טבילה בבריכה בשעת דחק גדול

סימן ר"א

1. מבוא
2. צינורות – הווייתו על ידי דבר המקבל טומאה
3. דין מים שאובים
4. המשכה
5. האם המים של הבריכה שאובים?
6. סתימת נקב על ידי דבר המקבל טומאה
7. מים זוחלים
8. חציצה
9.מסקנה וסיכום

1. מבוא

שאלה:

שלום כבוד הרב: הארגון שלנו מתעסק בקירוב יהודים רחוקים, להשיבם לצור מחצבתם. כחלק מפעילותנו, הננו שולחים בני זוג להתגורר בכל קצוות העולם. ולאחרונה התעוררה שאלה אצל אחת הזוגות, שנשלחו לפעילות קירוב בעיר באטומי שבמדינת גיאורגיה. במקום מגוריהם של בני הזוג, אין מקווה טהרה בנמצא, כלל וכלל. כדי לטבול מנידתה, זקוקה האישה להטריח עצמה בנסיעה ארוכה בת שש שעות אל עבר הבירה טְבִּילִיסִי, שם מצוי לה מקווה טהרה. אחר הטבילה, עליה לשוב באותה דרך, האורכת שש שעות. נקל להבין כי עובדה זו, מקשה מאוד על חיי הזוג, ומערימה מכשולים גדולים. ואכן, למרבה הצער, שלום הבית שלהם התערער. והנה שמענו, כי הכריע כבוד הרב שליט"א, שאם יש שעת הדחק גדולה, כמו במציאות שלנו, יש מקום להתיר לאשה טבילה בבריכה. ואמנם שמחנו על פסיקה זו כמוצא שלל, כדי להשכין שלום בין איש לאשתו, ובכל זאת, היא נראית לנו תמוהה מאד. לכן נפשנו בבקשתנו, האם יוכל כבוד הרב שליט"א, להסביר את דעתו בנושא.[1] נודה לכבודו מאד.

תשובה:

אכן הכרעתי למעשה, כי יש להתיר טבילה בבריכה, בשעת דוחק גדולה. אכן הלום שמעתי, כי יש חוף ים סמוך וקרוב לעיר באטומי, וכאשר קיימת אפשרות לטבול בים, אין מקום להתיר את הטבילה בבריכה. אמנם כשהדבר נמנע, סבורני כי יש מקום להתיר, בשעת דחק כזו, לטבול בבריכה. בשורות להלן אסביר את טעמי ההיתר, אך לפניהן אציג את הסיבות מחמתן קשה להכשיר את הטבילה בבריכה. וברצוני להבהיר ולהדגיש מראש, כי איני מתיר זאת אלא בשעת דוחק גדולה.

כעת אפרט את הסיבות מחמתן קשה להכשיר, מבחינה הלכתית, את הטבילה בבריכה:

צינורות: המים מגיעים למקוה באמצעות צינורות ברזל, שלכאורה מקבלים טומאה. כי הם גורמים שהמקוה יתהווה על ידי כלי המקבל טומאה, וזה פוסל את המקוה.
מים שאובים: המים, טרם כניסתם אל הבריכה, עוברים דרך מסננים ומשאבות, ושאר כלים, לפי מציאות כל מקום ומקום. כלים אלה מגדירים אותם לכאורה "מים שאובים". ויש לדעת שנושא זה מתחלק לשנים: האם מים שאובים פוסלים את המקוה מן התורה או מדרבנן. והאם מי בריכה אכן נחשבים שאובים.
מים זוחלים – זורמים: אין טבילה במים מטהרת אלא באשבורן, כלומר במים מכונסים ועומדים, ולא במים זורמים, הנקראים בהלכה "מים זוחלים". ומי הבריכה לכאורה אינם אשבורן אלא "מים זוחלים", מפאת תדירות כניסת ויציאת המים.
חציצה: אין הטבילה מטהרת כאשר יש חציצה בין המים לבשר הטובל. ובבריכה הרי רוחצים עם בגד ים, והוא חוצץ לכאורה.

2. צינורות – הווייתו על ידי דבר המקבל טומאה

אם היו המים מובלים אל הבריכות באמצעות כלי קיבול, היו המה נטמאים בוודאי. אמנם כיון שאינם מגיעים אל הבריכות באמצעות כלים, אלא בצינורות מערכת המים העירונית, השואבת מים מאגמים או ממי תהום או ממי גשמים. לפיכך יש לשאול, האם יש להגדירם, מחמת הצינורות, כמים ש"הווייתו על ידי כלי המקבל טומאה", או לא.

