מלאכת 'אוכל נפש' והיתר 'מתוך' ביום טוב

סימן תנצ"ה

מלאכת 'אוכל נפש'
1. מלאכות 'אוכל נפש' האסורות ביום טוב
2. הירושלמי
3. שיטת הרמב"ם
4. שורש מחלוקת הירושלמי והרמב"ם

דין "מתוך"
1. מחלוקת הראשונים
2. שיטת הרמב"ם בדין 'מתוך'
3. סברת 'מתוך' לשיטת הרמב"ם

הערות

בעניין יום טוב אמרה תורה (שמות יב, טז):

כל־מלאכה לא־יעשה בהם, אך אישר יא כל לכל־נפש הוא ל בגדו יעשה לכם.

מפסוק זה עולה כי מן התורה ישנן מלאכות האסורות ביום טוב, וישנן מלאכות המותרות.

המלאכות המותרות מפורשות בפסוק כמלאכה ׳אשר יאכל לכל נפשי — ובלשון חז״ל ׳אוכל נפש׳. המלאכות האסורות לא פורשו בפסוק, ואותן למדנו מן המשנה (מגילה א, ה) האומרת "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד". כלומר: כל המלאכות האסורות בשבת אסורות אף ביום טוב, חוץ ממלאכות ׳אוכל נפש׳[1].

נעיר, כי גם המלאכות שהותרו ביום טוב, מלאכת הבערה ומלאכת הוצאה, הותרו משום צורך ׳אוכל נפש׳ — הבערה כדי לבשל והוצאה כדי להביא את האוכל.

1. מלאכות 'אוכל נפש' האסורות ביום טוב

אמנם, לא כל המלאכות שתכליתן הכשרת אוכל הותרו ביום טוב. ומצאנו גמרות מפורשות האוסרות ביום־טוב מלאכות שונות למרות שתכליתן הכנת אוכל, כגון: קוצר, דש וצד[2]. הראשונים תרו אחר הגדרה הקובעת אלו מלאכות אוכל נפש מותרות ואלו אסורות, וסמכו ידיהם על הירושלמי הלומד מ״ושמרתם את המצות" שלא הותרו מלאכות לצורך אוכל נפש אלא מלישה ואילך[3], אבל מלאכות שלפני לישה אסורות אפילו לצורך אוכל נפש[4], וכן צידה שלפני שחיטה אסורה[5].

א. האיסור — דרכנן או דאורייתא?

באותן מלאכות שנאסרו ביום טוב על אף שהן לצורך אכילה, כגון לפני לישה וכדומה, נחלקו הראשונים אם נאסרו מדאורייתא או מדרבנן.

הרמכ״ם (יום טוב א, ה־ח) ובעקבותיו הטור והשלחן ערוך (או״ח תצה, ב) פסקו שהאיסור במלאכות אלה הוא מדברי חכמים, וכן דעת ראשונים נוספים[6].

אך ראשונים אחרים כתבו שנאסרו מן התורה, וביניהם התוספות בשם רבינו נתנאל מקינון, ועוד, כפי שנביא בהמשך.

גם אחרונים רבים, בהם החיי אדם והמשנה ברורה, סוברים שמלאכות אלה אסורות מן התורה[7].

לשיטה זו, מה שהתירה תורה לעשות מלאכת 'אוכל נפשי אינו אלא השלבים האחרונים בהכנת האוכל, אבל השלבים הראשונים מעולם לא הותרו. על כן מלאכות כגון: קצירה, עימוד, דישה, זריה, טחינה, ברירה והרקדה — אסורות מן התורה. בהכנת בשר לאכילה הותרו מלאכות שחיטה, הפשט ומליחה; אך צידה, שהיא השלב הראשון, אסורה מן התורה.

ב. שיטת הסוכרים שהאיסור מדאורייתא

כאמור, אמנם המחבר פסק בעקבות הרמב״ם שהאיסור במלאכות אלו הוא מדרבנן, אך מצאנו ראשונים רבים הסוברים כי מלאכות האסורות ביום טוב אסורות מן התורה, ונזכיר כאן אחדים מהם:

הראשון שבהם הוא רש״י, שכתב בפירוש שמלאכת קצירה אסורה מן התורה (ביצה ג,א ד״ה "ויתלוש"), ומשמע מדבריו שגם צידה אסורה מן התורה (ביצה כג,ב ד״ה "אין צדין דגים"). וכן היא שיטת התוספות (ביצה ג,א ד״ה "גזרה") בשם רבינו נתנאל מקינון, והרמב״ן במלחמות (ביצה יג,ב מדפי הרי״ף), וכן סבור הרשב״א (שבת צה,א), והמרדכי (ביצה סי׳ תרמג). וכן פסק המאירי בחידושיו (ביצה ב,ב ד״ה "וקשיא", כג,ב ד״ה "ואיכא מאן"). הקרבן נתנאל (ביצה פ״ג סי׳ א, אות ג) כתב שכך היא שיטת הרא״ש, וגם הים של שלמה, אחר שהביא את מחלוקת הראשונים בדין זה, פסק להחמיר. ואפילו הר״ן, הסובר שגמרתנו חולקת על הירושלמי, למסקנה נשאר בספק, שהרי כתב בסוף דבריו (יב,ב מדפי הרי״ף, סד״ה "אין צדין"): "ועדיין אין כל זה מחוור, לפי שהסוגיא הירושלמית מוכח שהיא מן התורה, ואף ברייתא זו בפרק המצניע כפשטה הכי מוכחה".

אך שיטה זו קשה, שהרי מצאנו מספר פעולות שהותרו ביום טוב על אף שהן מלאכות לפני לישה ואינן מוגדרות כ׳אוכל נפשי, כשחיקת תבלינים (ביצה כג,א), שהיא תולדה של טוחן; וכן ברירת פסולת מתוך אוכל (שם, יד,ב), שבשבת חייב חטאת וביום טוב התירו. ובשלמא אם לא נאסרו מלאכות אלה ביום טוב אלא מדרבנן, יכולים חכמים להתיר חלקן משום איזה טעם שראו, אך אם נאמר כי מלאכות אלה אסורות מן התורה — היאך יכולים חכמים להתירן? ומכוח קושיה זו אומר הר״ן (שם) שזו שיטת הירושלמי, אך התלמוד שלנו חולק על כך[8].

ג. ראיות לשיטת האוסרים מדאורייתא

  • נחלקו ר׳ אליעזר וחכמים בברייתא (שבת צה,א):

…המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש – שגג בשבת חייב חטאת, הזיד ביום טוב לוקה ארבעים, דברי ר׳ אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.

והסבירה הגמרא שלר׳ אליעזר רודה חלות דבש חייב משום תולדה של תולש (קוצר).

והנה ודאי רדיית חלות דבש הרי היא אוכל נפש, ובכל זאת לכל השיטות לא הותרה ביום טוב. ומכאן ראייה שהמלאכות ביום־טוב נאסרו כולן, אלא שהותרו חלקן משום אוכל נפש.

