר מקור המים, ונראה שאלו סתם מים שזורמים בתוך הצינור. לכן אין כאן "נותן", והמים שבצינור פסולים לנטילה.
• מכוחו הם באים – משום שכאשר הנוטל נמצא קרוב למקום האדם השופך את המים, ניכר שהם באים מכוח הנותן.
• לתוך הצינור הזה – ואפילו יש בצינור ארבעים סאה מים, שהם שיעור מקווה כשר, והמים אינם זורמים.
• שאובים – כי נשאבו על ידי כלי מהיאור. ובהמשך נראה שיש חולקים, הסוברים שמים שאובים כשרים לטבילת ידיים.
• בדולה – הדולה הוא שואב המים ממקורם. וכאן הכוונה ששואב ושופך לתוך הצינור ממש.
• לצינור – כלומר: האדם שדולה את המים אינו שופך אותם לצינור, אלא שופך אותם על הקרקע במרחק של שלושה טפחים מראש הצינור, והם זורמים מאליהם לצינור. כך המים אינם נחשבים שאובים.
• טהורות – שהרי הטביל ידיו במים שאינם נחשבים לשאובים.
• כשרה – אפילו אם אין במים ארבעים סאה, כפי שתתבאר דעת המחבר להלן בסעיף י"ד. אולם זה רק אם המים אינם זורמים כעת[4].
• לתוך החריץ עצמו – אפילו אם דולה ושופך את המים ישירות לתוך הצינור, ללא המשכת המים.
• בכונס משקה – אם בדלי יש נקב גדול כל כך שמשקה יכול להיכנס לדלי דרך הנקב.
• מקלח מאחוריו ליאור – שבזמן ששופך מים מפי הדלי לצינור, מקלחים מים מהנקב שבדלי ליאור, וכך יש חיבור בין המים שבצינור, מי הדלי, והמים שביאור.
• כאילו הטביל ביאור – ועל אף שטובל במים הנמצאים בצינור, והמים נראים כשאובים, הם נחשבים כמי היאור וכשרים לטבילת ידיים. ואם הם זוחלים, תלוי דינם במבואר בסעיף ט"ו.
• דניצוק זה – "ניצוק" הוא חיבור של מים המצויים במקום נמוך למים המצויים במקום גבוה על ידי זרם המים שביניהם.
• חיבור לענין טבילה – כלומר: לטבילת אישה נידה, שבה ניצוק נחשב חיבור רק אם מתקיימים בו תנאים נוספים רבים[5]. אולם לדעה זו החמירו במקווה לעניין טבילת נידה, משום שטבילתה מהתורה, ואילו בטבילת ידיים הקלו.
• לא חשיב חיבור – ולשיטתם אי אפשר ליטול בדרך זו, לכן אם אין ברירה ייטלו ידיהם במצב כזה, אבל לא יברכו.
• בית קיבול – כי אינם נחשבים ככלי. וגם לא יטבול בהם ידיו, מפני שאין בהם ארבעים סאה[6].
• וברזא – ברז.
• נוטלין ממנו – כיוון שלא איבד שם כלי כשחיברו לכותל, ופתיחת הברז נחשבת כמעשה שפיכה בכוח אדם. ועיין הרחבה בדין הברז בסעיף ט'.

סעיף ח

אם הכניס ידיו לתוך כלי של מים ושכשך ידיו בהם: ^צאם הכלי מחובר לקרקע, לא עלתה לו נטילה (מד); ואם אינו מחובר לקרקע, ^קיש אומרים שעלתה לו נטילה (מה), ^רויש אומרים שלא עלתה לו (מו), ^שובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המתירים (מז), ואם אחר כך נזדמן לו ליטול בדרך נטילה, נוטל (מח) בלא ברכה (מט).

^צהרשב״א בשם הרמב״ן.  ^קהלכות גדולות.  ^רטור, והגהות מימוני, וסמ״ק.  ^שבית יוסף.

