האם יש חיוב ללבוש כיפה ?

4. המחלוקת בדעת השולחן ערוך

למרות מקורות אלו פוסק הגאון הרב משאש (תבואות שמש אורח חיים לג חלק א) שכיסוי הראש הוא לדעת השולחן ערוך חיוב מן הדין. הוא מביא מקור לדבריו מסימן ח שם כתב הטור ש'מכסה ראשו' בעזרת הטלית כדי 'שלא יהיה בגילוי הראש'. הבית יוסף הסביר שם שאין כוונת הטור ל'גילוי ראש' גמור אלא למצב בו האדם מכסה את ראשו אך אין לו סודר על הראש:

ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש – …ונראה דלאו למימרא שיכסה ראשו כדי שלא יהא בגילוי הראש לגמרי, שאין זה מענין מצוות ציצית, ועוד דהיאך הלך לעשות צרכיו וליטול ידיו בגילוי הראש?! אלא היינו לומר שאף עלפי שראשו מכוסה (מכל מקום) דרך צנועים להטיל (בנוסף) סודר או טלית על ראשם.

הבית יוסף מסביר שהרווקים בזמן הגמרא כיסו כמובן את ראשם, אך לאחר החתונה הם הוסיפו כיסוי נוסף בסודר כדי להוסיף יראת שמים:

ופשיטא שלא היו הבחורים הולכים בגילוי ראש ממש אלא ודאי היינו סודר או טלית שפורסין על הראש לצניעות ולפי שכיסוי זה מכניע את לב האדם ומביאו לידי יראת שמים…

מדברי הבית יוסף עולה שיש חובה לכסות את הראש, ורק לבישת הסודר בנוסף לכיפה היא מידת חסידות. לעומתו הרמ"א (ב'דרכי משה' אות ד) חלק על הבית יוסף וסבר שאכן אין חובה לכסות את הראש:

ואף כי מצווה לשמוע אל דברי 'בית יוסף' ופירושו מכל מקום נראה לי שמה שכתב הטור 'ומכסה ראשו כדי שלא יהא בגילוי הראש' הוא כפשוטו, כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש רק מדת חסידות כמו שכתבתי לעיל סימן ב (אות ב) בשם הר"ם (=מהר"ם מרוטנבורג).

מקור נוסף אותו מביא הרב משאש כדי להוכיח את דעתו הוא דברי ה'בית יוסף' בסימן מו. הבית יוסף נוקט שם שיש חובה בכיסוי הראש, אלא שהוא מוסיף ש"אפילו לדברי המפרש" שאין בזה חובה מכל מקום וודאי שיש בכך מידת חסידות:

'כי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה' – …ונראה לי שטעם ברכה זו לפי שאסור להלך בגילוי הראש, כדמשמע בפרק כל כתבי (שבת קיח, ב). ואפילו לדברי המפרש שאינו אסור לילך בגילוי הראש – מכל מקום מודה דמדת חסידות היא שלא לילך בגילוי הראש, כמו שיתבאר בסימן צא בסייעתא דשמיא, ובספר הזוהר ברעיא מהימנא בנשא: 'בר נש אסור למיזל ד' אמות בגלויא דרישא משום דמסתלקי חיי מיניה'.

היה מקום להביא ראיה לשיטה זאת גם מהשוואה לשאר ברכות השחר (ברכות ס, ב):

כי שמע קול תרנגולא (=כששומע האדם בבוקר את קול התרנגול), לימא (=יאמר): 'ברוך אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה'.

כי פתח עיניה (=כשפותח את עיניו), לימא: 'ברוך פוקח עורים'.

כי תריץ ויתיב (=כשמתיישר ויושב), לימא: 'ברוך מתיר אסורים'.

כי לביש (=כשמתלבש), לימא: 'ברוך מלביש ערומים'.

כי זקיף (=כשמזדקף), לימא: 'ברוך זוקף כפופים'.

כי נחית לארעא (=כשיורד ממיטתו לארץ), לימא: 'ברוך רוקע הארץ על המים'.

כי מסגי (=כשהולך), לימא: 'ברוך המכין מצעדי גבר'.

כי סיים מסאניה (=כשנועל נעליו), לימא: 'ברוך שעשה לי כל צרכי'.

כי אסר המייניה (=כשחוגר אבנט), לימא: 'ברוך אוזר ישראל בגבורה'.

כי פריס סודרא על רישיה (=כשפורס סודר על ראשו), לימא: 'ברוך עוטר ישראל בתפארה'.

על לבישת הנעליים מברכים בבוקר משום שיש בהם תועלת גדולה. גם על בגדיו ועל חגורתו צריך להודות לה' בברכות השחר. אך מדוע יש להודות כמו כן על כיסוי הראש? לפי הדעה שיש בזה חובה הרי הדבר מובן, שכן אי אפשר לחיות בלי הכיפה. הרב משאש מסתמך בעיקר על דברי הבית יוסף המפורשים, אך ניתן לצרף לכך גם את סברתינו.

