סימן רכ"ה – ברכת 'שהחיינו' וברכות הראייה, ובו י' סעיפים

סימן זה הוא המשך להלכות ברכות הראייה שלמדנו בסימן הקודם. רובו עוסק בברכת "שהחיינו", שהלכותיה התבארו בסימנים רכ"ב-רכ"ג; אלא ששם ברכה זו נאמרה על בשורות טובות ועל קניית חפצים חדשים, ובסימן זה אנו למדים שברכת "שהחיינו" נאמרת גם כברכת ראייה, כגון ראיית חבר לאחר פרק זמן ארוך, או ראיית פלאי ה' המחדש פירותיו משנה לשנה. לקראת סיום הסימן מבוארות ברכות ראייה נוספות, על ראיית אנשים הנראים שונה מרוב בני האדם ועל תופעות טבע מיוחדות. כפי שראינו בסימנים הקודמים, גם את רוב הברכות הללו איננו נוהגים לברך, והן רשות ולא חובה.

סעיף א

^אהרואה את חבירו לאחר שלשים יום, אומר 'שהחיינו' (א), ואחר י"ב חדש מברך 'מחיה המתים' (ב); ^בוהוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו (ג).

^אברכות נ״ח ע״ב.  ^בתוספות שם, ורבינו יונה, והרא״ש.

• שהחיינו – שברכה זו נתקנה על השמחה שבראיית חבר לאחר זמן.
• מחיה המתים – כיוון שלאחר שנה שלא ראהו נחשב בעיניו כמת, וכעת חזר כביכול לתחייה[1]. לכן אם היו בקשר במהלך תקופה זו, במכתבים, בטלפון או בכל דרך אחרת, לא יברך "מחיה המתים" אלא "שהחיינו".
• ושמח בראייתו – והואיל וקשה לשער שמחה זו, רבים אינם מברכים על ראיית חבר. ועוד, שכיום ישנן דרכים רבות לשמור על קשר, וכך המפגש עצמו אינו הפתעה, ושמחתו פחותה. אך השמח במפגש ורוצה לברך – רשאי[2]. ובהחלט אפשר לברך אם נמנע מקשר עם החבר בעל כרחו, כגון שהיה בשליחות חשאית או במקום מרוחק ללא אפשרות לקשר.

סעיף ב

^גמי שלא ראה את חבירו מעולם ושלח לו כתבים (ד), אף על פי שהוא נהנה בראייתו – אינו מברך על ראייתו. הגה: יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה, יברך: 'ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם, שפטרני מעונשו של זה' (ה) (מהרי"ל בשם מרדכי, ובראשית רבה פ' תולדות). וטוב לברך בלא שם ומלכות (ו) (דעת עצמו).

^גהרשב״א בתשובה.

• כתבים – כלומר שהידידות נוצרה על ידי המכתבים, ואין כאן ראייה מחודשת, אלא מפגש ראשון.
• מעונשו של זה – עד שהילד גדל, באחריות האב לחנכו לתורה ולמצוות. ומשנעשה בן מצווה הרי הוא ברשות עצמו, והאב פטור מאחריותו ומהעונש הכרוך על אב שבנו חוטא כתוצאה מחוסר חינוך מספיק.
• בלא שם ומלכות – משום שברכה זו אינה מופיעה בגמרא. וכך נהגו הן האשכנזים והן הספרדים, ונהגו לברך זאת כשהנער עולה לראשונה לתורה[3]. עוד נהגו ההורים לחגוג כשילדם מגיע למצוות[4], ויש להקפיד שחגיגות אלה יהיו במטרה להחדיר את חשיבות קיום המצוות בלב הנערים והנערות[5].

סעיף ג

^דהרואה פרי חדש ^המתחדש משנה לשנה, מברך 'שהחיינו', ^וואפילו רואהו ביד חבירו או על האילן (ז). ^זונהגו שלא לברך עד שעת אכילה (ח). הגה: ומי שבירך בשעת ראייה – לא הפסיד (ט) (טור); ואין לברך עד שנגמר תשלום גידול הפרי (י) (תשובת רשב"א סי' ר"נ, וכל בו); ואם לא בירך בראייה ראשונה, יכול לברך בראייה שנייה (יא) (אגור).

^דעירובין מ׳ ע״ב.  ^הרש״י שם, והרמב״ם בפ״י מהל' ברכות.  ^ור׳ מנוח.  ^זהרא״ש שם.