ממקורות ההלכה אנו למדים, כי הצינורות הקבועים בקרקע אינם מקבלים טומאה, והמים הזורמים בהם אינם פוסלים את המקוה מדין "הוויתו על ידי דבר המקבל טומאה", כפי שמפורש בלשון הטור:

וכך פסק השולחן ערוך:

הַבָּא לְהַמְשִׁיךְ מַיִם לְמִקְוֶה, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה. כְּגוֹן מֵי גְּשָׁמִים שֶׁרוֹצֶה לְהַמְשִׁיכָם לְמָקוֹם אַחֵר לַעֲשׂוֹת מִקְוֶה, לֹא יֹאחַז בְּיָדוֹ דַּף וְיַעֲבִירֵם עָלָיו, אֶלָּא יַנִּיחַ הַדַּף בַּקַּרְקַע, וְיָסִיר יָדוֹ מִשָּׁם, בְּטֶּרֶם יַעַבְרוּ הַמַּיִם עָלָיו. וְכֵן סִלּוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת, אָסוּר לְהַמְשִׁיךְ בּוֹ מַיִם לְמִקְוֶה, שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם נוֹפְלִים לְהֶדְיָא מִדָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה לְתוֹךְ הַמִקְוֶה, אֲבָל אִם נוֹפְלִים עַל שְׂפָתוֹ בַּחוּץ, וְנִמְשָׁכִין לְתוֹכוֹ, אוֹ שֶׁמְּחַבֵּר לְפִי הַסִלּוֹן שֶׁל אֲבָר צִנּוֹר קָטָן שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל חֶרֶס, שֶׁהַמַּיִם מְקַלְּחִין מִמֶּנּוּ לַמִקְוֶה, כָּשֵׁר. וְאִם הַסִלּוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אֲפִלּוּ מְקַלֵּחַ לְהֶדְיָא לְתוֹךְ הַמִקְוֶה, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, לְפִי שֶׁהוּא בָּטֵל אַגַּב קַרְקַע. (שולחן ערוך יורה דעה, הלכות מקוואות, סימן רא, מח).

מבואר כי הצינורות המובילים מים אל הבריכה אינם מוגדרים כלי המקבל טומאה, וממילא אין לפסול את הבריכה מטעם "הוויתו על ידי צינור המקבל טומאה".

3. דין מים שאובים

לדעת הרמב"ם, עיקר פסולם של מים שאובים הוא תקנת חכמים, כמו שכתב בהלכות מקוואות, פרק ד:

הלכה א: דִין תּוֹרָה, שֶׁכָּל מַיִם מְכֻנָּסִין טוֹבְלִין בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא) "מִקְוֶה מַיִם", מִכָּל מָקוֹם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן כְּדֵי לְהַעֲלוֹת בָּהֶן כְּדֵי טְבִילָה לְכָל גּוּף הָאָדָם, בְּבַת אַחַת. שִׁעֲרוּ חֲכָמִים אַמָּה עַל אַמָּה, בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. וְשִׁעוּר זֶה הוּא מַחֲזִיק אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם, בֵּין שְׁאוּבִין בֵּין שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין.

הלכה ב: מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהַמַּיִם הַשְּׁאוּבִין פְּסוּלִין לִטְבִילָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא מִקְוֶה מַיִם שֶׁאֵינָן שְׁאוּבִין שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן שְׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין, פָּסְלוּ הַכּל. אַף עַל פִּי שֶׁפִּסּוּל מַיִם שְׁאוּבִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לְמָדוּהוּ בְּהֶקֵּשׁ, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא יא, לו) "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֶה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר", הַמַּעְיָן אֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם כְּלָל, וְהַבּוֹר כֻּלּוֹ בִּידֵי אָדָם, שֶׁהֲרֵי כֻּלּוֹ מַיִם שְׁאוּבִין, אָמְרוּ חֲכָמִים הַמִקְוֶה לֹא יִהְיֶה כֻּלּוֹ שָׁאוּב כְּבוֹר, וְאֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת כֻּלּוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם כְּמַעְיָן, אֶלָּא אִם יֵשׁ בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם כָּשֵׁר.

הפסוק שהרמב"ם מצטט הוא: "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֶה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וגו'" (ויקרא יא לו), ממנו למדנו כי מים מכונסים מטהרים את הטובל בהם[5]. והפסוק מציין שני סוגי מקוואות, האחד "מעיין", ממנו נובעים מים היישר מן האדמה, ונקווים באופן טבעי. האחר הוא "בור", שמימיו נשאבים ממקור כלשהו אל כלים, ומתוכם מועברים אל הבור, בשפיכה ובעירוי.

