שימוש במוקצה ביום טוב
סימן תק"ט
1. הסבר המגן אברהם
2. תירוצו של הים של שלמה
3. פירוש נוסף להיתר הטלטול
4. הערות
יום טוב קל משבת, כידוע, בכך שמלאכות אוכל נפש מותרות ביום טוב[1]. אולם ישנו דבר בו חמור יום טוב משבת: היקף איסור מוקצה[2].
האם הותר טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש?
לכאורה פשוט שהדבר מותר, שהרי אם אפילו מלאכה גמורה הותרה לצורך אוכל נפש — כל שכן שהותר מוקצה, שאיסורו אינו אלא מדרבנן!
ואכן כך פסק הרמ״א (תקט, ז):
ומותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש.
אולם מצאנו בהלכה כמה דינים שסותרים הנחה זו. למשל: בית הלל אוסרים לאכול ביצה שנולדה ביום־טוב, ואחד הטעמים המובא בגמרא הוא משום איסור מוקצה (ביצה, ב,ב). וכן האיסור לאכול יונה שלא הוכנה מערב יום טוב (משנה ביצה א, ג), ואיסורים נוספים רבים.
נביא פה את תירוצם של הים של שלמה והמגן אברהם, נדון בפירושיהם, ונציע פירוש נוסף.
1. הסבר המגן אברהם
המגן אברהם (סימן תקט, ס״ק טו) הציע שהותר טלטול המוקצה בלבד, ולא להשתמש בו או לאוכלו. ולשונו:
… לכן נ״ל שמותר לטלטל המוקצה בשביל אוכל נפש, אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו.
המג״א מקשה על פירושו מההיתר לטלטל את העלי לקצב עליו בשר אף שהעלי הוא מוקצה[3], הלוא אינו רק מטלטל את העלי, אלא גם משתמש בו. ועונה המג״א שחומרא זו לא נאמרה בכלי שמלאכתו לאיסור, ולכן מותר לטלטל את העלי[4].
ולעניות דעתי נראה לתרץ בפשטות כי באמת טלטול העלי לצורך קיצוב הבשר הוא רק טלטול, ואינו נחשב כשימוש בעלי, הואיל ובזמן הקיצוב אינו מזיז אותו[5]. והדיון בעלי הוא רק הבאתו למקום החיתוך, והרי זה רק טלטול, ולא שימוש בו.
2. תירוצו של הים של שלמה
הים של שלמה תירץ (ביצה פ״ג סי׳ כא) שהתירו דווקא בדבר שיש בו צורך גדול. והותר טלטול מוקצה עבור "דווקא מה שהוא צורך אוכל נפש, וצריך ליה טובא, שהתירו לו משום שמחת י״ט. אבל לא בכל אוכל נפש".
מוקצה מחמת חסרון כיס. לרי״ף, לרש״י (י,א ד״ה "את העלי"; יא,א ד״ה "עלי") ולר״ן (ה,א ד״ה "מתני׳ אין נוטלין") הוא כלי שמלאכתו לאיסור (וב״ה מתירין לצורך גופו), ולתוספות (יא,א ד״ה "אין נוטלין") הוא מוקצה מחמת חסרון כיס (וב״ה מתירין לצורך שמחת יו״ט).
המג״א דחה את הסברו על הסף, והקשה עליו מההיתר לטלטל אבנים ועפר המונחים לפני פירות על מנת לאכול את הפירות, ובכך אין צורך גדול.
כדי לתרץ את דברי היש״ש נביא רשימה חלקית של הדברים המוקצים שטלטולם נאסר אף שהוא לצורך אוכל, ורשימה של הדברים שהותרו:
דברים מוקצים שטלטולם נאסר אף שהוא לצורך אוכל:
א. ביצה שנולדה ביום טוב, שלרב נחמן הינה מוקצה (דף ב,ב), וכן הלכה (שו״ע תקיג, א: "ביצה שנולדה בי״ט אסור ליגע בה").
ב. תרנגולת העומדת לגדל ביצים (ביצה ב,א; רמב״ם הלי יו״ט א, יח).
ג. יונה לאכילה שלא הוכנה מבעוד יום (ביצה י,א; רמב״ם שם ב, ה).
ד. הסקת התנור בעצים שאינם מוכנים (ביצה ד,ב; שו״ע תקז, ב).
ה. הבאת עצים המפוזרים (ביצה לא,א; שו״ע תקא, ג).
ו. ביקוע עצים מן הקורות (ביצה לא,א. וכאמור, לתוספות הרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס. ובשו״ע תקא, א).
ז. טלטול עפר לצורך כיסוי הדם (משנה ביצה א, ב; שו״ע תצח, יד).
ח. האיסור לצוד דגים מן הביברים (ביצה תחילת פ״ג; שו״ע תצז, א), למפרשים שהאיסור הוא שאין הדגים מן המוכן[6].
ודברים שטלטולם הותר:
א. טלטול העלי לקצב עליו בשר (ביצה יא,א; שו״ע תצט, ה).
ב. רבי מאיר מתיר נטילת פירות מבית שהיה נעול בערב יום־טוב (ביצה לא,ב. ועיין שם ברש״י ובתוספות ד״ה "אמר ר׳ זירא").
