סימן קס"ד – שיכול להתנות על הנטילה, ובו ב' סעיפים

בתחילת הסימן הקודם הביא המחבר עצה כיצד ינהג הרוצה לאכול שאין לו מים לנטילה. סימן זה   פותח בגמרא המביאה עצה נוספת למצב זה, ובסעיף ב' מובאת הלכה שלמעשה מצמצמת את האפשרות לנהוג לפי עצה זו.

סעיף א

^אנוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום (א), אפילו שלא בשעת הדחק, ^בובלבד שלא יסיח דעתו מהם הגה: ולא יטנפם (ב) (טור). ^גואם מים מצויים לו, טוב שיחזור ויטול ידיו, אבל לא יברך (ג). הגה: והא דמהני תנאי, דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה, דומיא דנטילת שחרית, אבל אם נוטל לצורך אכילה – לא מהני תנאי באותה נטילה (ד) (ב"י בשם רבנו יונה).

^אחולין ק״ו ע"ב.  ^בטור בשם הרמב״ם.  ^גסמ״ג.

• כל היום – כלומר: בנטילת הבוקר, שדיניה התבארו בסימן ד', אפשר לכוון שנטילה זו תועיל לאכילת לחם במשך כל היום. וביארו הפוסקים שלכתחילה טוב לומר זאת בפירוש, ובדיעבד גם כוונה בלב מספיקה.
• ולא יטנפם – דברי הרמ"א הם הסבר דברי המחבר: "הסחת דעת" כאן היא שייזהר שלא ללכלך את ידיו, כפי שמפורט בסעיף הבא. למעשה אין זה מצוי שאדם אינו מלכלך את ידיו כלל, ולכן אין נוהגים לסמוך על דין ההתנייה.
• אבל לא יברך – אף על פי שהמחבר כתב למעלה שאפשר להתנות גם שלא בשעת הדחק, למעשה כשבא לאכול ויש לפניו מים, טוב לחשוש לשיטת הסוברים שהתנאי מועיל רק בשעת הדחק, וליטול שוב בלא ברכה.
• באותה נטילה – כלומר: כשאדם נוטל ידיו מסיבה מסוימת, כמו לנטילת ידיים של שחרית, או נטילה שאחרי יציאה מהשירותים, הוא יכול להרחיב נטילה זו ולהחיל אותה גם לארוחות שיאכל בהמשך. אבל אי אפשר ליטול ידיים בלא סיבה מוגדרת, ולכוון לארוחות שיאכל במשך היום, כי ישנו כלל שצריך להסמיך את נטילת הידיים של הסעודה לסעודה עצמה. וזו גם דעת המחבר[1]. וכן אם נוטל ידיו לארוחה ואוכל מיד, יכול להתנות שהנטילה תועיל גם לארוחות הבאות.

סעיף ב

^דמי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם, או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה הגה: ממקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה (תשובת [המיוחסות ל]רמב"ן שם), צריך לחזור וליטול ידיו,  ויברך 'על נטילת ידים' (ה).

^דתשובות [הרשב"א המיוחסות ל]רמב״ן סימן קצ"ה, ותשובת הרשב״א.

• על נטילת ידיים – כלומר: לא זו בלבד שנגיעה כזו פוסלת את הנטילה שהתנה עליה, אלא גם אם נטל ידיו קודם הסעודה ונגע במקומות המכוסים במהלכה, וקל וחומר אם יצא לשירותים – צריך ליטול ידיו שוב. בניגוד לדברי המחבר, המנהג הנפוץ הוא ליטול שנית בלי לברך, שאין לברך אלא בתחילת הארוחה, כעיקר תקנת חכמים,[2].

נטילה על תנאי, ונגיעה במקומות המכוסים (קס"ד)

1. מעיקר הדין אפשר להתנות בנטילת ידיים בשחרית שנטילה זו תועיל גם לסעודה [א], אולי למעשה תנאי זה קשה ליישום, ולא נהגו בו [(ג)].
2. מי שבזמן הסעודה נגע במקומות המכוסים או עשה צרכיו, צריך ליטול ידיו שנית [ב]. והמנהג הנפוץ הוא ליטול ללא ברכה [(ה)].

[1] מוסבר על פי המשנה ברורה.

[2] כך הכריעו רבים מהפוסקים, ובניהם רש"ל, מג"א וט"ז, וכן כף החיים. והמשנ"ב חילק בין היוצא לשירותים, שיחזור ויברך, לבין הנוגע במקומות המכוסים, שלא יברך.