בראשונים נדחקו ליישב ראיה זו. התוס׳ (ד״ה "והרודה") נדחקו להעמיד את הברייתא "ברודה סמוך לחשיכה", שאז ודאי אינו לצורך היום ואף לא ראוי לאורחים, או בדבש שאינו ראוי לאכילה. הר״ן (ריש פ״ג דביצה, יב,ב מדפי הרי״ף) כתב שלשון יחייב׳ בברייתא עולה על המכבד והמרבץ, ולא על הרודה. אך ראה שתירוצים אלה דחוקים, ובסוף דבריו כתב: "ואף ברייתא זו בפרק המצניע, כפשטה הכי מוכחא" שהן מן התורה. גם הפרי מגדים בהקדמתו הכוללת (הלכות יום טוב פ״א, אות י) תמה על הסוברים שמלאכות אלו מדרבנן בלבד — "איך יפרנסו ברייתא זו", ותירץ בדוחק ש״לוקה" בברייתא היינו ׳מכות מרדות׳ מדרבנן.

  • הגמרא בתחילת מסכת ביצה (ג,א) אומרת שאחת מהסיבות לאסור ביצה שנולדה ביום טוב היא גזירה שמא יתיר פירות הנושרים. תוס׳ (שם, ד״ה "גזרה") מוכיחים מכאן שקצירה ביום טוב אסורה מן התורה, כי אם קצירה אסורה רק מדרבנן לא היינו גוזרים שמא יתלוש, שהרי זו גזירה לגזירה.

ותירץ הב״ח (סימן תצה ד״ה "ומ״ש בשם ר״י") שמאחר ובירושלמי (שיבואר להלן) סמכו חכמים לאיסור זה פסוק, הרי איסור דרבנן זה חמור יותר מאיסור דרבנן רגיל, על כן החמירו בו יותר, ואף גזרו ממנו איסורים נוספים.

הבינה לעיתים (הלכות יום טוב א, ו) פירש שגזרו ביום טוב בגלל שבת, ושבת ויום טוב "חדא גזרה היא".

  • הגמרא ביבמות מסבירה את מנהג אבא שאול (קיד,א):

אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב

(אבל לא בשבת) … לא צריכא "איכא צערא, וקסבר: מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה – גזרו רבנן, יו״ט דאיסור לאו – לא גזרו ביה רבנן.

משמע שמפרק, שהוא תולדה של דש (שהיא מלאכה הקודמת לדישה), אסור מן התורה ביום טוב באיסור לאו, ולא הותר משום אוכל נפש.

הרמב״ן במלחמות (שבת, דף ס,ב מדפי הרי״ף) תירץ בשם הגאונים שבדברי הגמרא "יום טוב דאיסור לאו" אין כוונתה לומר כי חליבה ביום טוב לצורך אוכל נפש אסורה, אלא שעיקר המלאכה אסור באיסור לאו. אך על דברים אלה כתב שם: "אבל אנו בעניותנו אין אנו נסמכים לחתך דברי הגמרא ולעשותן פורחין באויר הסברות". האור שמח (הלכות יו״ט א, ז) תירץ שגמרא זו היא לשיטת האומר שמוקצה ביום טוב הוא איסור לאו.

2. סוגיית הירושלמי

א. סוגיית הירושלמי

כאמור, הראשונים האומרים שמלאכות אלו אסורות מהתורה הסתמכו על הסוגיה בירושלמי[9]. נביא כאן את הסוגיה (שמעט קשה), ונבארה על פי הפני משה וקרבן העדה:

תני: אין בוררין לא טוחנין ולא מרקידין. הבורר הטוחן המרקיד, בשבת – נסקל, ביום טוב – סופג את הארבעים.

והא תנינן יבורר כדרכו בחיקו ובתמחוי׳? א״ר חנינא ענתונייא: דרבן גמליאל היא, דרבן גמליאל אומר: אף מדיח ושולה.

והא תנינן ישל בית רבן גמליאל היו שוחקים את הפילפלים בריחיים שלהן׳. מותר לטחון ואסור לבור? ר׳ יוסי בשם רבי אילא: לא הותרה טחינה כדרכה.

ומנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין?

רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש: יכל מלאכה לא יעשו בהם׳ עד 'ושמרתם את המצות׳…

תני חוקיה ופליג: ׳אך׳, ׳הוא׳, [׳לבדו׳], הרי אלו מיעוטין, שלא לקצור ולא לטחון ולא להרקיד ביום טוב.

פירוש: הברייתא אוסרת מן התורה ביום טוב ברירה טחינה והרקדה. על כך שואלת הגמרא: איך אפשר לומר שאסור לברור, והרי אמרו בית הלל במשנה בביצה (א, ח) שביום טוב בורר כדרכו!

תירץ ר׳ חנינא ענתונייא שהברייתא האוסרת היא בשיטת רבן גמליאל, שאינו מתיר לברור בידים אלא רק בדרך של 'מדיח ושולה׳ במים, אבל בידים אסור מן התורה.

שואלת הגמרא: והרי בביתו של רבן גמליאל היו שוחקין פלפלים, ואם התיר טחינה, שהיא מוקדמת לברירה, מדוע אסר ברירה? "מותר לטחון ואסור לבורי"

תירץ ר׳ יוסי בשם ר׳ אילא שאף רבן גמליאל לא התיר שחיקת פלפלין אלא בשינוי, וטחינה בריחיים שלהן לא הוי טחינה כדרכה.

עתה מבררת הגמרא מהו המקור לכך שמלאכות אלה אסורות ביום טוב מן התורה, והרי הם אוכל נפש! והביאה שני לימודים:

שיטת ריש לקיש: מסמיכות הפסוקים האוסרים מלאכה ביו״ט ומתירים מלאכת אוכל נפש לפסוק ״ושמרתם את המצות״ למדנו — כשם ששימור מצות מלישה ואילך אף היתר מלאכות אוכל נפש מלישה ואילך. טחינה והרקדה שהם לפני לישה אסורות מן התורה. (ודילגנו על מחלוקת אמוראים מהו הלימוד המדוייק).

שיטת חוקיה: חולק על ריש לקיש, ולומד מן המיעוטים שבפסוק: אך׳, ׳הוא', 'לבדו׳ — למעט שלש מלאכות: קצירה, טחינה, הרקדה.

הסבירו המפרשים כי הנפקא מינה בין ריש לקיש לחוקיה היא לגבי ברירה, שלריש לקיש אסורה מפני שהיא לפני לישה, ולחוקיה מותרת, שלשיטתו לא נאסרו אלא ג' מלאכות הללו.

אם כן מצאנו בסוגיה זו שלש שיטות:

  • שיטת בית הלל: מן התורה, כל מלאכות אוכל נפש מותרות.
  • שיטת רבן גמליאל על פי ריש לקיש: כל המלאכות שלפני לישה אסורות מן התורה.
  • שיטת רבן גמליאל על פי חזקיה: רק קצירה, טחינה והרקדה אסורות מן התורה.

על פי זה אפשר היה לומר שהואיל והירושלמי לא הכריע כאחת השיטות, אפשר שפסק להלכה כשיטת בית הלל, ואין כלל מלאכות אוכל נפש האסורות מן התורה.

אך הראשונים הביאו ראיה מהירושלמי לאסור מן התורה, ונראה שסוברים שמאחר וריש לקיש וחזקיה חולקים בשיטת רבן גמליאל, משמע שהלכה כמותו ולא כבית הלל. ובמחלוקת זו פסקו כחזקיה, שהרי ברירה הותרה באופן מסויים ביום טוב, ולריש לקיש אסורה לגמרי[10].

ב. ביאור אחר בירושלמי

ישנם כמה ראשונים שאף על פי שסוברים כירושלמי, שמלאכות אלה אסורות מן התורה, מכל מקום פסקו כפשוטה את המשנה ששחיקת פילפלין מותרת כדרכה, וצריך להבין טעמם היאך הבינו את דברי הירושלמי.