ג. סילוק אפר כירה לאפות פשטידה (ח,א תוספות ד״ה "אמר")[7].
כאמור, הים של שלמה הסביר שהתירו לטלטל לצורך גדול בלבד.
ואפשר לתרץ את דברי הים של שלמה אם נקדים להם הסבר: "צורך גדול" כאן הם דברים שהאדם סומך דעתו עליהם שישתמש בהם ביום טוב, ולא דברים בלתי צפויים: שלושת האיסורים הראשונים שהבאנו לעיל הם דברים שהאדם לא סמך דעתו עליהם מראש: הביצה טרם נולדה; התרנגולת אינה עומדת לאכילה; וגם היונה שלא הוכנה לא סמך עליה האדם מערב החג. לכן המניעה מדברים אלה אינה פוגמת בשמחת החג. ובטלטול העפר וצידת הדגים — לא סמך האדם דעתו דווקא על עפר זה ודגים אלה.
מה שאין כן בדברים שהותרו: אם נאסור לפנות אפר מהכירה אי אפשר יהיה להשתמש בו לצורך החג, וכן הפירות שבבית הנעול סמך האדם דעתו להשתמש בהם ביום טוב (אלא שכח לפתוח את מקומם), ואם יאסרו האיסור ימנע ממנו אכילת דברים שסמך עליהם ליום טוב.
ומה שלא התירו את העצים להסקה, הרי זה משום שהאדם חייב להכין עצים מבעוד יום, ועצים אלה הם מכשירים שאפשר לעשותם מערב יום טוב שלא הותרו ביום טוב.
פירוש נוטף להיתר הטלטול
ונראה לי עוד לפרש כי גם במלאכת אוכל נפש לא הכל הותר, ונאסרו מלאכות מתחילת התהליך, כגון קצירה וצידה. והנה כל הדברים שטלטולם נאסר אף שהוא לצורך אוכל דומים למלאכות המהוות תחילת התהליך של עשיית האוכל:
- הביצה זה עתה נולדה.
- התרנגולת עומדת לגדל ביצים ואינה נחשבת כלל כאוכל. לקיחתה לאכילה הרי זה הפיכתה לאוכל.
- הפירות העומדים לסחורה אינם נחשבים כאוכל אלא כעסק, ולקיחתם הרי זה הפיכתם לאוכל.
- היונה לא הוכנה, ולקיחתה מקבילה לצידה.
- העצים שאינם מוכנים — לקיחתם היא הפיכתם לדבר חדש, ולכן לא הותרו משום אוכל נפש, כעין מלאכות צידה ותלישה.
לסיכום, ישנן שלש דרכים להסביר מה מותר ומה אסור לעשות במוקצה לצורך אוכל נפש:
- להבחין בין טלטול, שמותר; לשימוש, שאסור.
- להבחין בין טלטול לצורך אוכל שסמך עליו מראש, ובין טלטול לצורך אוכל שלא סמך עליו.
- דווקא טלטול המתחיל את תהליך הפקת האוכל נאסר
[1] "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד" (מגילה א, ה).
[2] כדברי הגמרא בביצה ב,ב ובמקומות נוספים.
[3] משנה בביצה (א, ה): "בית שמאי אומרים: אין נוטלים את העלי לקצב עליו בשר, ובית הלל מתירין". ונחלקו ראשונים אם העלי הוא כלי שמלאכתו לאיסור, או שהוא
[4] והקשה מחצית השקל (שם ד״ה "היינו לפי שהוא כלי") שהמג״א עצמו (סי׳ תצט, ס״ק יא) פסק שגם אם נאמר שהעלי הינו מוקצה מחמת חסרון כיס (כשיטת התוספות) — מותר לקצב עליו, משום שמחת יום־טוב. ולכן קשה איך התירו ב״ה, שהרי "לקצב עליו בשר" אינו רק טלטול אלא גם שימוש.
ומתרץ המחצית השקל שמוקצה מחמת חסרון כיס הוא איסור קל, ולכן מקילים בו כמו בכלי שמלאכתו לאיסור.
ולעניות דעתי תירוצו קשה, שהרי בהרבה מקומות משמע שמוקצה מחמת חסרון כיס הוא דוקא חמור יותר ממוקצה מחמת גופו. ובפרטי דיני הטלטול דרכי ההיתר שנאמרו במוקצה מחמת גופו לא נאמרו במוקצה מחמת חסרון כיס. וראה בהקדמת הב״י לדיני מוקצה (סימן שח), שם משמע שמוקצה מחמת חסרון כיס הוא החמור ביותר. וכן משמע ממקומות רבים. כגון באיסור המשנה לבקע עצים מן הקורות (ביצה ד, ג), בו הסבירו התוספות (ב,ב ד״ה "אין מבקעין") שזהו איסור חמור "דהא מיירי בסואר של קורות דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס, ובהא כולי עלמא מודו, אפילו ר׳ שמעון״.
[5] וכך משמע מלשון המג״א עצמו בסימן תצט (ס״ק ה) שהובא למעלה, שם כתב: "דאפילו כלי המוקצה מחמת חסרון כיס מותר לטלטלו לקצב עליו".
[6] כגון המאירי שם.
[7] וראה שו״ת מנחת שלמה תנינא סי׳ מב.