לא לחינם צורפו המעיין והבור יחד בפסוק, אלא כדי ללמד, לשיטת הרמב"ם, שעל כל מקוה להתמלא דווקא ממים שאינם שאובים. יחד עם זאת, אין צורך שכל המים יהיו שאינם שאובים. על כן לאחר שנתמלא המקוה ארבעים סאה של מי גשמים, ניתן להוסיף אל תוכו מים שאובים, ככל שרוצים. אמנם לימוד זה אינו אלא אסמכתא[6], ועל כן הפסול הוא מדרבנן.

אמנם הרא"ש חולק על הרמב"ם, ולדעתו מים שאובים אמנם פסולים מדרבנן, אבל רק כאשר מחצית המקוה מלא בהם, אבל כשרובו מלא בשאובים, זהו פסול מן התורה, כמבואר בלשון הטור:

ואלו ארבעים סאין צריכים שיהיו נִקוִין ועומדין במקום אחד, וגם לא יהיו שאובין, אלא שיתקבצו מי גשמים בגומא אחת. אבל אם נשאבו, או אפילו לא נשאבו ואינם עומדים במקום אחד, אלא זוחלין על הארץ פסול. ומיהו פירש ר"י דשאיבה אינה פוסלת אלא מדרבנן, שמן התורה אפילו כולו שאוב כשר. הילכך כל ספק שאירע בו, אפילו ספק אם הוא כולו שאוב אם לאו, כשר. אבל הר' שמשון פירש, שכולו שאוב פסול מן התורה, עד שיהיה רובו בהכשר. אבל לאחר שיהיה רובו בהכשר, משם ואילך אין שאיבה פוסלת בו אלא מדרבנן. הלכך כל ספיקא שיארע בו קודם שיהיה רוב בלא שאיבה, אזלינן לחומרא. אבל משידוע שנעשה רובו בהכשר, מקילינן בספיקא שיארע בו, וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל (טור יורה דעה, הלכות מקוואות סימן רא).

בתוך הדברים הביא הטור את שיטת הר"י מבעלי התוספות, שהיא גם שיטת הרמב"ם, ולפיה גם מקוה שכולו שאוב, פסול רק מדרבנן, וההסבר לכך הוא חששם של רבנן, מאיסור דאורייתא, כלשון הבית יוסף:

ומיהו פירש ר"י דשאיבה אינה פוסלת אלא מדרבנן שמן התורה אפילו כולו שאוב כשר. כן כתבו התוספות בשמו בסוף פרק קמא דפסחים (יז: ד"ה אלא) וכו' וטעמא דאסרו רבנן שאובה, גזירה דילמא אתי לאטבולי במנא, דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא, דבור דומיא דמעין, שיהא בקרקע, ע"כ (בית יוסף יורה דעה, הלכות מקוואות סימן רא).

מבואר כי הסיבה שגזרו חכמים פסול על מים שאובים, לדעת ר"י, היא משום שמן התורה אסורה הטבילה בכלי. וחששו חכמים שיטבלו אנשים בתוך מים שאובים, בעודם בכלים. על כן פסלו את השאובים. ולדעת הנוקטים שזהו פסול דרבנן (רמב"ם ר"י וסיעתם), מסתבר שאין הבדל בין מקוה שכולו מים שאובים, למקוה שרק חלקו מים שאובים, כי הפסול הוא תמיד דרבנן.

למעשה, נקט המחבר כדעת רוב הפוסקים, שהאיסור הוא מדרבנן אף בכולו שאוב, וכדרכו לפסוק כשיטת הרמב"ם והרי"ף. הרמ"א לעומתו פסק כדעת הרא"ש, ולפיו מקוה שכולו מים שאובים פסול מן התורה, כמובא בשולחן ערוך:

אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁאָמְרוּ, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁאוּבִים; שֶׁאִם הֵם שְׁאוּבִים, פְּסוּלִים. הגה: וְאִם כָּל הַמִּקְוֶה הוּא שְׁאוּבִין, פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה, וּסְפֵקָא לְחֻמְרָא; אֲבָל אִם רֹב הַמִּקְוֶה כָּשֵׁר וְהַמִּעוּט הוּא שְׁאוּבִין, אֵינוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּסְפֵקָא לְקֻלָּא (שולחן ערוך יורה דעה, הלכות מקואות סימן רא, ג)[7].