• נטילה – כלי המחובר לקרקע אינו נחשב ככלי, אלא כמקווה. לכן שכשוך זה נחשב כטבילת ידיים במעט מים שאובים, ואין כאן לא נטילה ולא טבילה.
• שעלתה לו נטילה – לשיטה זו (היא שיטת בה"ג), אין צורך ב"כוח גברא" בנטילת ידיים, אלא גם שכשכוך הידיים בכלי מספיק. הסוברים כך למדו זאת מהשוואה לַכיור במקדש.
• שלא עלתה לו – שהלא יש צורך במעשה שפיכה, הנקרא גם "כוח גברא".
• המתירים – כיוון שנטילת ידיים היא מדרבנן, ניתן לסמוך בשעת הדחק על המקלים[7], אלא שלא יברך.
• נוטל – כיוון שמעיקר הדין ההלכה היא ששכשוך הידיים בתוך הכלי אינו נחשב נטילה.
• בלא ברכה – משום "ספק ברכות להקל", שמא יצא ידי חובה בנטילה הראשונה.

סעיף ט

^תחבית שיש בה מים (נ), מניחה על ברכיו ונוטל ממנה לידים (נא). ואם היתה מוטה בארץ והמים מקלחים ממנה (נב), או שעומדת והמים יוצאים דרך נקב שבה ונתן ידיו שם, לא עלתה לו נטילה (נג). ^אואם היתה ברזא (פירוש: דבר סותם הנקב. ספינ"ה בלע"ז) בנקב, והסירה וקיבל המים על ידיו, חשיב שפיר 'כח גברא'; וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה (נד).

^תסוף פרק קמא דידים.  ^אהרא״ש שם [בחולין] והמרדכי [בברכות].

• מים – סעיף זה דן כיצד יש ליטול ידיים במקרה שהכלי שלפניו גדול מכדי שיהיה אפשר לאחוז בו וליטול ממנו ידיו.
• לידיים – על ידי הטיית החבית. והמים הניגרים מכוח הטייה זו נחשבים כנטילה בכוחו ומתוך כלי.
• מקלחים ממנה – מאליהם, בלי שהטה את החבית.
• נטילה – שאמנם יש כאן כלי, אולם המים אינם באים מכוחו.
• בכל שפיכה ושפיכה – שכיוון שהמים זורמים מהברז בעקבות פתיחתו, נחשב הדבר ככוחו. אולם היתר זה תופס רק ביציאת המים הראשונה, אך לאחר זמן שהמים כבר זורמים, זרימתם אינה נחשבת עוד כבאה מכוחו.

סעיף י

^באם הטה חבית מלאה מים והלך וישב לו, והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו, ונטל ידיו ממנו – עלתה לו נטילה (נה).

^בפרק קמא דידים.

• עלתה לו נטילה – משום שכאן שפיכת המים נעשית מכוחו ממש בניגוד לפתיחת ברז, שבה ראינו בסעיף הקודם שרק תחילת יציאת המים מהברז מועילה. דין זה שונה גם משפיכת הצינור שבסעיף ז': שם הנטילה כשרה רק סמוך למקום השפיכה, כיוון שהמים באים מהצינור, שאינו כלי, ולכן יש צורך שיהיה ניכר שהמים באים מכוח האדם הנותן.

סעיף יא

^גהכל כשרים ליתן מים לידים, אפילו חרש שוטה וקטן (נו), גוי (נז) ונדה (נח). הגה: ואיכא מאן דאמר דקטן פחות מבן שש דינו כקוף (נט) (הגהות אשירי פ"ב דברכות).

^גפרק קמא דידים.

• חרש שוטה וקטן – אף על פי שאין בהם דעת.
• גוי – על אף שאינו חייב במצות הנטילה.
• ונידה – אף על פי שהיא טמאה, ונטילת ידיים היא זכר להלכות טהרה, שבהן אין הנידה יכולה ליטול ידיים לטהור. וכל אלו כשרים מפני שבנטילת ידיים די בכך שהמים יבואו מכוחו של אדם, ואין צורך שאדם זה יהיה מחויב במצוות או טהור.
• כקוף – שדינו מבואר בסעיף הבא.

