סימן רי"ט – ברכת "הגומל" ובו ט' סעיפים

בניגוד לסימן הקודם, סימן זה מעשי אף בזמן הזה, ומעורר אותנו לברך את ה' על מאורעות שקרו לנו, ולהכיר שהם יד ה' ולא יד המקרה. הסימן דן בברכת "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב", שאותה מברך בציבור מי שנעשה לו נס. החייבים בברכה זו נלמדים מפרק ק"ז בתהילים, העוסק בהודאה לה'. הפרק פותח במילים "הֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", וממשיך ומתאר ארבעה המודים לה': הולכי מדבריות שהגיעו אל העיר, אסירים שהשתחררו, חולים שנרפאו ויורדי ים שהגיעו למחוז חפצם. כולם צריכים להודות לה' על הצלתם.

סעיף א

^אארבעה צריכים להודות: יורדי הים כשעלו ממנה (א), והולכי מדברות כשיגיעו לישוב (ב), ומי שהיה חולה ונתרפא (ג), ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא (ד). וסימנך: 'וכל החיי"ם יודוך סלה' – חולה, יסורים, ים, מדבר (ה).

^אברכות נ״ד ע״ב.

• כשעלו ממנה – בתום הפלגתם. ואם עצר בדרך והמשיך אחר כך את הפלגתו, לא יברך אלא כאשר יגיע למחוז חפצו.
• כשיגיעו לישוב – הולכי דרכים שלא במדבריות יידונו להלן בסעיף ז'. וטיסה במטוס היא כהליכת מדבריות וימים, שגם הטיסה באוויר היא יציאה מהיישוב לדרך שיש בה סכנה.
• ונתרפא – בסעיף ח' יבואר על אלו מחלות חייבים לברך כשמתרפאים. לאחר לידה צריכה היולדת לברך "הגומל"; וכיוון שיש צורך בעשרה גברים לברכה זו (כמבואר בסעיף ג'), יכולה לברך בבית הכנסת מעזרת הנשים, או אם מתאספים הרבים למסיבת הודיה[1], ובלבד שיהיו שם עשרה גברים.
• ויצא – על מעצר של יום או יומיים אין צריך לברך, והכול לפי העניין. וצריך לברך גם אם חייו לא היו בסכנה, משום שעצם הכליאה ואבדן החירות הם צרה גדולה שניצול ממנה[2].

סעיף ב

^בומה מברך: 'ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות (ה) שגמלני כל טוב'. והשומעים אומרים: 'מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה' (ו).

^בברכות נ״ד ע״ב לפי גירסת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש.

• הגומל לחייבים טובות – המברך צריך להכיר בכך שלא זכה לנס בזכות, ואף על פי שהוא חייב בעוונותיו זכה בסיוע א-לוהי. ובגלל נוסח זה כתבו הפוסקים שקטן אינו מברך "הגומל", שכיוון שאינו בר ענישה אינו יכול לומר "לחייבים"[3]. אמנם נראה למעשה שקטן יכול לברך, מדין חינוך[4].
• כל טוב סלה – תשובת השומעים מקורה ברמב"ם[5] ולא בגמרא. נראה שהוא למד זאת מהמיוחד שבברכה זו: כל הברכות כולן הן ברכות אישיות, ואין חובה לברך אותן בציבור, אולם ברכה זו אין מברכים אותה אלא בציבור (כמבואר בסעיף הבא), ומכאן שעל הציבור להשתתף בברכה ולענות אחר המברך. ובדיעבד יצא המברך ידי חובה גם אם הציבור לא ענו אחריו.

סעיף ג

^גצריך לברך ברכה זו בפני עשרה (ז), ותרי מינייהו רבנן (ח), דכתיב: 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו' (ט), ^דואם לא שכיחי רבנן, לא יניח מלברך (י). ^הונהגו לברך אחר קריאת התורה, לפי שיש שם עשרה (יא). ואם בירך בפחות מעשרה, ^ויש אומרים שיצא (יב), ^זויש אומרים שלא יצא (יג), וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות (יד).