ונראה לי לפרש לשיטתם שהירושלמי הביא את דברי חזקיה כדי לתרץ את הקושיה הראשונה בסוגיה — היאך אמרה הברייתא שברירה, טחינה והרקדה אסורות מן התורה, והרי בית הלל מתירים לברור כדרכו? על פי חזקיה מובן, שהרי לא כל המלאכות שלפני לישה אסורות מן התורה, אלא שלש מלאכות אלו בלבד. ולשיטתו יש לתקן ולגרוס בברייתא ׳הקוצר, הטוחן והמרקיד׳ ולא ׳הבורר׳. התירוץ הראשון שתירצה הגמרא — הברייתא כשיטת רבן גמליאל שמחמיר יותר מבית הלל — קשה, שהרי מפשט לשונו, שאמר "אף מדיח ושולה", משמע שבא להקל ולא להחמיר, ועל כן הביאה הגמרא תירוץ אחר — שיטת חזקיה.

לפי תירוץ זה הברייתא מתאימה למשניות מסכת ביצה שמתירות לברור כדרכו, אך מתירות שחיקת פילפלין רק בשינוי.

ואין מקום כלל לשאול על בית רבן גמליאל מדוע אסרו ברירה והתירו שחיקה, שהרי אף ברירה לא אסרו. ואין צורך להידחק ולתרץ ששחקו הפלפלין בשינוי, ולמסקנה זה וזה לא נאסר לשיטת בית רבן גמליאל, כי כשם שמתיר לברור, כך מתיר לשחוק.

ג. הסברא בירושלמי לחלק בין מלאכה ומלאכה

צריך להבין לשיטת חזקיה, מדוע מיעטה תורה מלאכות אלה, ומה הסברה לחלק בין מלאכה למלאכה.

הקרבן נתנאל (ביצה פ״ג סי' א, אות ג) והכיאור הלכה (תקד, א ד״ה "ואין") אמרו דבר אחד: התורה לא קבעה אלו מלאכות מותרות ואלו אסורות, אלא מסרה זאת לחכמים לקבוע, וכפי שמצאנו לגבי מלאכות חול המועד. הכלל בו נקטו חכמים הוא כדלהלן: מלאכות הנעשות לימים רבים, היינו שדרך לעשות המלאכה שתספיק לימים רבים, אסורות, כגון טחינה, הרקדה, צידה, קצירה. אבל מלאכות שדרך לעשותן מעט ליום אחד — לא נאסרו.

הרמב״ן במלחמות (ביצה, יג,ב מדפי הרי״ף) הסביר שאין להבין את דרשת חזקיה כי כמספר המיעוטים כך מספר המלאכות האסורות, אלא מכך שהתורה דקדקה בדבריה וכתבה בלשון שיש בה מיעוטים ('אך׳, ׳הוא', 'לבדו׳, ואולי אף ילכםי), למדנו כי לא כל מלאכות אוכל נפש הותרו, אלא רק המלאכות המכשירות את האוכל ממש[11]. והנה בפשטות, מלאכות אוכל נפש הינן מלאכות הכנת האוכל שאדם עושה בביתו, אבל מלאכות הנעשות בחוץ, בשדה, הן ׳מלאכת עבודה׳. וז״ל:

ולדברי הכל נתמעטו טחינה והרקדה. שלא התירה תורה ביו״ט אלא מלאכות של יומן, כגון שחיטה, אפיה ובישול, אבל אלו תיקון, הן ודרך בני אדם לתקן מהם לימים הרבה, אמרה תורה יתקן כדרכו מחול ליום טוב, שלא יתקן מיום טוב לימים הרבה של חול. ואע״פ שמצינו היתר במלאכות הללו: טוחנין את הפילפלין בריחיים שלהם, וכל הנידוכין כדרכן נמי טחינה היא, ונותנין לתלויה ביום טוב והוה תולדה דבורר – הנהו מלאכות דיום נינהו. ומכל מקום נתמעטה קצירה ותולדותיה כגון תולש פירות הנאכלים, שלא התירה תורה אלא להכשיר אוכלין שברשותו, אבל לעקור דבר מגידולו לא. ואפילו לפירות הנפגמים מיום לחבירו, כגון תאנים ותותים, וכל שכן צידת בעלי חיים שהוא בכלל מלאכת עבודה.

על פי פירושים אלה מובן מדוע גם לסוברים כירושלמי אין צורך לעשות שינוי בשחיקת פילפלין[12].

ומצאנו רעיונות דומים במפרשים נוספים: המגיד משנה (הלי יו״ט א, ה) מחלק בין מלאכה שהאדם עושה בעצמו, שהיא מותרת ביום טוב, ובין מלאכה שבדרך כלל האדם שוכר פועלים לעשותה, שהיא אסורה ביום טוב.

הים של שלמה (ביצה, ריש פרק ג) מחלק בין מלאכה שמכינה אוכל ממש, לבין מלאכה המצריכה שלבים נוספים עד לגמר הכנת האוכל.

וכולם במהותם אומרים רעיון דומה, אלא שמבטאים כל אחד כלשונו.

ד. הירושלמי כאסמכתא בעלמא

הרא״ש כתב (ביצה, פ״ג סי׳ א) שדרשת הירושלמי היא "אסמכתא בעלמא", ואינה מהתורה. הקשה הקרבן נתנאל (אות ג) שאי אפשר לומר כן, שהרי מפורש בירושלמי בברייתא שהעושה מלאכות אלו ביום טוב סופג את הארבעים. על כן הסביר שם כי באמת גם דעת הרא״ש שמלאכות אלו אסורות מן התורה, והוכיח כן מפסק הרא״ש שצידה אסורה מן התורה. אבל הבית יוסף (סי׳ תצה) פירש את הרא״ש כפשוטו: "דאע״ג דבירושלמי מייתי מקראי שלא יקצור ולא יברור ולא ירקד ולא יטחון ביום טוב, אסמכתא בעלמא נינהו, ואינן אסורין אלא מדרבנן".

וצריך לומר שהב״י הבין שחוקיה וריש לקיש לא התייחסו לברייתא ולקושיית הגמרא, הואיל והברייתא היא בשיטת רבן גמליאל, אלא באו להסמיך את איסורי המלאכות שלפני לישה, שהן מדרבנן, על פסוקים מן התורה[13].

3. שיטת הרמב״ם

א. ההיתר מהתורה ואיסור החכמים

כתב הרמב״ם (הלי יום טוב א, ה־ח):

כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב – אסרו חכמים לעשות אותה •יום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה.

ולמה אסרו דבר זה? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, ויימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות…

כיצד? אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב – שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב, ואין בכך הפסד ולא חסרון. אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב – שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפם" או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו.

וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב – עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.

מדבריו עולה כי כל מלאכה הנעשית לצורך אכילה מותרת מן התורה. ובין אם המלאכה נעשית בבית ובין אם נעשית בשדה, בין אם דרך לעשותה מעט מעט בין אם לימים רבים — לא אסרה תורה מלאכות אוכל נפש כלל. אך חכמים באו וגזרו על מלאכות מסויימות ואסרום, כדי שלא יבואו לזלזל ולפגוע בייחודיותו של יום טוב ובשמחתו[14].