סעיף יב

אם הקוף (פירוש: מין חיה. סימיא"ה בלע"ז) נותן מים לידים, ^דיש פוסלים (ס) ^הויש מכשירים (סא), ונראים דבריהם (סב). הגה: ומכל מקום יש להחמיר (סג).

^דתוספות והרא״ש. ^ההרמב״ם והרשב״א.

• פוסלים ­– ולדעתם על אף שאין צורך בדעת בנתינת המים (שהלא שוטה וקטן כשרים), יש צורך שהמים יבואו מכוח בן אנוש. ואם לא באו מכוח אדם, כאילו נשפכו מאליהם.
• מכשירים – זו דעת הרמב"ם, הסובר שדי בכוח כלשהו להכשיר את הנטילה, ואין צורך דווקא בכוח אדם.
• ונראים דבריהם – המחבר פסק להקל, משום שדין נטילת ידיים הוא מדרבנן, ובספק דרבנן פוסקים לקולא.
• יש להחמיר – אף שזהו ספק דרבנן. שלדעת הרמ"א כיוון שראשונים רבים מחמירים, אין ליישם את הכלל של "ספק דרבנן להקל" כשאין צורך מיוחד. לכן כתב המשנה ברורה שבשעת הדחק אפשר להקל כדעת המחבר. ואמנם לגבי קוף אין זו שאלה מעשית כלל, אולם ראינו שדעת הרמ"א בסעיף הקודם היא שקטן פחות מבן שש דינו כקוף, ואם כן לדעת המחבר יהיה מותר שקטן כזה ייטול ידיים לגדול, ולפוסקים כרמ"א יהיה זה אסור, אם לא בשעת הדחק.

סעיף יג

^ולכתחלה צריך לכוין הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה (סד). הגה: וכוונת נותן נמי מועיל, אפילו לכתחלה, אפילו שלא כוון הנוטל כלל (סה) (תשובת הרשב"א סי' תק"י).

^וחגיגה י״ח ע"ב.

• לנטילה המכשרת לאכילה – יש מקום לסברה שעצם הנטילה היא מציאות של טהרה, ולכן די בנטילה עצמה, ואין צורך בכוונה לשם מצווה, כשם שטמא שנפל למים הוא טהור אף אם לא כיוון לטבול. אולם הרשב"א סובר שבכל זאת יש צורך בכוונה בנטילת ידיים (של הנוטל ידיו או של האדם היוצק מים על ידי הנוטל), ואם לא כיוון, הרי זו רחיצת ידיים, ולא נטילתן. ולכתחילה פוסק המחבר שיש לחשוש לשיטה זו, ולכוון לנטילה. הנוטל ידיו בכלי לפני הסעודה, מעשהו שקול לכוונה לשם מצווה אף לשיטת הרשב"א, כיוון שבזמנינו סתם אדם הרוחץ ידיו אינו עושה זאת בכלי, לכן הנוטל בכלי מעשיו מוכיחים שנוטל ידיו לשם מצווה[8].

מי שנטל ידיו בכלי כשיצא מהשירותים ולא התכוון ליטול לשם אכילה, וכעת יש לפניו לחם ורוצה לאוכלו – ייטול ידיו שוב, ולא יברך.

• שלא כיוון הנוטל כלל – כלומר: אם שופך המים התכוון לשם נטילת ידיים לסעודה, אזי גם אם מי שנטלו את ידיו לא כיוון כלל, הרי זו נטילה כשרה לכתחילה לכל הדעות.