^גברכות נ״ד ע״ב.  ^דתוספות שם והמרדכי.  ^השם בתוספות וא״ח.  ^וטור מלישנא דגמרא.  ^זרבינו יונה.

• עשרה – היינו עשרה גברים בני מצוות, כשאר דברים שצריך עבורם מניין.
• ותרי מיניהו רבנן – תרגום: 'ושניים מהם תלמידי חכמים'; נוכחות תלמידי חכמים מעניקה למעמד חשיבות וכבוד. וסיבה נוספת לדבר, שברכת הגומל צריכה להביא את האדם להכרה שאין די באמירת תודה, וצריך תמיד להשתדל לשפר את מעשינו. לכן חשובה נוכחות החכמים, המשרים אווירה של תורה בנוכחותם.
• יהללוהו – הפסוק מתהילים ק"ז, לב. מהמילה "קהל" לומדים שיש להלל את ה' במניין עשרה, ומהמילה "זקנים" – שצריך ששניים מהנוכחים יהיו תלמידי חכמים.
• לא יניח מלברך – תרגום המילה "שכיחי" – מצויים. כלומר שגם אם אין שם תלמידי חכמים, לא יימנע מלברך.
• עשרה – אין הדבר מעכב, ואם לא מתאפשר לברך בקריאת התורה אפשר לכנס מניין ולברך בכל מקום.
• יש אומרים שיצא – חכמים למדו זאת מלשון הגמרא: "וצריך לאודויי קמי עשרה", והביטוי "צריך" משמעו לכתחילה. ולא ראינו בברכות אישיות אחרות צורך בעשרה, ואין זה אלא הידור המצווה.
• שלא יצא – לדעה זו המילה "צריך" כאן בגמרא משמעה חיוב גמור. שכיוון שתקנת חכמים בברכה זו היא לשתף את הציבור בהכרת טובת הבורא, אם לא שיתף את הרבים לא קיים את המצווה.
• שם ומלכות – משום הספק. וכך מכיר טובה בציבור, אולם בלא חשש ברכה לבטלה.

סעיף ד

^חאם בירך אחר ואמר: 'ברוך אתה ה' מלך העולם אשר גמלך כל טוב', וענה אמן – יצא (טו). וכן אם אמר: 'בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן' (טז), וענה אמן – יצא (יז). הגה: ואין זה ברכה לבטלה מן המברך, אף על פי שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו ששמח בה (יח) (טור).

^חברכות נ״ד ע״ב.

• יצא – יש ברכות שבהן אם המברך כיוון להוציא ידי חובה והשומע כיוון לצאת, יצא גם אם לא ענה אמן[6]. אולם כאן לא יצא אם לא ענה, כיוון שזו ברכה אישית, והמברך משנה מהנוסח ומברך על נס חברו "אשר גמלך". ובזכות אמירת אמן נחשב כאילו בירך השומע בעצמו.
• דיהבך לן – זהו תרגום ברכת "אשר גמלך" לארמית.
• יצא – וכן אם אמר את ברכת הגומל בשפה אחרת שמבין.
• ששמח בה – הרמ"א התקשה בדבר, כיצד יכול אדם לברך ברכת שבח בעבור חברו, והלא היא חובה אישית. והוא מבאר שהעובדה שהאחד שמח בהצלת חברו מאפשרת לו לברך בעבורו, בדומה לברכות המצוות, שיכול אדם להוציא את חברו בהן מדין ערבותם במצוות של כל ישראל.

סעיף ה

^טאם בירך אחד הגומל לעצמו, ונתכוין להוציא את חבירו, ושמע חבירו וכוון לצאת – יצא אפילו בלא עניית אמן (יט) (כיון שהמברך גם כן חייב, יצא האחר בלא עניית אמן) (טור).