ב. קושיית המגיד משנה

הקשה המגיד משנה (שם, ה) קושייה על הרמב״ם, ונראה שזוהי אף קושיית הראב״ד (שם, ח): חכמים אסרו מלאכות טחינה וקצירה הואיל ואפשר לעשותן מבערב, אך התירו שחיקת תבלין, שהיא תולדה של טחינה, הואיל והטעם פג לאחר יום. ואם כן קשה מדוע לא התירו אף תלישת פירות וירקות שיש בהם הפסד לאחר יום?

ג. היתר מיוחד למכשירין

תירץ המגיד משנה שהתירו דווקא שחיקת תבלין, שאינה מלאכת אוכל נפש אלא 'מכשירי אוכל נפש׳[15] (כמו שכתב הרמב״ם ה״ח), "שהקילו במכשירין לפי שאינן נאכלין בעצמן, ואין המכוון בהם אלא לתקן דברים אחרים".

ולכאורה תירוץ זה אינו מובן: ראשית, הרי שחיקת תבלינים היא מלאכה במאכל עצמו, שכן אף התבלין נאכל, ואינו דומה לשאר מכשירין (כגון השחזת סכין וכדומה) שאינן נעשין במאכל עצמו. ועוד, בכל מקום מצאנו שמחמירין במכשירין יותר מבמאכל עצמו, ומדוע כאן נבוא להקל בהם? והסביר מו״ר הרב בן-ציון פריימן (זצ״ל), שאין משמעות ׳מכשירין׳ האמור כאן כמשמעותו בשאר מקומות. כוונת המגיד משנה לומר שתבלינים יש להם חשיבות מיוחדת, שעל ידם כל האוכל נעשה מוכן וכשר לאכילה. ובאמת קצת משמע כפירושו בלשון הרמב״ם.

ד. תירוץ נוסף

לולא דמסתפינא הייתי אומר שלפי הרמב״ם באמת מותר לתלוש את הפרי ביום טוב, שהרי זה צורך אוכל נפש, ואם יקטוף מערב החג מפיג טעמו. ואמנם אסר הרמב״ם את הקצירה, אך לא את התלישה.

וראיה לדבר מדברי הרמב״ם על איסור עשיית גבינה, שכתב (שם ג, יב): "אין עושין גבינה ביום טוב, שאם גיבן מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם". ולא אמר שאסור משום שהגיבון הוא תולדה של בונה, וכמו שהאב אסור כך לגבן אסור, ומכאן שדין האב אינו בהכרח דין התולדה[16]. וגם בקושיית הרב המגיד, אף שאסר את הקצירה, את תלישה תולדתה לא אסר. ואמנם ראינו שמטעמי הגמרא לאסור ביצה שנולדה ביום־טוב הוא משום פירות הנושרים, ואם כן גם תלישה נאסרה, וקשה. אפשר לומר שהרמב״ם אינו סבור כתירוץ זה בגמרא. ואכן להלכה הביא טעם אחר לאיסור הביצה (הכנה דרבה. שם א, יט).

נראה שלפי דברינו הרמב״ם לא אוסר לסחוט פרי בבית אם עדיף מיץ טרי שנסחט ביום טוב עצמו על־פני מיץ שנסחט בערב יום טוב.

4. שורש מחלוקת הירושלמי והרמב״ם

נראה לומר כי כל אחת מהשיטות הנ״ל הבינה בצורה שונה מה אסרה תורה ביום טוב:

לשיטת הירושלמי והראשונים שבעקבותיו, שהמלאכות שלפני לישה נאסרו מהתורה, נראה שהתורה התירה מלאכת אוכל נפש משום שדווקא מלאכת עבודה אסורה. בזה נחלק יום טוב משבת. בשבת נאסרה כל מלאכה, להודיענו שהקב״ה הוא אדון העולם והוא בראו, וכל העושה מלאכה ביום השבת הרי הוא כמורד וחייב מיתה. לעומת זאת יום טוב הוא יום שמחה, ומלאכות שהם חלק מהשמחה לא נאסרו. אך מלאכות שהן ׳עבודה׳ ועלולות להפריע את העם משמחת החג ומשמעותו — נאסרו מן התורה.

לרמב״ם נאסרו ביום טוב כל המלאכות, כמו בשבת, חוץ ממלאכות שמטרתן אכילה ביום טוב, משום שיום טוב ניתן לישראל שיתענגו בו באכילה ושתיה.

להלן נראה מה יש לדקדק מכח חילוק זה.

דין "מתוך"

על כמה מלאכות ביום טוב אומרת הגמרא שמתוך שהותרה המלאכה לצורך (אוכל נפש) — הותרה גם שלא לצורך אוכל נפש.

דין זה מובא בביצה (יב,א) לגבי מלאכות הוצאה, שחיטה, בישול והבערה. וכן בכתובות (ז,א) לגבי חובל.

בגמרא לא נאמר מנין למדנו כלל זה, האם יש לו מקור (פסוק או הלכה למשה מסיני), או שמא נלמד מסברא. ולכאורה כלל זה נוגד את פשטות הפסוק: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם".

1. מחלוקת הראשונים

א. עיקר המחלוקת

הנה הראשונים נחלקו בהבנת כלל זה בשתי נקודות עיקריות:

  1. באלו מלאכות נאמר: האם דווקא בהוצאה והבערה, או שמא בכל מלאכות האכילה כמו שחיטה ובישול[17].
  2. כשאומרים ׳מתוך׳, האם המלאכה מותרת לגמרי אפילו אין בה צורך כלל ביום טוב, או שהותרה רק אם יש בה צורך כלשהו ביום טוב עצמו.

רש״י (ביצה, יב,א ד״ה "אלא מדלא איפלגו באבנים") כתב שמלאכת הוצאה הותרה ביום טוב לגמרי — מדין ׳מתוך׳ — ומותר מן התורה אף להוציא אבנים שלא לצורך יום טוב. וכן כתב המגיד משנה בדעת הרמכ״ם (יום טוב א, ד), ואף הב״י בסימן תקי״ח (ד״ה "ולענין הלכה") כתב שכך היא שיטת רש״י והרמס״ם, והוסיף שכך גם דעת הרי״ף.

על פי שיטה זו ביאר הינשמת אדם׳[18] מהו מקור דין ׳מתוך׳: חכמים הבינו שהפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש" הוא סימן מהן המלאכות המותרות לגמרי ביום טוב, והפסוק בא לומר שהמלאכות שעיקרן אוכל נפש אינן נחשבות מלאכות כלל לגבי יום טוב.

תוספות (כתובות ז,א ד״ה "מתוך"; ביצה יב,א ד״ה "ה״ג") הקשו על שיטה זו, שמלאכות כמו בישול היה לנו להתיר לגמרי, ואם כן מדוע נאסר לבשל ביום טוב לצורך חול או לצורך נכרי? ועוד, שנחלקו אמוראים אם אמרינן ״הואיל ומיקלעי ליה אורחים״ להתיר או לא[19] — מדוע לא נאמר בפשטות שהותרה מלאכת בישול ביום טוב לגמרי מדין ׳מתוך׳!

תירץ היחיי אדם׳ שבזה חייב משום שנלמד מהכתוב, שהרי דרשו חז״ל

(ביצה כח,ב) ״לכם — ולא לנכרים". אך באמת קשה, שהרי לפי פירושו הנ״ל משמע שמלאכות אלה הותרו לגמרי, ואינן נחשבות כלל מלאכה ביום טוב![20]

ב. צורך יום-טוב לרש״י ולתוספות

הנה תוספות צמצמו את דין ׳מתוך׳, ולדבריהם לא הותרו המלאכות לגמרי, אלא רק "לצורך מצות היום", היינו לצורך עונג יום טוב או לצורך מצוה אחרת, שלמרות שאינה שייכת ליום טוב, מכל מקום חייבים לעשותה היום (כמו הוצאה עבור מילת קטן שיום שמיני שלו חל ביום טוב). ומצוה כזו נקראת צורך יום טוב. אבל שלא לצורך יום טוב כלל הרי זו מלאכה גמורה, ואסור.