סעיף יד

(סו) ^זהטביל ידיו במי מעין, אפילו אין בו מ' סאה, עלתה לו טבילה, כל שמתכסים ידיו בהם בבת אחת (סז). ואם הטבילם במי מקוה, ^חיש אומרים שדינו כמעין (סח) ^טויש אומרים שצריך מ' סאה, ונקטינן כדברי המיקל (סט). הגה: ויש להחמיר לכתחילה (ע).

^זרמב"ם פרק ט מהלכות מקןאות, והראב״ד.  ^חרבנו יונה והרשב״א.  ^טרש״י ומרדכי פרק ח דברכות.

• הקדמה לסעיף – מכאן ועד לסוף הסימן מפורטים דיני טבילת ידיים. דיני טבילת ידיים נלמדים מדיני טבילת גופו של אדם טמא (בזמננו דינים אלו הם מדאורייתא לגבי טבילת אישה מנדתה בלבד). שורשי הדין שווים, אך יתבאר שישנם פרטים שבהם הקלו בטבילת ידיים, כיוון שכל דין נטילת ידיים הוא מדרבנן. את עיקרי הדברים המחייבים בטבילת הגוף פירטנו בס"ק כ'; בסעיפים הבאים יבואר אלו מהעיקרים הללו נצרכים גם בטבילת ידיים.
• בבת אחת – במעיין אין צורך בארבעים סאה, ודי בכמות מים שיכול להכניס בה את ידיו בבת אחת.
• שדינו כמעיין – ואף שלטהרת הגוף הטמא צריך מקווה של ארבעים סאה, דעה זו סוברת שלצורך טבילת ידיים די במקווה בשיעור שיכול להכניס אליו את ידיו בבת אחת, כיוון שדין נטילת ידיים הוא מדרבנן.
• כדברי המיקל – כיוון שזהו דין מדרבנן.
• להחמיר לכתחילה – שלשיטת הרמ"א אין ליישם את הכלל של "ספק דרבנן להקל" כשאין צורך מיוחד, כפי שראינו בסעיף י"ב.

סעיף טו

מי גשמים שהם זוחלים (פירוש: נמשכים והולכים, שאינם מכונסים), ויש בהם מ' סאה, ^ייש להסתפק אם טובל בהם ידיו (עא).

^י[זה לדעת רבנו יונה, אך] לדעת רש״י והרשב״א ולהרמב״ם – פשיטא דאין טובלין.

• ידיו – בניגוד למעיין, שמטהר במים זורמים, מקווה מטהר רק כשמימיו עומדים. אולם יש אומרים שהבחנה זו היא רק בטבילה מהתורה, אולם לטבילת ידיים מקווה כשר גם כשמימיו זוחלים. לכתחילה עדיף שלא לטבול במים אלו את ידיו, אלא לקחת כלי וליטול מהם ידיו כדי להסתלק מן הספק. אך כשאי אפשר יכול לסמוך על המקלים, כיוון שנטילת ידיים היא מדרבנן, ולא יברך על טבילה זו.

סעיף טז

מ' סאה מים שאובים שבקרקע (עב), ^כלהרמב"ם אין מטבילין בהם את הידים (עג), ולהראב"ד מטבילין (עד). ושאובה שהמשיכוה כולה (עה), גם ^ללהרמב"ם מטבילין בהם הידים (עו).

^כבפרק ו' מהלכות ברכות.  ^לפרק ד' מהלכות מקוואות.

• שבקרקע – כלומר: שלולית או אגם שמקורם במים שאובים.
• את הידים – משום שאפשר לטבול ידיים רק במקווה כשר, של מים שאינם שאובים.
• מטבילין – לשיטה זו הצורך במים שאינם שאובים הוא רק לטבילה מהתורה, אולם לטבילה מדרבנן אין בכך צורך[9]. להלכה, גם כאן בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקלים, כי בדרבנן הלכה כדברי המקל.
• שהמשיכוה כולה – כלומר: שלא שפכו אל המקווה ישירות את המים השאובים, אלא הזרימו אותם במשך לפחות שלושה טפחים במעין נחל, עד שנקוו המים למקווה.
• הידים – בטבילה מהתורה המשכה כזו מתירה את המים, אלא שנחלקו האם מים שנמשכו כשרים לגמרי, או שאין המקווה כשר עד שיהיה רובו ממים שאינם שאובים כלל[10]. ובטבילת ידיים, שהיא מדרבנן, לכל השיטות אפשר לסמוך על הדעה שהמקווה כשר אף אם הומשך כולו.

