סימן רכ"ג –  פרטי ברכות ההודאה, ובו ו' סעיפים

סימן זה הוא המשך לסימן הקודם, ומובאות בו דוגמאות מעשיות מתי יש לברך "שהחיינו", "הטוב והמטיב" ו"דיין האמת". נזכיר כאן את הכלל שהתבאר בסימן הקודם, שעל בשורה טובה ליחיד מברכים "שהחיינו", על בשורה טובה לרבים מברכים "הטוב והמטיב", ועל בשורה רעה – "ברוך דיין האמת".

סעיף א

^אילדה אשתו זכר, מברך 'הטוב והמטיב', ^בוגם היא צריכה לברך כן (א). הגה: ואם מתה אשתו בלידתה, מברך 'שהחיינו', דהא ליכא הטבה לאחריני (ב); וכן אם מת האב קודם שילדתו, היא מברכת 'שהחיינו'. כן נראה לי (ליישב הרשב"א סימן רמ"ה). ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות (ג), ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות (ד) (רשב"א).

^אברכות נ״ט ע״ב.  ^בהגהת מיימוניות פ״ד מהל' ברכות בשם סמ״ק.

• לברך כן – כיוון שהלידה היא בשורה טובה לשני בני הזוג. ואם הם יחד, יכול אחד לברך ולהוציא את השני. משמע מדברי המחבר שברכה זו היא רק בהולדת זכר, ונראה שטעם הדבר שבזמנם הייתה תועלת רבה יותר בהולדת בן, כיוון שהוא מסייע בפרנסת המשפחה, ואחראי לעזור להוריו לעת זקנתם. וכתב המשנה ברורה שההורים יכולים לברך ברכת "שהחיינו" בלידת בת[1].
• לאחריני – תרגום: שהרי אין הטבה לאחֵר. במקרה זה הוא הנהנה היחיד מהבשורה, ולכן מברך "שהחיינו" ולא "הטוב והמטיב"[2].
• אלא רשות – כך הביא בית יוסף בשם הרשב"א, שלמד זאת מהגמרא בעירובין מ' ע"ב.
• מקילים באלו הברכות – אף על פי שהמשנה מביאה ברכות אלו והגמרא דנה בהן. שהואיל והן תלויות בהרגשת הלב, הן אינן נכנסות במערכת חוקית חד משמעית. ואשרי השמח בטובותיו של ה' ומודה לו ומברכו בכל לבו, אף שאין בכך חיוב גמור.

סעיף ב

^גמת אביו, מברך 'דיין האמת' (ה). היה לו ממון שירשו, אם אין לו אחים מברך גם כן 'שהחיינו' (ו); ואם יש לו אחים, במקום 'שהחיינו' מברך 'הטוב והמטיב' (ז). הגה: שאין מברכין 'הטוב והמטיב' אלא אם כן יש לו שותף באותה טובה (ח) (טור).

^גברכות נ״ט ע״ב.

• דיין האמת – להצדקת הדין, כפי שיש לברך על בשורות רעות. מעיקר הדין יש לברך בעת קבלת הבשורה, אבל המנהג הנפוץ הוא לברך בעת הקבורה[3].
• שהחיינו – אף על פי שלבו דואב על מות אביו. שכיוון שהירושה היא דבר שיש לו תועלת ממנו, גם אם כרגע הוא שרוי בצער על פטירת אביו, הוא גם מודה בלבו לה' על הירושה.
• הטוב והמטיב – כיוון שכל האחים שותפים בטובתה של הירושה.
• באותה טובה – זהו ביאור דברי המחבר.

סעיף ג

^דבנה בית חדש או קנה כלים חדשים (ט), אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה, מברך על כל פעם 'שהחיינו' (י). ולאו דוקא חדשים, דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו (יא), שלא היו אלו שלו מעולם, ^הולא אמרו חדשים אלא לאפוקי (יב) אם מכרן וחזר וקנאן.

^דברכות ס' ע"א וכר׳ יוחנן וכלישנא בתרא.  ^ההרשב״א בשם הראב״ד.