וקשה על דברי תוספות אלו היתרם של בית הלל לשחוט קרבן עולה ביום טוב (ביצה ב, ד), ונדחקו תוספות לומר שזה משום שגם הקרבת קרבן נחשבת צורך יום טוב, כדי שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם. וכן דנו התוספות בהיתר בית הלל להוציא קטן לטיול (ביצה א, ה), שגם הוא נקרא צורך היום.

נראה לי לומר שרש״י חולק רק על נקודה זו, ולדעתו כל מה שהאדם צריך לאותו יום מותר, ואפילו אינו לצורך עונג יום טוב או למצוה עוברת. ממילא פשוט לרש״י שמי שנדבה לבו להביא קרבן — הדבר בכלל צורך, וכן הרוצה לטייל זה הצורך שלו עכשיו. אמנם רש״י מודה שאם אינו צריך כלל לאותה מלאכה היום, והיא נעשית לצורך יום אחר, אזי אסור לעשותה ולא הותרה. וכך פירש המגיני שלמה (ביצה יב,א)[21].

ואת התירו של רש״י להוציא אבנים, צריך להעמיד במקרה שחושש שמא יגנבו, או שמפריעות לו עתה מאיזו סיבה שהיא, או שרוצה לשחק איתן, שאמנם אינו עבור עונג יום טוב, וגם אינו צורך מצוה, אבל הוא צורך בשבילו עתה באותו היום. אך אם הוציא אותן כדי להשתמש בהן למחרת לבניה, אף רש״י יודה שאסורה מלאכה זו מן התורה[22].

ג. "המבשל גיד הנשה"

בביצה יב,ב דן ר׳ יוחנן בדין המבשל גיד הנשה ביום טוב, ומסיק שאינו לוקה, ש״מתוך שהותרה הבערה לצורך — הותרה נמי שלא לצורך".

ופשוט לשיטת רש״י, שאף על גב שבישול זה ודאי אינו 'אוכל נפשי שהתירה התורה, שהרי אסור באכילה, מכל מקום עבור אותו אדם הרוצה לאוכלו — נקרא צורך, ומצד איסורי יום טוב אין זו מלאכה.

אבל לתוס׳ קשה, שהרי אין זה צורך עונג יום טוב (וגם אין כאן "צורך מצות היום"). לתרץ קושיה זו כתבו התוספות (כתובות שם): "צ״ל אע״ג דלא חשיב אוכל נפש משום איסור דרכיב עליה מכל מקום צורך היום הוא כיון דאכיל ליה"[23].

ולכאורה דבריהם אינם מובנים, שהרי לשיטתם לא די ב״צורך היום" כדי להתיר, אלא דווקא צורך מצות עונג יום טוב מתירה! ואם רצונם לומר שאין אנו משגיחים באיסור כלל — אם כן מדוע נקטו תוספות 'צורך היום׳, סוף סוף זהו אוכל נפש ממש, ואין כאן צורך ב׳מתוך׳ כלל!

ונ״ל שצריך להבדיל בין מה שהתירה התורה בצורה ישירה, ובין מה שהתירה בעקיפין. התורה התירה אוכל נפש, ובזה ודאי התירה רק אוכל כשר. והתירה התורה בעקיפין פעולות נוספות ע״י ׳מתוך׳, ובזה כללה כל מה שאדם עושה לצורך עונג היום — בין אם הדבר מותר ובין אם הוא אסור. וכמו שמצאנו לגבי שבועה, שאינה חלה כשהאדם נשבע ישירות נגד מצוות התורה, "דמושבע ועומד מהר סיני הוא" (שבועות כב,ב), אך כשהאיסור כלול בהיתר — השבועה חלה.

ד. סברת ׳מתוך׳ לסוברים שמלאכת קצירה וכיו״ב אסורות מהתורה

כבר הסברנו לעיל, ע״פ דברי הרמב״ן, כי המלאכות שאסרה תורה ביום טוב הן ׳מלאכת עבודה׳, והמלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש אינן מלאכות עבודה. ועל כן מובן מדוע הותרו אף אם אינן לצורך אכילה ממש, שהרי אינן עבודה.

אמנם כאשר עושה האדם את המלאכה שלא לצורך המועד, אלא לצורך חול או לצורך נכרי, אזי חוזרת המלאכה ונקראת ׳מלאכת עבודה׳, כי רק מה שנעשה לצרכו כעת אינו מוגדר כמלאכת עבודה.

על פי זה נאמר כי מחלוקת רש״י והתוספות אותה ראינו היא בהגדרת ׳מלאכת עבודה׳. לתוספות כל שאינו שייך לעונג יום טוב (או למצוה עוברת אחרת) נחשב לימלאכת עבודה׳, ואילו לרש״י רק מה שאינו לצורך אותו היום או הינו לצורך הנכרי נחשב לימלאכת עבודה׳.

כמו כן מוכרחים אנו לומר שרש״י מודה שאפילו פעולה הנעשית לצורך מצוה, אלא שאפשר לעשותה למחר, יש איסור דאורייתא בעשייתה ביום טוב, ולא אומרים ׳מתוך׳. ולכן אסור מהתורה למול ביום טוב מילה שאינה בזמנה, וכן אסור לשרוף תרומה שנטמאת[24].

2. שיטת הרמב"ם בדין 'מתוך'

א. באלו מלאכות נאמר הדין?

ראינו לעיל כי הרמב״ם סבר שכל המלאכות שהן לצורך אכילה — מותרות מן התורה. וחכמים אסרו מלאכות מסויימות מדרבנן. לשיטתו אין צורך להגדיר אלו מלאכות הותרו ואלו נאסרו מהתורה, ולכן לא נזקק לחלק בין ׳מלאכה׳ לימלאכת עבודה׳. הואיל וכך, קשה להבין לשיטתו את עניינו של דין ׳מתוך׳, שהלא ממה נפשך: אם המלאכה לצורך אכילה — אזי מעולם לא נאסרה, ואם אינה לצורך אכילה — מהיכן מגיע ההיתר?

כדי להבין את שיטת הרמב״ם עלינו תחילה לשים לב באלו מלאכות סבור הוא שדין ׳מתוך׳ נאמר. ובנושא זה נחלקו גדולי האחרונים. נביא כאן את לשונו ואת המחלוקת בדעתו.

וזה לשון הרמב״ם (הלי יום טוב א, ד):

כל מלאכה שחייבין עליה בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה – לוקה. חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות והה•ערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר, אף על פי שאינו לצורך אכילה. ושאר מלאכות, כל שיש בו צורך אכילה – מותר, כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן. וכל שאין בהן צורך אכילה – אסור, כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן.