לעומת הגר"ש משאש הרי שהגרע"י סובר שלפי השולחן ערוך כיסוי הראש הוא מידת חסידות בלבד. ראיה לדבריו מביא הגרע"י מדברי הבית יוסף והשולחן ערוך בסימן צא:

הכל בו כתב בסימן יא: כתב הר"ם (=מהר"ם מרוטנבורג) שאינו אסור לילך בגילוי הראש, כי מה שאמרו בפרק כל כתבי (שבת קיח:) 'תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש' רצה לומר שזו מדת חסידות.

והרב רבנו פרץ כתב שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגילוי הראש. ורבינו ירוחם כתב בסוף נתיב טז שאסור לברך בגילוי הראש. ובמסכת סופרים פרק יד כתוב פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים או מי שראשו מגולה פורס את שמע ויש אומרים בכרעיו ובגדיו פרומים פורס אבל לא בראשו מגולה שאינו רשאי להוציא הזכרה מפיו עד כאן.

נראה שהוא מחלוקת אם מותר לברך בגילוי הראש או אם אסור, וכיוון דרבינו ירוחם פסק כמאן דאמר אסור הכי נקטינן (בית יוסף).

יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, ויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגלוי הראש…. (שולחן ערוך, סעיף ג).

הגרע"י מסביר כי השולחן ערוך חזר בו: אמנם בתחילה סבר שיש בכך חובה, אך לבסוף הכריע בסימן צא שמדובר במידת חסידות בלבד:

ומרן הבית יוסף (בסימן צא), הביא להלכה דברי הכל בו בשם מהר"ם. אמנם בבית יוסף (סימן מו) כתב… ומשמע שדעתו נוטה יותר שאסור ללכת בגילוי הראש. וכן משמע יותר בבית יוסף (ריש סימן ח). מכל מקום הלכה כמשנה אחרונה שבסימן צא, שאין זה אלא ממדת חסידות, וכפשטות הש"ס.

וכן מוכח מלשון מרן בשולחן ערוך (סימן ב סעיף ו): אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש. הרי שהתחיל בלשון איסור לגבי קומה זקופה, וסיים שלא ילך ארבע אמות בגילוי הראש, ולא תפס לשון איסור (יחוה דעת חלק ד, סימן א).

הגרע"י מוסיף שזו 'פשטות הש"ס'. נוכל ללמוד מכאן עקרון בדרכי הפסיקה: פעמים שהפסיקה איננה כפי פשט הגמרא. מדוע? משום שלא די בהבנת דברי הגמרא כפי שהם הובאו בפשטות במסכת אחת: יש לבדוק בנוסף מה הסיקה הגמרא במקומות אחרים, ורק שקלול כל הסוגיות מביא אותנו למסקנה הנכונה. 'תורת ה' תמימה משיבת נפש' – רק בתמימותה ושלימותה היא משיבת נפש, אולם מסקנה על פי מקור אחד בלבד עלולה להביא לידי טעות. פעמים ש'דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר', ופעמים שסוגיה אחת עוסקת בזוית מסויימת אך זוויות נוספות נידונות בסוגיות אחרות. לכן לא ניתן לפסוק מפשטות הש"ס, אלא יש ללמוד את הסוגיות כולן, את שיטות הראשונים והאחרונים, ורק אז לפסוק. אמנם במקרה כמו שלנו, כאשר ישנו ספק בדעת השולחן ערוך, אזי נראה לפרש את השולחן ערוך לפי פשט הש"ס. הרי שפשט הש"ס אמנם אינו יכול להוות לבדו מקור לפסיקה, אך הוא יכול לסייע בהכרעה כאשר ישנו ספק.

הרמ"א כתב ב'דרכי משה' במפורש שאין כאן אלא מידת חסידות, וכל המחלוקת היא רק בדעת השולחן ערוך.

כיצד ישיב הרב משאש על ראייתו של הגר"ע יוסף? כיצד יסביר את השולחן ערוך בסימן צא שם מפורש שמדובר במידת חסידות? הרב משאש מסביר את הדבר באופן הבא: כיסוי הראש, שלדעת הרב משאש הוא חיוב, הוא דווקא כאשר אדם הולך ד' אמות. בסימן צא מדובר לדעת הרב משאש באדם שעומד שאינו הולך ד' אמות, ולכן יש בכך רק מידת חסידות. רק בשעת התפילה יש בכך חיוב, אך בשאר הזמן אין בכך חובה שהרי האדם עומד במקומו (כעין זה הובא בביאור הלכה צא, ג). הוא מוסיף תירוץ דומה: לפי המהרש"ל כאשר אדם נמצא בתוך בית מקורה הוא פטור מכיסוי ראש, אלא שבתפילה וברכות גם בזה חייב בכיפה, אף שעומד בבית כנסת שהוא מקורה. סימן צא עוסק אם כן במצב מיוחד בו אכן יש פטור מכיסוי הראש (כאשר אין המדובר בשעת התפילה), אולם במקרה רגיל יש חובה לכסות את הראש.