• כלים חדשים – ובכלל זה בגדים, רהיטים, וכל קנייה שנהנה ממנה, וכמובן רכישה גדולה כבית או רכב.
• שהחיינו – כיוון שיש שמחה בדבר. ואם זהו רכוש משותף, מברכים "הטוב והמטיב".
• חדשים לו – כגון שקיבל חפץ משומש מידיד שכבר אינו זקוק לו, או שקנה מיד שנייה.
• לאפוקי – תרגום: להוציא. זהו הסבר הראשונים ללשון המשנה "קנה כלים חדשים", שהכוונה אינה לכלים חדשים ממש, אלא לחדשים עבורו.

סעיף ד

^ובשעת הקנין יש לו לברך, אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא על ידי שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן (יג). וכשילבש ^זמברך 'מלביש ערומים' (יד).

^והרא״ש והרשב״א ממשמעות הירושלמי שם.  ^זירושלמי שם, וכתבוהו התוספות והרא״ש.

• בקנייתן – ובכל זאת המנהג בקניית בגדים הוא לברך בעת שלובשים אותם לראשונה. והמברך בעת הקנייה כדעת המחבר ודאי שעושה כדין.
• מלביש ערומים – וכן נוהגים האשכנזים. ויש להקדים את ברכת שהחיינו לברכת "מלביש ערומים". ומנהג הספרדים שלא לברך "מלביש ערומים" על בגד חדש, אלא לסמוך על ברכה זו שבירך בברכות השחר[4].

סעיף ה

^חקנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו (טו), מברך 'הטוב והמטיב'. ^טאם נתנו לו במתנה מברך 'הטוב והמטיב', שהיא טובה לו ולנותן (טז).

^חטור שם סמ״ק.  ^טטור שם בשם הירושלמי.

• הוא ובני ביתו – כגון מקרר או רהיטים המשרתים את כל בני הבית.
• לו לנותן – זהו חידוש גדול שמקורו בתלמוד הירושלמי, שכאשר ניתנת מתנה נחשבת הטובה משותפת לנותן ולמקבל, ולכן המקבל מתנה לא יברך "שהחיינו", אלא "הטוב והמטיב". ואף שהנותן את המתנה לא יברך, משום שברכה זו נתקנה דווקא על קבלת דבר חומרי ולא על הזכות שבנתינת המתנה, בכל זאת המקבל לא נחשב כנהנה לבדו, ומברך "הטוב והמטיב"[5]. והלכה למעשה, רבו הפוסקים החולקים על המחבר שהכריעו לברך "שהחיינו" גם על מתנה[6].

סעיף ו

^יעל דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק (יז), או מנעלים ואנפלאות (יח) (פירוש: מנעלים קטנים שחופין רוב הרגל), אין לברך עליהם (יט); ^כואם הוא עני ושמח בהם, יברך (כ). הגה: ויש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכדומה (טור בשם תוס' ותרומת הדשן סימן ל"ו), וכן נוהגין (כא). המנהג לומר למי שלובש בגד חדש: 'תבלה ותתחדש'; ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה, דאם כן היו צריכים להמית בהמה אחרת תחלה שיתחדש ממנה בגד אחר, וכתיב  (תהילים קמה, ט) 'ורחמיו על כל מעשיו' (מהרי"ו בפסקיו); והנה הטעם חלוש מאד ואינו נראה, מכל מקום רבים מקפידים על זה שלא לאמרו (כב).

^יטור שם בשם התוספות.  ^כטור בשם הרא״ש שם.