הנה מפשטות לשונו משמע שאין אומרים ׳מתוך׳ אלא רק במלאכות הוצאה והבערה[25], ולא בשאר מלאכות אוכל נפש. אך המגיד משנה (כפי הבנת הלחם משנה) פירש שכוונת הרמב״ם שבכל מלאכות אוכל נפש אומרים ׳מתוך׳. החיי אדם (כלל פ, סעיף א) מודה שמלשון הרמב״ם משמע שאין אומרים ׳מתוך׳ אלא בהוצאה והבערה, אך מוכרחים לדחוק בדבריו מכח סוגיות שונות בגמרא המוכיחות אחרת, ולהסביר כמו המגיד משנה. ולשונו: "ואין לומר דס״ל לרמב״ם דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן ׳מתוך׳, כדמשמע לכאורה פשטא דלישנא דרמב״ם. זה אינו, שהרי מוכרח דאף בשחיטה אמרינן ׳מתוך' ".

אמנם ראיתי כי רבים מן המפרשים והפוסקים לא הסכימו עם דרכו של הרב המגיד (ע״פ הלחם משנה), והעמידו הרמב״ם כפשוטו. ובהם: ערוך השולחן (תצה, יד־יז), אור שמח (יום טוב א, ז ד״ה "והנה"), ופרי חדש (תצה, א). ויש מהם האומרים כי אף המגיד משנה עצמו מודה לזה (ולא כהבנת הלחם משנה), ראה מרכבת המשנה (יום טוב א, ד), בינה לעיתים (שם), פרי מגדים (פתיחה להלכות יום טוב סי׳ א, אות ז־ח) ומגיני שלמה (ביצה יב)* [26].

לשיטה הרווחת ברמב״ם, המצמצמת את היתר ׳מתוך׳ למלאכות הוצאה והבערה, צריך להבין מדוע נשתנו דווקא מלאכות אלו, והותרו גם שלא לצורך אכילה.

ב. הסבר ערוך השולחן

ערוך השולחן (תצה, טו) הסביר ששתי מלאכות אלו נתייחדו אף בשבת עצמה, והתורה ייחדה פסוק מיוחד לכל אחת מהן להחשיבה כמלאכה: הוצאה — מהפסוק (שמות לו, ו): "ריצו משה ויעבירו קול במחנה"[27]. הבערה — מהפסוק (שמות לה, ג): "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת"[28]. ניתן לומר כידוקא בשבת נאסרו מלאכות אלה, ולא ביום טוב. וביום טוב מותרות אף בלא צורך כלל.

ונראה להביא ראיה לדבריו שמלאכת הוצאה מותרת לגמרי ביום־טוב מדברי הרמב״ם בהלכות עירובין (ח, ד), וז״ל: "אבל ביום טוב מותר להוציא מרשות לרשות".

על פי הסבר זה אין דין 'מתוך' תמוה, שהרי הוא נאמר רק בשתי המלאכות אותן אסרה התורה רק בשבת ולא ביום טוב.

ג. פירוש הפרי חדש בדברי הרמב״ם

על שיטה זו יש להקשות שתי קושיות:

א. הרמב״ם פסק (יום טוב ג, ח) שאסור מן התורה לשרוף קדשים ביום טוב, ומסביר ששריפת קדשים מצות עשה, ו״אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה" (שבת כג,ב). מכאן משמע שלא הותרה מלאכת הבערה לגמרי[29].

ב. למסקנת הגמרא לדעת בית הלל יש ערוב והוצאה ביום טוב. והרי לשיטת הרמב״ם מלאכת הוצאה הותרה לגמרי מדין ׳מתוך׳.

על כן הסביר הפרי חדש הסבר אחר בשיטת הרמב״ם: אף כשאמרו בהוצאה והבערה ׳הותרו נמי שלא לצורך׳ — אין הכוונה שמלאכות אלו מעולם לא נאסרו והן מותרות ביום טוב באופן מוחלט ואף שלא לצורך כלל, אלא הותרו נמי שלא לצורך אוכל נפש. ואמנם הותרו אפילו שלא לצורך יום טוב עצמו, אך מכל מקום צריך שיהיה לו לאדם צורך מסוים במלאכה זו. אכל שלא לצורך כלל אסורה[6]. וכן משמע מן הדוגמאות שהביא הרמב״ם — הוצאת תינוק והוצאת מפתח — שיש בהם צורך לאדם, אך אינם צורכי אוכל נפש, ואף אינם צורכי יום טוב עצמו.

וראיה לדבריו מלשון הרמב״ם בדבריו לגבי איסור שריפת קודשים (יום טוב ג, ח): "ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה, שנאמר ׳באש ישרף׳, ועשית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא כה עשה ולא תעשה".

מלשון הרמב״ם כאן אפשר ללמוד שני דברים:

א. אין כוונת ׳מתוך׳ להתיר את המלאכה לגמרי, שהרי שריפת קדשים ביו״ט היא לא תעשה.

ב. דין ׳מתוך׳ הוא הרחבה של המושג אוכל נפש — "צורך אכילה וכיוצא בה", ומה שלא נכלל בהרחבה זו אסור.

על פי נקודות אלו נוכל להבין את עניינו של דין ׳מתוך׳.

3. סברת 'מתוך' לשיטת הרמב״ם

לעיל הבאנו את הבנת הרב המגיד (ע״פ הלחם משנה והחיי אדם), שאף לרמב״ם אומרים ׳מתוך׳ בכל מלאכות אוכל נפש, ומלאכות אלה הותרו גם כשאין צורך כלל במלאכה. ונתקשינו מהי הסברה העומדת מאחורי חידוש זה של ׳מתוך׳. אמנם לפי ההסבר שהבאנו בשם האחרונים הנ״ל, שפירשו בדעת הרמב״ם כי דין ׳מתוך׳ שייך רק בהוצאה והבערה (ולפי הפרי חדש גם בשתי מלאכות אלה ההיתר הוא מצומצם), אפשר להבין כי דין ׳מתוך׳ הוא הרחבה של המושג ׳אוכל נפשי.

הנה הסברנו בחלקו הראשון של המאמר שלשיטת הרמב״ם יסוד ההיתר של מלאכות 'אוכל נפשי הוא רצונה של התורה שבני ישראל יענגו את הימים הטובים באכילה ושתיה, ומשום כך לא נאסרו כלל מלאכות אוכל נפש מן התורה.

נראה לי כי על פי יסוד זה נוכל להבין מספר הלכות הקשורות באוכל נפש, ונראה שהלכות אלה מסייעות לקיום מצות עונג יום טוב.

ישנן בהלכות יום־טוב ברמב״ם ארבע הלכות עיקריות:

  1. היתר מלאכות אוכל נפש.
  2. דין ׳מתוך׳ בהוצאה והבערה.
  3. היתר חימום מים עבור רחיצה, משום ש״רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה״ (א, טז).
  4. איסור דרבנן במלאכות אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב.

בפרק א' הלכות ה־ח הסביר הרמב״ם בהרחבה למה גזרו חכמים בקצירה וכדומה, ולא גזרו בהוצאה, שאף היא — כמו קצירה — אפשר היה לעשותה מערב יום טוב. וז״ל:

ולמה אסרו דבר זה (לעשות ביו״ט דבר שאפשר מאתמול)? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, וימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואע״פ שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרוה? כדי להרבות בשמחת יום טוב, ויוליך ויביא כל מה שירצה, וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות …

נראה לי שהרמב״ם מרמז כאן גם לטעם ולסברה של דין ׳מתוך׳. כי אם רצה לבאר רק מדוע לא גזרו על הבאת אוכל, די היה לו לומר: "לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב, ויוליך ויביא כל מה שירצה". אך הוסיף ואמר: "וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות" הואיל ורצה לבאר גם מדוע במלאכת הוצאה אומרים גם את דין ׳מתוך׳.