• על האילן – כיוון שהברכה אינה על הנאת האכילה, אלא הודאה לה' יתברך, אדון הטבע, המחדש בטובו מדי שנה פירות חדשים.
• עד שעת האכילה – כיוון שרוב העולם שמחים על חידוש הפרי רק כשהם נהנים מאכילתו. ולכן האוכל פרי חדש צריך לברך הן "שהחיינו" והן ברכת הנהנין ("העץ" או "אדמה"). יש המקדימים את ברכת "שהחיינו", מפני שחובת ברכה זו קדמה להתחייבות בברכת הנהנין, וזו נטיית פוסקי אשכנז[6]; ויש המקדימים את ברכת הפרי, כי סוף סוף אין מברכים ברכה זו כל זמן שאיננו אוכלים, וברכת הנהנין היא הברכה התדירה מן השתיים. וכך פסקו למעשה חכמי ספרד[7].
• לא הפסיד – היות שזה זמן הברכה מעיקר הדין. והלכה למעשה, אף האשכנזים ממתינים עם ברכת "שהחיינו" עד שעת האכילה.
• גידול הפרי – שאז ראוי הפרי שייהנו ממנו. ולמעשה ממתינים כאמור עד שעת האכילה.
• בראייה שנייה – ולמנהגנו שמברכים בעת האכילה, אם לא בירך כשאכל לראשונה, לא יברך כשיאכל בפעם השנייה. ואם כשאוכל לראשונה שכח לברך לפני תחילת האכילה, כל עוד שאוכל את הפרי יכול לברך.

סעיף ד

^חאם בירך שהחיינו על שיריזא"ש, כשיאכל גינדא"ש חוזר ומברך 'שהחיינו' (יב). הגה: והם כשני מיני גודגדניות, כגון ווייקשי"ל וקירש"ן וכל כיוצא בזה (יג).

^חתרומת הדשן.

• חוזר ומברך שהחיינו – אלו שני מינים שונים של דובדבנים. ואף שהם מאותה משפחה, יש שמחה באכילת המין השני.
• כיוצא בזה – הרמ"א מתרגם את דברי המחבר מלשון ספרד (לאדינו) ללשון אשכנז (יידיש). הגודגדניות הן דובדבנים, והמילים בלעז הן שני מיני דובדבנים.

סעיף ה

^טאם בירך 'שהחיינו' על ענבים, כשישתה יין חדש אינו חוזר ומברך (יד).

^טהאגור.

• אינו חוזר ומברך – על יין המצוי כל השנה אין מברכים "שהחיינו" כלל, אולם על יין חדש ("יין הילולים") מברכים, בתנאי שלא בירך על ענבים באותה עונה.

סעיף ו

^יפרי שאינו מתחדש משנה לשנה, אפילו אם יש ימים רבים שלא אכל ממנו אינו מברך 'שהחיינו' (טו). הגה: פרי שמתחדש שתי פעמים בשנה, מברכין עליו 'שהחיינו' (טז) (בית יוסף); אבל שאין לו זמן קבוע לגידולו – אין מברכין עליו (ב"י בשם הר"ר מנוח), לכן אין מברכין 'שהחיינו' על ירק חדש דעומד כל השנה בקרקע (מהר"י ווייל).

^יטור וסמ״ג בשם רב שרירא גאון.

• אינו מברך שהחיינו – לדעת המחבר אין לברך ברכת "שהחיינו" אלא על פרי המתחדש בכל שנה, ולא על פרי המצוי לאורך השנה כולה, אף על פי שהאוכלו מרגיש שהפרי חדש עבורו. כיום ירקות ופירות רבים מצויים כל השנה בזכות אחסון, גידול בחממות או יבוא. ועל פירות אלו כבר אין לברך "שהחיינו".
• מברכין עליו שהחיינו – נראה שהמחבר חולק על דין זה, ולשיטתו מברכים רק על פרי המתחדש פעם אחת בכל שנה. לכן על פרי כזה יברכו "שהחיינו" הפוסקים כרמ"א, והפוסקים כמחבר לא יברכו עליו[8].

סעיף ז

^כאינו מברך שהחיינו על הבוסר (יז), אלא כשהבשילו האשכולות ענבים; וכן בכל פרי אחר גמרו (יח).

^כהרשב״א בתשובת שאלה.

• הבוסר – ענב שאינו בשל.
• אחר גמרו – כיוון שהברכה היא על השמחה מהפרי, ופרי שטרם הבשיל אין בו שמחה עדיין.

סעיף ח

^להרואה כושי (יט); וגיחור, דהיינו שהוא אדום הרבה; והלבקן, דהיינו שהוא לבן הרבה; והקפח, דהיינו שבטנו גדול ומתוך עוביו נראית קומתו מקופחת; והננס; והדרקונס, דהיינו מי שהוא מלא יבלת; ופתויי הראש, דהיינו שכל שערותיו דבוקות זה בזה (כ); ואת הפיל ואת הקוף (כא) – מברך: 'ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם, משנה הבריות'.

^לברכות נ״ח ע״ב.

• כושי – שחור עור. והכוונה לזמן ומקום שבהם הייתה זו תופעה נדירה, ולא כיום.
• דבוקות זה בזה – כל אלו הם בני אדם הנראים שונה מרוב האוכלוסייה. וכיוון שישנם אנשים רבים הנרתעים בראותם את השונה, ההלכה מלמדת שיש לכבד תופעות אלו על ידי הברכה. למעשה מעטים מברכים ברכה זו, וכאמור, ברכות אלו אינן חובה.
• הפיל ואת הקוף – גם כאן מדובר בבעלי חיים נדירים, והברכה היא על הגיוון שיצר הקב"ה בעולמו. גם עליהם איננו נוהגים כיום לברך, אולי מפני שאנו רגילים לצורתם מאמצעי התקשורת, ואיננו מופתעים למראם.

