הרגשה בזמן הזה

9. כתמים בעת מחזור

אם נקבל את דעת הטוענים, שאשה שאינה מרגשת אסורה מן התורה, בגלל טעמים כאלה או אחרים, קשה להבין את כל ההקלות שהקילו בכתמים. הרי דין הכתמים הוא, כאמור, דם שנמצא ללא הרגשה, ולא נאסרו מן התורה, אלא חכמים אסרום. ולא יתכן שיקלו בזה חכמים אלא משום, שהאיסור מן התורה הוא בהרגשה בלבד, ובכתמים שנמצאו, ודאי אין הרגשה.

מלבד זאת, אם אין לאשה פצע, כל דם שיוצא מגופה, כמעט ודאי יוצא מן המקור, כי בימינו נדיר הדבר שמקורו בדרכי השתן (אשר כנזכר ברמב"ם לעיל, זו הסיבה להקל בכתמים). ואף שביארו חכמים (נדה נח, ב במשנה), כי ניתן להקל בכתם שאינו בגודל גריס ועוד, ותולים שמקורו בכינה מעוכה, וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן קצ סעיף ה):

וכל זמן שאין בו כְּזֶה הַשִּׁעוּר אנו תולין לומר, דם כינה הוא, אף על פי שלא הרגה כינה.

אבל בימינו, שאין הכינים מצויות בבתים ובבגדים, התלייה בכינה, היא תלייה רחוקה. ואינו מובן מדוע מקילים בדם, ומה בכך שנמצא על בגד צבוע או על נייר, הרי כמעט ברור שיצא מגופה.

רק אם ננקוט בהבנה הפשוטה, שללא הרגשה אין איסור מן התורה אלא מדרבנן, רק אז מובן מדוע מה שחכמים אסרו, הוא שאסור, ובמה שלא החמירו, אין איסור.

כך מבואר בדברי המאירי (בית הבחירה למאירי, נדה נז, ב):

כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה אפילו לא היה במה לתלות כלל, אינה חוששת לו. כיצד, ישבה על גבי אבנים או על גבי קרקע, אף על פי שבדקה בהם קודם ישיבתה, ואחר ישיבתה מצאה עליהם דם, הואיל ולא הרגישה, אין בה טומאת כתם כלל, כל שאינו מקבל טומאה, לא גזרו על כתם הנמצא בו כלל.

וכך כתבו עוד  ראשונים, כגון הרשב"א (על מסכת נדה נז, ב), שההקלות מבוססות על העובדה שהאשה אינה נאסרת מן התורה, אלא לאחר שהרגישה:

הא דקא מייתי שמואל קרא, לאו למימרא דמדאוריתא בלחוד קאמר. אלא הכי קאמר, טהורה מדאוריתא, דכתיב בבשרה, עד שתרגיש בבשרה. וכיון דמדאוריתא טהורה, לא חשו לה חכמים להחמיר עליה.

וכן כתב הר"ן (על מסכת נדה נז, ב):

אלא ודאי הכי קאמר, דכיון דמדאורייתא אינה טמאה אלא בהרגשה, לא גזור אלא בדבר המקבל טומאה. אבל בדבר שאינו מקבל טומאה, לא.

אבל לפוסקים שנקטו כי למרות אי הרגשתן, הן אסורות מן התורה, כיצד ניתן להקל בכתמים, הרי זה ספק תורה.

ואין לחלק בין אשה שראתה הרבה דם, לאשה שראתה מעט דם, כי מן התורה, אם הרגישה האשה ביציאת דמה, היא נאסרת אפילו ביציאת טיפת דם זעירה. ולא מצינו חילוק בין ראיית דם רב, שרק אז מרגישה, לבין ראיית דם מועט, שאותו אינה מרגישה.

במבוא למאמר, הובאה דעתו של הרב רימון שסובר, כי היות ורוב הפוסקים היום (לפי דעתו) סוברים, שבעת מחזור, הרואה אסורה מן התורה, על כן יש להחמיר בכתמים הבאים באופן סדיר, מידי חודש, ולאוסרם מן התורה, גם אם בבדיקה פנימית לא נראה דם.