ונראה לומר גם בהבערה סברה זו, שלא התירו הבערה לצורך אכילה בלבד, אלא התירו (ע״י דין ׳מתוך׳) גם הבערה לצורך חימום הגוף כשקר, הואיל והחימום הכרחי לצורך עונג יום טוב.

למסקנת שיטת הרמס״ם: הרמב״ם למד מן הפסוק "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" את רצונה של התורה שבני ישראל יתענגו בימים טובים, ומתוך כך נובעות הלכות רבות המאפשרות את קיום מצות עונג יום טוב.

[1] וכתבו התוספות (ביצה לז,א ד״ה "ורמינהו") שמשנה זו מדברת במלאכות דאורייתא, ולא דרבנן.

[2] קוצר — חגיגה יח,א. דש — ראה ביצה ג,א רש״י ד״ה ״שמא״. צד — משנה ביצה תחילת פרק ג.

[3] הירושלמי בביצה א, י; שבת ז, ב. יובא בהרחבה בהמשך.

[4] ראה תוס׳ ביצה ג,א סוף ד״ה "גזרה".

[5] ועיין רא״ש ביצה פ״ג סי' א, ור״ן ביצה יב,ב מדפי הרי״ף.

[6] תוס׳ שבת צה,א ד״ה "הרודה", הר״ן והרא״ש (ביצה ריש פ״ג) לפי הבנת הב״י

(סימן תצה) והים של שלמה (ביצה פ״ג סי' א).

[7] חיי אדם — כלל פ, סי' א. משנה ברורה — תצה, ס״ק יג; תצז, ס״ק א וביאור הלכה ד״ה "אין"; תקד, ס״ק א וביאור הלכה ד״ה "ואין"; תקה, ביאור הלכה ד״ה "שהיא"; תקי, ביאור הלכה ד״ה "אם".

[8] ולשונו: "אין זה דרך גמרתנו, דהא שרינן שחיקת פילפלין וכל הנידוכין כדרכן, אע": דשחיקה ודאי תולדה דטוחן הוא".

[9] שבת ז, ב; ביצה א, י.

[10] ולכן כתב ערוך השלחן (תצה, ט) שלפי הירושלמי שחיקת פילפלין צריכה שינוי, אבל לגבי בורר לא העיר כלום, כי שחיקה היא מלאכה האסורה מן התורה, ולא הותרה אלא בשינוי. אבל ברירה לא נאסרה, וכחזקיה.

[11] ובדומה באר הרמב״ן בפרושו לתורה (ויקרא כג, ז). ומדבריו: "אבל פירוש מלאכת עבודה — כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש… ומלאכה שהיא באוכל נפש — היא מלאכת הנאה, לא מלאכת עבודה … פירוש ׳מלאכת עבודה׳ — מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם. אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה".

[12] ומה שפסק הרמ״א (תקד, א) שצריך לשנות קצת, הוא חומרא דרבנן. ע״ש בבאר היטב ובמ״ב. הרמ״א נגרר אחר שיטת מהרי״ל ואור זרוע (הובאו בדרכי משה), שכל המלאכות שהן אוכל נפש מותרות מן התורה, וכשיטת הרמב״ם, אלא שחכמים אסרו אותן, הואיל ואפשר לעשותן מערב יום טוב. אף לשיטה זו שחיקת פילפלין מותרת ביום טוב, שאם ישחקום מערב יום טוב מפיגין טעמן. אבל יש שרצה לאוסרו לגמרי, גזירה שמא ידוך יותר ממה שהוא צריך ליום טוב. הרמ״א הכריע בין השיטות, אסר בלא שינוי והתיר בשינוי.

[13] נזכיר כאן עוד שתי שיטות נוספות: לריטב״א (שבת צה) שיטה אמצעית. לשיטתו כל מלאכות אוכל נפש אסורות מדרבנן, חוץ מקצירה וכל דבר שהוא עקירת דבר ממקום גידולו. על שיטה זו אין שום קושיה מהגמרות שלנו, כי הקושיות אותן ראינו הן דווקא מקצירה ומחליבה, ששתיהן הן עקירת דבר ממקום גידולו. ישנה שיטה נוספת בראשונים המבוססת על הבנת הירושלמי כפשוטו, היינו שכל המלאכות שלפני לישה אסורות מן התורה, וכל המלאכות שאחר לישה (אם הם לצורך אוכל נפש) מותרות מן התורה. לפי זה צידה (המופיעה ברשימת המלאכות אחר לישה) אינה אסורה אלא רק מדרבנן. וצ״ע להבין את סברת שיטה זו.

[14] הסביר הרב המגיד (שם ה״ד) בשיטת הרמב״ם שמלאכות שאין עיקרן לצורך אכילה, כגון בנין ואריגה, אסורות ביום טוב מן התורה אפילו אם עושה אותן לצורך אכילה. והנה אם אפשר היה לעשותן מבעוד יום — פשוט שהן אסורות, כי מלאכות אלה הן מן הסתם רק מכשירי אוכל נפש. ואפילו אם נאמר שהרמב״ם פסק כרבי יהודה (ביצה כח,ב), המתיר מכשירי אוכל נפש ביום טוב, הלא גם רבי יהודה מודה שהן אסורות אם היה אפשר לעשותן בערב יום טוב.

אכן ישנם ראשונים הסוברים כי אף מלאכות שאין עיקרן לאכילה, אם נעשות לצורך אכילה — מותרות. וכן פסק בשו״ע בכיבוי (תקז, ד) ובגיבול אפר (תקז, ז; ועיין שם במ״ב ס״ק מג), להתירן בתנאים מסוימים ביום טוב.

ואין להקשות על דברי הרב המגיד ממלאכת מגבן המותרת מן התורה לרמב״ם אף שהיא תולדת בונה שעיקרה אינו לאכילה, כי באמת תולדה זו, אע״ג שאין עיקרו של האב שלה לאכילה, עיקר התולדה הוא לאכילה, וכבר כתבתי באריכות כי לרמב״ם אין התולדה נגררת אחר האב בכל הלכותיה, ראה בהמשך הערה 17.

[15] "מכשירי אוכל נפש" הם מלאכות שנעשות לא לצורך אוכל נפש עצמו, אלא להכנת מכשירים הנחוצים להכנת האוכל (כגון השחזת סכין וכדי). ונחלקו תנאים האם הותרו ביום טוב (ביצה כח,ב).

[16] וזו שיטת הרמב״ם בכל מלאכות שבת, כמפורש בדברי בנו ר׳ אברהם. ראה מה שכתבתי באריכות בעמי רצא.

[17] ישנה שיטה נוספת הסוברת ׳מתוך׳ גם במלאכות שאין עיקרן אוכל נפש. ראה תוס׳ שבת (צה,א סוף ד״ה "והרודה") שרצה להתיר בונה על־פי ׳מתוך׳, משום פעולת מגבן שהיא אוכל נפש. והובאה שיטה זו להלכה, אך לא נבאר אותה במסגרת זו.

[18] כלל פ אות א. וראה בשטמ״ק בכתובות שם בשם "שיטה ישנה": "כלומר, כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה — לא היו בכלל 'לא תעשה כל מלאכה׳. והאי דכתב רחמנא 'אשר יאכל לכל נפשי — לסימנא בעלמא הוא דכתבוה, שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות ביו״ט".