^טטור.

• בלא עניית אמן – כבכל הברכות, שהמברך בעבור עצמו יכול לכוון ולהוציא גם את חברו, מדין "שומע כעונה". וכאמור לעיל, אם הוא מברך רק בעבור חברו ולא בעבור עצמו, על חברו המחוייב בברכה לענות אמן כדי שיצא ידי חובה.

סעיף ו

^יאם איחר, יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה; ^כונכון שלא לאחר שלשה ימים (כ).

^יטור.  ^כלדעת ספר א״ח בשם הרמב״ן, מהא דעירובין ס״ה ע״א.

• שלושה ימים – ויכול לברך בקריאת התורה, שהלא אין שלושה ימים בלי קריאת התורה. ואם אינו יכול לבוא לקריאת התורה, עדיף לכנס עשרה ולברך מאשר לדחות את הברכה.

סעיף ז

^לבאשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים (כא). ^לובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה (כב), ^לומיהו בפחות מפרסה אינו מברך (כג), ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה.

^לטור.  ^מהרמב״ן ור"ד אבודרהם.  ^נאבודרהם לדעת בה״ג.

• ולסטים – וכך גם כיום, אשכנזים אינם מברכים לאחר נסיעה מעיר לעיר.
• בחזקת סכנה – ואין אומרים כאן "ספק ברכות להקל", משום שכבר נשתרש המנהג לברך. יש שכתבו שבימינו הדרכים כבר אינן בחזקת סכנה, כיוון שיש משטרה וכבר אין חשש מפני לסטים; ונראה לי שתאונות הדרכים מסוכנות לא פחות מהליסטים ומהחיות שהיו בעבר.
• אינו מברך – שיעור פרסה הוא ארבעה מילים, שהם בערך ארבעה קילומטרים. למעשה אין נוהגים לברך אלא על נסיעה משמעותית, ויש שפסקו לברך על נסיעה מחוץ לעיר בשיעור זמן של הליכת פרסה, שהוא 72 דקות[7].

סעיף ח

^סבכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למיטה וירד, מפני ^עשדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פירוש: מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) (כד) לידון (כה); ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע (כו). הגה: ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל (כז) (טור בשם הראב"ד והר"ר יוסף), וכן נוהגין באשכנז.

^סטור בשם הירושלמי ולגירסא [בטור] שמצא הב״י.  ^עשבת ל״ב ע״א.

• כשדנין – הגרדום כאן הוא הבמה שדנים עליה דיני נפשות.
• לידון – המחלה היא כעין התראה מלמעלה, ולכן לשיטה זו אדם שנתרפא מודה לה' המרחם עליו גם אם לא היה חשש לסכנת חיים.
• שאינו קבוע – ולפי זה יש לברך "הגומל" על כל חולי המפיל את האדם למשכב. וכן נוהגים הספרדים.
• מכה של חלל – היא מכה פנימית, ובכלל זה כל חולי שיש בו סכנה. ומודה הרמ"א שיש לברך לאחר ניתוח או לידה, וכששב החולה לאיתנו יברך.

סעיף ט

^פהני ארבעה לאו דווקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם, וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל (כח). ^צויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות (כט).

^פתשובת הריב״ש.  ^צהר"ד אבודרהם בשם רבנו גרשון [ב"ר שלמה], וא״ח בשם י״א ובשם ר׳ שם טוב פלכו בשם התוספות.

• לברך הגומל – וארבעת המברכים שהוזכרו בתהלים ק"ז ובסעיף א' הם רק דוגמאות לאנשים שניצלו בטובו של הבורא. ובני אשכנז נוהגים כדעה זו.
• בלא הזכרת שם ומלכות – וכן נוהגים הספרדים. אלא שכיוון שראינו שבני ספרד מברכים על כל נסיעה מחוץ לעיר, אדם שנעשה לו נס שלא מהארבעה הללו יברך על נסיעה כזו ויכוון גם על הנס האישי שנעשה לו.