סעיף ט

^מהרואה את החיגר (כב); ואת הקטע (כג); ואת הסומא (כד); ומוכה שחין; והבהקנין, והוא מי שמנומר בנקודות דקות – אם הם ממעי אמם (כה), מברך 'משנה הבריות' (כו); ואם נשתנה אחר כך, מברך 'דיין האמת' (כז); ^נויש מי שאומר דדוקא על מי שמצטער עליו, אבל על עכו"ם (כח) אינו מברך; ואינו מברך אלא פעם ראשונה, שהשינוי עליו גדול מאד (כט). הגה: ויש אומרים משלשים יום לשלשים יום (טור).

^מברכות נ״ח ע״ב.  ^נטור בשם הראב״ד.

• החיגר – שרגליו קטועות.
• הקטע – שידיו קטועות.
• הסומא – עיוור.
• ממעי אמם – כלומר שכך נולדו.
• משנה הבריות – מטרת הברכה להכיר בכך שהשינוי הוא מאת ה', אף שיש כאן טרגדיה לבעלי המומים.
• דיין האמת – שאין זה שינוי בברייה, ולכן מביע את צערו על צרתו של חברו. אין לברך ברכות אלו בקול לפני בעל המום, שמא ייפגע.
• עכו"ם – עובד עבודה זרה.
• גדול מאוד – כיוון שהברכה היא על תחושת התדהמה שאדם מרגיש בראיות אלו. ונראה שכיום רבים אין מברכים ברכות אלו מפני שאנו רגילים בתופעות כאלו מאמצעי התקשורת.

סעיף י

^סהרואה אילנות טובות ובריות נאות, ^עאפילו עכו"ם או בהמה, אומר: 'ברוך אתה ה'    א-להינו מלך העולם, שככה לו בעולמו' (ל). ואינו מברך עליהם אלא פע

ם ראשונה ולא יותר, לא עליהם ולא על אחרים, אלא אם כן היו נאים מהם.

^סברכות (מ״ג ע"ב) ונ״ח ע״ב. ^עירושלמי שם.  ^פטור בשם הראב״ד.

• שככה לו בעולמו – גם ברכה זו איננו נוהגים כיום לברך. ואולי סיבת הדבר כמו במקרים הקודמים, שבדורות אלו אנו רגילים בתופעות רבות, וממילא פחות מתפעלים מהן.

ברכת 'שהחיינו' וברכות הראייה (רכ"ה)

1. חכמים תיקנו שהרואה את חברו לאחר שלושים יום ושמח מאוד בראייתו יברך "שהחיינו", ואחר שנה שלא ראהו יברך "מחיה המתים'". ודווקא אם לא היה לו קשר עם אותו חבר כל אותו זמן. וכיום רבים אינם נוהגים בברכה זו [א].
2. על פרי המתחדש משנה לשנה מברכים "שהחיינו" בעת אכילתו לראשונה בעונה [ג].
3. על בריות משונות במיוחד תיקנו חכמים לברך "משנה הבריות" [ח-ט], ועל בריות נאות במיוחד – "שככה לו בעולמו" [י]. וגם ברכות אלו לא נהגו לברך כיום.

[1] כך ביארו הראשונים, כגון הרשב"א בתשובותיו, חלק ד' סוף סימן עו.

[2] בבן איש חי פרשת עקב אות יג כותב שלא לברך, וביחווה דעת חלק ד' סימן יז מכריע לברך. ויש שנמנעים מלברך כדי שלא ליצור אי נעימויות שעל חבר זה מברך ועל חבר זה אינו מברך.

[3] ובדרך דרוש אפשר להוסיף שכשרואים שהנער עלה לתורה ומברך, מתברר שהוא הולך בדרך טובים, ואז נפטר אביו מעונשו.

[4] מנהג זה לא נהג בעבר, ומוזכר כאן במשנ"ב לגבי בן. ומוסיף היחווה דעת שכן ראוי לעשות גם כשהבת נכנסת למצוות.

[5] לכן אין להסתפק בחגיגה ובריקודים, אלא על הבן או הבת לומר דברי תורה. יש לדאוג לכך שהאווירה תהיה של קדושה, ולא של הוללות חס ושלום. ועל הדוברים באירוע לדבר בשפה המובנת לנוער ולומר דברים המחזקים את הלב.

[6] ראו מ"ב ס"ק יא ושעה"צ ס"ק יב, וערוך השולחן סעיף ה. ושניהם מסיקים שעדיף לכתחילה להקדים "שהחיינו", אך מביאים גם פוסקים החלוקים, ומעידים על גדולים הנוהגים להקדים את הברכה על הפרי.

[7] ראו כף החיים אות יט ואות כד.

[8] יש המסבירים שלדעת המחבר על פרי המתחדש פעמיים בשנה מברכים "שהחיינו" פעם אחת בשנה. ראו כף החיים אות מב.