• חלוק – וכל שכן שאר ההלבשה התחתונה.
• ואנפילאות – מעין נעליים לשימוש ביתי. מקבילות לגרביים שלנו.
• אין לברך עליהם – כיוון שבדרך כלל ערכם אינו רב, ואין כל כך שמחה בחידושם.
• יברך – כיוון שברכה זו תלויה בשמחת הלב.
• וכן נוהגים – לשיטה זו אין לברך על חפצים שבמהותם אינם חשובים, אף שהם גורמים לו שמחה. והלכה למעשה כך גם נוהגים הספרדים.
• שלא לאומרו – במנהג זה טמונה נקודה חשובה של "ורחמיו על כל מעשיו". הקב"ה ברא את העולם למען האדם ולשירותו, ועל האדם להיזהר שלא לפגוע בעולמו של הקב"ה. וכיום לא נהגו לברך על נעליים, אפילו הן חשובות ואינן מעור[7].

פרטי ברכות ההודאות (רכ"ג)

1. על לידת בן מברכים "הטוב והמטיב" [א], ועל לידת בת "שהחיינו" [(א)].
2. קנה או קיבל חפץ, בין חדש ובין משומש, אם שמח בו יברך "שהחיינו" [ג]; ואם הוא לשימוש בני הבית יברך "הטוב והמטיב" [ה].
3. מעיקר הדין יש לברך בעת הקנייה, והנוהג הרווח בבגדים הוא לברך בעת הלבישה הראשונה [ד].
4. כאשר לובש בגד חדש, מנהג האשכנזים לברך גם "מלביש ערומים" [ד].
5. על ירושה מברך "שהחיינו"; ואם אחרים יורשים עמו, מברכים "הטוב והמיטיב".
6. על פטירת קרוב מברכים "דיין האמת". מעיקר הדין יש לברך בעת השמועה, וכיום נוהגים לברך בזמן הלוויה.
7. ברכות אלו אינן חובה אלא רשות [א].

[1] קל וחומר ממי שלא ראה את חברו שלושים יום שמברך "שהחיינו", כמבואר בסימן רכ"ה. ואף שיש חולקים עליו נראה שאפשר לסמוך עליו ולברך, כי ברכת "שהחיינו" נתקנה על השמחה, ואם שמח בלידת הבת כבלידת הבן מדוע שלא יברך. והרב יוסף צבי רימון כתב שלדעתו היום גם השמחה וגם התועלת שווים בלידת הבן והבת, ואדרבה, פעמים רבות דווקא הבת היא העוזרת להוריה בזקנותם, ולכן כתב שיכולים לברך גם על לידת בת את ברכת "הטוב והמטיב".

[2] ומברך על הבשורה הטובה אף שיש כאן גם בשורה רעה על מות אשתו, כפי שיבואר בסעיף הבא.

[3] יחד עם הקריעה, שגם אותה מעיקר הדין יש לעשות בעת ששומעים את הבשורה הרעה. ונראה שנוהגים כך כדי שלא להבחין בין אלו היודעים לקרוע ולברך בעצמם לבין אלו הזקוקים להנחיה מהבקיאים הנמצאים בעת הקבורה.

[4] ראו בן איש חי שנה א' פרשת ראה סעיף א; כף החיים כאן אות ל"ב.

[5] ההלכה זו מסבירה את שיטת רש"י במגילה, שדייקו מדבריו (דף ז ע"ב ד"ה "מחלפי סעודתייהו") שהמזמין את חברו לאכול סעודת פורים – שניהם קיימו מצות משלוח מנות, גם האורח, כיוון ששימח את המזמין בכך שקיבל את הזמנתו.

[6] כיוון שעולה שהתלמוד הבבלי לא סובר בכך כירושלמי (כן הכריעו למשל מג"א ס"ק ח', משנ"ב ס"ק כ"א, וכף החיים אות ל"ז). ואולי אפשר לתת עוד טעם להכרעתם, שיש לתת מתנות בצניעות, ולא להזכיר למקבל שהוא מקבל, ואם יברך "הטוב והמטיב" יש בכך תזכורת למקבל שהוא בצד המקבל.

[7] אולי הטעם לכך, משום שרוב הנעליים החשובים הן מעור, עליו כדברי הרמ"א נהגו שלא לברך. ובנוסף, הנעל במקורה היא מצרך יסודי, והברכה תוקנה על מוצרי מותרות.