ולדעתי הענייה, זו חומרא יתירה. כי גם מה שאמרו רוב המחמירים, אין זה אלא כשהאישה רואה דם רב, כמו שרואה בעת מחזור. רק אז, לשיטת ערוך השולחן ואגרות משה, ודאי הרגישו. ולפי החתם סופר, רק אז, חזקה שראתה בהרגשה. אמנם לפי הנתבאר, שיש מי שהבין כך בדברי התשורת שי, וכן לפי הרב אלישיב, דבריו מסתברים מאוד[9]. אלא שלפי שיטות אלה, צריך לכתוב את הלכות נידה בשולחן ערוך מחדש.

על זאת יש להוסיף את דברי השולחן ערוך שפסק (סימן קפז סעיף ה):

אם יש מכה באותו מקום, תולין בדם מכתה. ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה, אינה תולה בדם מכתה.

וכפי המבואר בדברי הרשב"א, שהוא מקור דין זה, אפילו בזמן וסתה יש להורות כן:

השני בשיש לה מכה במקור – כיצד תניא בפרק כל היד (נדה כג, א) הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה, דברי רשב"ג. ורבי אומר, אם יש לה וסת, חוששת לוסתה. ואיתמר עלה, לימא בוסתות קא מיפלגי, דמר סבר וסתות דרבנן, ומר סבר דאורייתא. לא, דכולי עלמא דרבנן. והכא במקור מקומו טמא קא מיפלגי, רשב"ג סבר אשה טהורה, ודם טמא דקאתי דרך מקור. ואמר ליה רבי, אי חיישת לוסתה, אשה נמי טמאה. ואי לא חיישת לוסתה, דם נמי טהור, מקור מקומו טהור הוא. וקיימא לן כאוקמתיה דרבא, דוסתות דרבנן. וכיון שכן, זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש, ואפילו בשהגיע עת וסתה, טהורה. דאשה בחזקת טהרה עומדת, ותלינן להקל. שאני אומר, דם זה מן המכה בא. ולא נחלקו רשב"ג ורבי בדבר זה. ואם תאמר והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כולה, ואף על פי שלא ראתה, מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם. והיאך אתה מתיר את זו, שהיא בשעת וסתה, שהרי דם לפניך. י"ל ההיא דרבנן היא, ומשום דאפשר למיקם אמילתא. אבל הכא ליכא למיקם אמילתא, ואין דנין אפשר משאי אפשר, שאם כן אף אתה אוסרה לבעלה לעולם (תורת הבית הארוך בית ז שער ד דף כב עמוד ב – כג עמוד א).

הרמ"א אמנם חולק על המחבר בדין זה, ואוסר בשעת ויסתה:

ומכל מקום בשעת וסתה, או מל' יום לל' יום, אינה תולה במכתה, דאם לא כן לא תיטמא לעולם.

אך גם הוא מודה שיש להקל, כי לא נקט לחומרא אלא בשופעת דם. מה שאין כן בראיית כתמים, כמפורש בסוף דבריו:

וכתמים, תולה בה בכל ענין (במרדכי).

נמצא שלפי הרשב"א, וכך פסק המחבר, אשה שהיא בחזקת טהרה, ורואה דם בזמן ויסתה, יכולה לתלות במכה. ואף לרמ"א שמחמיר, לא מחמיר אלא בדם רב, ולא בכתמים.

אם כן איך נבוא אנחנו להחמיר כשאין הרגשה, ויש חזקת טהרה, רק משום הנחת היסוד שבשעת וסת, האישה טמאה גם ללא הרגשה. וכיצד זה סמכו הפוסקים על דם הפצע, בשעת וסת.

לכן נראה לי שאין להחמיר אלא יש לה לאשה זו לעשות בדיקה פנימית, שהרי זו חובתה, לבדוק בשעת הוסת, ואם מצאה דם תיאסר. אך אם לא מצאה דם, הרי היא מותרת.