ברכת "הגומל" (רי"ט)

1. ארבעה חייבים לברך "הגומל": יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא והמשתחרר מבית האסורים [א].
2. לדעת המחבר והספרדים מברכים על ארבעה אלו דווקא, ואפילו אם אין בהם סכנה. לכן יברך כל חולה שנפל למשכב, אפילו אין בו סכנה [ח], וכן יש לברך על כל נסיעה מעיר לעיר. ונהגו הספרדים לברך על נסיעה מעל 72 דקות [ז].
3. לדעת האשכנזים אין לברך אלא על נסיעה בים, במדבר ובאוויר, אך לא מעיר לעיר [ז], וכן לא יברך על חולי שאין בו סכנת נפשות [ח].
4. לעומת זאת, במקרים שיש בהם סכנה ואינם מארבעת אלו, כגון הניצול ממפולת, למנהג אשכנז יברך, ולדעת המחבר יברך בלי שם ומלכות [ט].
5. נוסח הברכה: "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". והשומעים עונים: "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה".
6. יש לברך ברכה זו במניין, ולכתחילה טוב שיהיו בקהל שני תלמידי חכמים. ונהגו לסמוך את הברכה לקריאת התורה, אולם הדבר אינו מעכב [ג].
7. לכתחילה טוב לברך תוך שלושה ימים, ואם לא בירך יכול להשלים כל זמן שירצה [ו].

[1] מעיקר הדין אישה חייבת בברכת הגומל גם אם היא מהולכי מדבריות ומיורדי ימים, ואין הבדל בברכה זו בין גברים לנשים; אלא שלא נהגו לברך. אבל הרוצה לברך כעיקר הדין – יכולה לברך.

[2] המגן אברהם כתב שצריך לברך רק אם חייב היו בסכנה, והמשנה ברורה מסתפק בכך (ביאור הלכה ד"ה "חבוש"). בין הכותבים לברך גם שלא במקום סכנה הם ערוך השולחן (הלכה ה'), הבן איש חי (עקב שנה א' אות ט), וכף החיים (אות יא).

[3] שו"ת מהר"ם מינץ סימן יד.

[4] וכן כתב הרב עובדיה יוסף בספרו "חזון עובדיה – ט"ו בשבט ברכות", הלכות ברכות ההודאות אות ו'. ועיין בן איש חי שנה א פרשת עקב אות ד'. וב"פסקי תשובות" הערה 38 מעיד שהפני מנחם זצ"ל מגור חלה בילדותו, וכשהבריא ציווה לו אביו  זצ"ל שיברך "הגומל". ועוד נראה לי להסביר, שסברת המורים שלא יברך היא שקטן אינו יכול לומר את המילה "לחייבים", אולם נראה שהמילה "חייבים" אין פירושה רשעים, אלא מתארת את מצבו הקיומי של האדם מול הא-ל, שהאדם תמיד נחשב כחייב, כיוון שהקב"ה נותן חינם חיים לכול, גם לקטנים, והכל מחסד הבורא יתברך שמו.

[5] הלכות ברכות פרק י' הלכה ח'.

[6] מדין "שומע כעונה". ראו למשל סימן רי"ג סעיף ב לגבי ברכות הנהנין.

[7] ויש לצרף דעה זו לדעת הראשונים שאין מברכים מעיר לעיר, ולא לברך "הגומל" על נסיעה קצרה מ-72 דקות. ועיין בשו"ת חמדה גנוזה לרב דוד שלוש חלק א' סימן כ', שחולק על הפיכת המרחק לזמן. וכן דעתו של המשנה ברורה בסימן ק"י, שפרסה היא מידת מרחק ולא זמן. ועיין דברינו בספר "בעקבות המחבר", החל מעמוד צ"ז, לעניין תפילת הדרך.