סעיף יז

^מלא יטול מהנהר מים בידו אחת ויתן על ידו השנית, לפי שאין כאן לא נטילה (עז) ולא טבילה (עח).

^מהרשב״א [בחידושים ו]בתורת הבית.

• לא נטילה – משום שאין כאן כלי.
• ולא טבילה – מפני שאינו טובל ידיו בנהר, אלא שופך על ידיו מים שנותקו מהנהר.

סעיף יח

^נידו אחת בנטילה וידו אחת בטבילה, ידיו טהורות (עט).

^נהרשב"א בתורת הבית.

• ידיו טהורות – ואין צורך לטהר את שתי הידיים באותה הדרך.

סעיף יט

^סהמטביל ידיו אין צריך שתי פעמים, ולא ניגוב, ולא להגביה ידיו (פ).

^סתוספתא פרק ב' דמסכת ידים, ומרדכי פרק ח' דברכות.

• ולא להגביה ידיו – כל אלו נצרכים בנטילת ידיים[11]. אך בטבילה, שהיא הדרך העיקרית להוציא מידי טומאה, לא שייכים כל החששות שיש בנטילת ידיים, שבגינם חייבו ליטול פעמיים, לנגב ולהגביה ידיו. ונזכיר שאף בנטילה, אם נוטל במים בשפע אינו צריך להיזהר בכל זה.

סעיף כ

^עהמטביל ידיו אינו מברך 'על טבילת ידים', אלא 'על נטילת ידיים' (פא). הגה: ויש אומרים דמברכין 'על טבילת ידים' או 'על שטיפת ידים', וכן עיקר (פב) (טור, ומרדכי פ' אלו דברים, וסמ"ג ואגור).

^עהרשב״א ורבנו יונה.

• על נטילת ידיים – משום שהתקנה היא ליטול ידיים, ולכן יותר מדויק לומר "וציוונו על נטילת ידיים". ואף שאינו נוטל ידיו אלא טובל אותן, הברכה לא השתנתה. וכך נוהגים הספרדים.
• וכן עיקר – שהלא לא נטל ידיו, אלא טבל אותן, וכיצד יברך "על נטילת ידיים" כשאינו נוטל אותן? ופוסקים אשכנזים רבים הכריעו לברך "על נטילת ידים", כפסק המחבר, ולא לחדש נוסח שאינו מצוי בתלמוד[12].

כיצד נוטלים ידיים (קנ"ט)