[19] בפסחים מו,ב: "איתמר: האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר לוקה — לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר אינו לוקה — אמרינן הואיל".

[20] ואין לומר שחייבים מלקות בגלל "לכם ולא לנכרים", שהרי זהו לאו הבא מכלל עשה, ואין לוקין עליו.

[21] אבל הב״י (תקיח ד״ה ולענין) כתב בפירוש שלרש״י אין זו מלאכה מן התורה כלל.

[22] ואמנם קשה מלשון רש״י שכתב (יב,א ד״ה "אלא מדלא אפלוג באבנים"): "וב״ה אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה דצריכין להו ביום טוב לא גזור". מכל מקום מוכרחים לומר כך ברש״י, כי כתב שם בריש דבריו "ש״מ דלכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב". ואם נפרש בדבריו שמשום ׳מתוך׳ אין כלל הוצאה מן התורה ביו״ט, אם כן מה לי אם אין הוצאה משום ׳מתוך׳ או אין הוצאה משום שגילה הנביא בירמיה ״ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת״ — כך או כך בשבת אין ביום טוב לא! (ראה המהלך בגמרא שם). ואם תפרש ש״יש הוצאה" היינו האיסור דרבנן בדבר שיש בו טירחה, לא למדנו מכאן שיש הוצאה, שהרי גם לסובר שאין הוצאה ביום טוב אפשר לגזור כן! אלא ודאי שאף לסובר ׳מתוך׳ עדיין ישנה מציאות של איסור תורה בהוצאה, כגון כשמוציא לצורך מחר או לצורך נכרים. ומה שכתב רש״י ׳הותרה לגמרי' היינו אף היכא שאינו צורך אכילה, אך יש בו צורך היום, ורבנן גזרו על דבר שאינו צורך אכילה כגון אבנים, אבל קטן וספר תורה, אף שאינם צורך אכילה — לא נאסרו, משום שנצרכים להם ביום טוב. ומה שאינו צורך היום כלל — אסור מן התורה.

[23] תרגום: אף על גב שאינו נחשב אוכל נפש משום שאיסור 'רוכבי עליו, בכל זאת נחשב כצורך יום טוב, כיון שמבשל זאת על מנת לאוכלו. וכן כתבו התוספות בביצה יב,ב ד״ה "הכא".

[24] הנה הפרי חדש (סימן תצה, אות א) מסביר שרש״י מתיר הבערה ביו״ט לגמרי, גם כשאין בה צורך כלל. ואת הקושיה מהמשנה (שבת ב, א) האומרת "אין מדליקין בשמן שרפה (תרומה טמאה) ביום טוב" משום שאסור לשרוף קדשים ביום טוב, הסביר הפרי חדש זו היא לדברי בית שמאי, שאין להם דין 'מתוך'. אך דבריו קשים, שלכאורה אי אפשר לומר כן בדעת רש"י, כי רש"י עצמו שאל (שבת כה, ד"ה "ואין עושה"): מדוע נאסרת הבערת תרומה ביו"ט, והרי הדלקת נר בום טוב מלאכה מותרת היא! ותירץ, וז"ל: "הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרים, גם זו לא יצא מן הכלל", משמע שהעמיד הסוגיה לדברי הסוברים דין 'מתוך'. עוד למדנו כאן מרש"י שאין אומרים מתוך כשאין הנאה במלאכה. ועיין לקמן הערה 30 הסבר אחר בדעת רש"י.

[25]וכן כתב במפורש בפירוש המשנה (ביצה א, ה): "… ובית הלל אומרין: מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה — הותרה שלא לצורך. וכן אומרים מתוך שהותרה הבערה לצורך — הותרה שלא לצורך. וזה כלל נכון".

[26] הצד השווה שבכולם הוא כי כל הסוגיות מהן עולה כי אומרים ׳מתוך׳ גם במלאכות אחרות נדחו להלכה (ולא זכיתי להבין את דברי ערוך השולחן שכתב על הוצאה והבערה (שם טו): "דלא מצינו בגמ׳ סברא זו דמתוך אלא בשני מלאכות אלו"). את הסוגיה בכתובות (ז,א בעניין ׳מתוך׳ בחובל) דחה הרמב״ם מן ההלכה, כי הגמרא שם סוברת שחבורה הותרה לצורך — היינו בשחיטה, אך הרמב״ם סובר כי חבורה היא תולדה דדש, וממילא מעולם לא הותרה לצורך אוכל נפש. וכן מוכח שנדחתה הסוגיה מכך שלא פסק הרמב״ם את החילוק בעניין דבר השוה לכל נפש. עיין בערוך השלחן (שם יט־כא). גם את הסוגיה בביצה (כא,א, לגבי מבשל לחול), על פיה פסק הרמב״ם בהל׳ ט״ו שהמבשל לצורך נכרי אינו לוקה, דחו מהלכה, ששם פטור משום ׳הואיל׳, ולא משום ׳מתוך׳. יש אף שהביאו ירושלמי, והדברים ארוכים.

עוד נראה לומר שהרמב״ם פסק כמאן דאמר אין עירוב והוצאה ליום טוב, כי לא מצאנו ברמב״ם בכל דיני יום טוב שום רמז לאיסור הוצאה, ולפי זה אין קושיה מהגמרא בביצה. אך קשה לומר כך, שהרי הוא עצמו כתב במפורש שההיתר הוא משום ׳מתוך׳. וצריך עיון.

[27] כמו שאמרה הגמרא בשבת צו,ב. וכבר אמרו התוספות (שבת ב,א ד״ה "פשט") שהואיל והוצאה היא 'מלאכה גרועה׳, אלמלא הפסוק לא היינו מחשיבים אותה כמלאכה כלל.

[28] גם על הבערה אפשר לומר שהיא מעין "מלאכה גרועה", הואיל והיא מכלה, ואינה מלאכה שיוצרת דבר חדש. וראה בהערה הבאה.

[29] כך הקשה הפרי חדש (תצה, אות א). ואולי אפשר לתרץ קושיה זו על פי דברי רש״י (ביצה כז,ב ד״ה "חלה שנטמאת", הובא גם במגיני שלמה), וז״ל: "… דגזירת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו״ט, דרחמנא אחשבה להבערתן, דכתיב יבאש ישרף׳. הלכך מלאכה היא". ונראה שכך פירוש דבריו התמוהים: כאמור בהערה הקודמת, הוצאה מלאכה גרועה היא (שאינה משנה את החפץ עצמו), ולכן הותרה ביום טוב ולא נאסרה אלא בשבת. וכך דעת רש״י על מלאכת הבערה, הואיל והיא מלאכה המכלה את העצים, ואינה מתקנת בדבר הנשרף. ועל כן יש צורך בפסוק להכניסה בכלל מלאכות שבת (ובאמת נחלקו אם הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת. ומאן דאמר ׳ללאו׳ סבר שהיא מלאכה פחותה, ויש בה רק איסור לאו, ולא איסור סקילה). ואף הבערה לא נאסרה אלא בשבת, ולא ביו״ט. ואמנם בנקודה זו שריפת קדשים שונה, שהרי השריפה עצמה היא התכלית והיא המצוה, ושריפה כזו חשובה היא, והינה כשאר המלאכות, ולא נכללה בפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם כיום השכת", וממילא אי אפשר ללמוד מפסוק זה היתר לשריפת קדשים ביום טוב.

[30] וכאמור, בדומה כתב המגיני שלמה בדעת רש״י שהבאנו לעיל.

דילוג לתוכן