1. כלי. יש ליטול ידיים מכלי. כלי זה צריך שיכיל לפחות שיעור "רביעית" (כ-86 מ"ל), ואסור שיהיה בו נקב. לכן אין ליטול מכלי סדוק או פגום [א].
2. כוח נותן. צריך ששפיכת המים מהכלי תיעשה על ידי אדם, ולא מאליה. ואם שופך את המים לצינור או לאמת מים, נחשבים המים כבאים מכוח הנותן רק קרוב למקום שבו שפך אותם, ולא בהמשך הצינור [ז].
3. כלי מים גדול, כגון חבית: אם מטה אותה והמים ניגרים ממנה מכוח הטייתו – נחשב "כוח נותן" [ט-י].
4. פתיחת ברז נחשבת "כוח נותן" במים הבאים מכוח הפתיחה בתחילה, אך לא במים הזורמים ממנו לאחר זמן [ט].
5. הנטילה נחשבת כ"כוח נותן" גם אם הנותן הוא גוי או שאינו בן דעת [י]. ובקטן מתחת גיל שש, לפוסקים כמחבר מותר שייטול ידיים לגדול, ולפוסקים כרמ"א הדבר מותר רק בשעת הדחק [(סג)].
6. לכתחילה יש להקפיד שנטילת הידיים תהיה בכוונה לשם מצווה. ובדיעבד עלתה נטילה גם ללא כוונה.
7. טבילת ידיים: במקום ליטול ידיים על ידי עירוי מכלי, אפשר לטבול את הידיים במקום הכשר לטבילה, שהוא מעיין, או במקווה מים שאינם שאובים ויש בהם ארבעים סאה [יד].
8. בכמה דינים שאנו מחמירים להלכה בהלכות טבילת הגוף מהתורה, יש המקלים בטבילת ידיים, שהיא מדרבנן. ובכולם פסק המחבר להקל, והרמ"א הכריע שאפשר להקל רק בשעת הדחק, כגון: מקווה שאין בו ארבעים סאה [יד]; מי גשמים זורמים [טו]; ארבעים סאה שאובים בקרקע [טז].
9. לא יערה מים מהנהר או מהמקווה ביד אחת על ידו השנייה [יז].
10. מותר ליטול יד אחת ולטבול את השנייה [יח].
11. בטבילת ידיים אין צורך לטבול פעמיים, לנגבם או להגביה ידיו [יט].
12. גם הטובל ידיו מברך "על נטילת ידיים" [כ].

[1] וכן אין צורך בדבר הנחשב ככלי לעניין קבלת טומאה.

[2] סעיף זה מדבר על חפצים שלא נעשו לשם כלי, או על כלי שנפגם. אבל בסעיף ה' מבואר שחפץ שנעשה מראש על מנת שיחזיק מים על ידי סמיכה – נחשב כלי.

[3] הפסוק בבמדבר יט, יט. הלימוד מופיעה בסמ"ג עשה כ"ז, ובבית יוסף כאן בשם הגהות מיימוניות.

[4] בסעיף ט"ו מסתפק המחבר אם מים זוחלים כשרים לטבילת ידיים. אולם ספק זה הוא רק במים שאינם שאובים, ואין להקל בשני הספקות, ומים זוחלים שהם פחות מארבעים סאה – אין לטבול בהם ידיים.

[5] יש הסוברים שלעניין נידה ניצוק אינו חיבור כלל. וגם הסוברים שהוא חיבור, מתנים זאת בכמה תנאים, המפורטים בשו"ע יורה דעה סימן ר"א, כגון: שרוחב החיבור יהיה כשפופרת הנאד (סעיף נ"ד), ושיהיה בשניהם מ' סאה, ושמי החיבור יעמדו (סעיף ס').

[6] הנצרכים לדעת הרמ"א, כמבואר בסימן י"ד.

[7] מספר אחרונים חלקו כאן על המחבר. אולם להלכה אפשר לסמוך על דבריו, ועל הרמ"א שלא חלק עליו.

[8] עיין בה"ל ד"ה "ולכתחילה יכון".

[9] הראב"ד למד זאת מטבילת בעל קרי, שדי לו במים שאובים.

[10] ראה רמב"ם הלכות מקוואות פ"ד הל' ח-ט. ולהלכה בטבילה דאורייתא יש צורך ברוב מי גשמים, ראה שו"ע יו"ד ר"א, מד.

[11] ניגוב הידיים התבאר בסוף הסימן הקודם. הגבהת הידיים ונטילה שתי פעמים מבוארים בתחילת סימן קס"ב.

[12] כך פסק המשנ"ב ס"ק צ"ז בשם כמה אחרונים (עיין בשער הציון ס"ק ע"ח). וערוך השולחן כתב שאין לזוז מפסק הרמ"א; וקשה להכריע במחלוקת זו. המג"א חידש שאם המים פסולים לנטילה יברך "על טבילת ידים". ולמעשה נראה שבמקום שאין מנהג יש להכריע כפסק המשנה ברורה.