4. המשכה

למרות שמקוה שכולו מים שאובים פסול לרמ"א מן התורה, הרי בנידון שלנו, אף לשיטתו, אין חשש. כי מי הבריכה אינם מגיעים אליה בכלים, רק באמצעות צינורות. והם מים שאובים ש"המשיכו אותם". ולחלק מן הראשונים, הואיל ומים שהומשכו יצאו מכלל "שאובים", ניתן למלא בהם את המקוה כולו. אמנם רוב הפוסקים חולקים על כך, ולדעתם אין להכשיר מים שאובים אלא כשרוב המקוה כשר, וכך פסק השולחן ערוך:

אֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִקְוֶה בְּג' לֻגִּין עַד שֶׁיִּפְּלוּ לְתוֹךְ הַמִקְוֶה מֵהַכְּלִי, אֲבָל אִם נִגְרְרוּ הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִים חוּץ לַמִקְוֶה וְנִמְשְׁכוּ וְיָרְדוּ לַמִקְוֶה, אֵינָם פּוֹסְלִים אֶת הַמִקְוֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה; אֲבָל אִם הָיוּ רֹב מֵהַכְּשֵׁרִים, הֲרֵי הַמִקְוֶה כָּשֵׁר. כֵּיצַד, מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶשְׂרִים סְאָה וּמַשֶּׁהוּ מַיִם כְּשֵׁרִים, וְהָיָה מְמַלֵּא וְשׁוֹאֵב חוּץ לַמִקְוֶה וְהַמַּיִם נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים לַמִקְוֶה, בֵּין שֶׁהָיוּ נִמְשָׁכִים עַל גַּבֵּי קַרְקַע אוֹ בְּתוֹךְ הַסִלּוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָם פּוֹסְלִים אֶת הַמִקְוֶה, הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר וַאֲפִלּוּ הִשְׁלִימוֹ לְאֶלֶף סְאִין, שֶׁהַשְּׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ, כְּשֵׁרָה אִם הָיָה שָׁם רֹב אַרְבָּעִים סְאָה מִן הַכָּשֵׁר (שולחן ערוך רא, מד).

ברם גם לשיטה המחמירה ופוסלת מקוה זה, שכולו מים שאובים שהומשכו, אין זה אלא מדרבנן, גם לפי הרמ"א שפסול מים שאובים הוא מן התורה[8], וכמו שכתב החזון איש:

ואף לדעת הפוסלים כולו משוך, אינו אלא מדרבנן, כמבואר בתוספות (בבא בתרא סו, ב) ובר"ש פ"ב ובר"ן שבועות (חזון איש יורה דעה קלא אות יד).

ואמנם מצינו שהרמ"א אינו מכשיר מקוה לכתחילה, אפילו אם נמשכו קצת מימיו בצינור מתכת. ורק אם נמשכו על דבר הבולע מים, יש להכשיר. ועדיין אין בכך לפסול, כמו שכתב בעצמו, שזה רק לכתחילה:

אֵין הַמְשָׁכָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע אוֹ עַל גַּבֵּי צִנּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה עָלָיו שֵׁם כְּלִי בְּתָלוּשׁ, אֲבָל אִם הִמְשִׁיךְ עַל גַּבֵּי כֵּלִים, אֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, לֹא הָוֵי הַמְשָׁכָה (הראב"ד). הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַמְשָׁכָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא דַּוְקָא עַל גַּבֵּי קַרְקַע הָרָאוּי לִבְלֹעַ בָּהּ, אֲבָל אִם הִמְשִׁיךְ עַל גַּבֵּי רִצְפַּת אֲבָנִים שֶׁאֵין רָאוּי לִבְלֹעַ בָּהּ, וְכָל שֶׁכֵּן עַל גַּבֵּי דַּף אוֹ כְּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל הַמִקְוֶה, לֹא מְהָנֵי (ב"י בשם מרדכי פ"ב דשבועות שכ"כ בשם הרוקח), וְטוֹב לְהַחְמִיר לְכַתְּחִילָה (סימן רא, סעיף מו).

הרי כי זו חומרה לכתחילה, אבל בדיעבד יש להכשיר מים שעברו "המשכה". ובבריכה, הואיל והמים אינם מגיעים מכלים, רק נמשכים בצינורות, בטל מהם דין "שאובים", כי נעשו "משוכים". וממילא אין בהם חשש איסור תורה של "מים שאובים", גם לדעת הרמ"א.

על כך ניתן להוסיף שבשעת הדחק אפשר לסמוך על הפוסקים הסוברים שגם מקוה שכל מימיו באו בהמשכה, כשר לטבילה, כפי שכתב החזון איש:

היה שופך המקוה למים בפלימף (משאבה) אף אם אין כלי בפלימף, יש כאן משום על ידי אדם (פירוש, כמו שיש איסור בהוויתו על ידי דבר המקבל טומאה, יש איסור של הוויתו על ידי אדם, שהאדם דוחף את המים בידיו למקוה, וכשמפעיל משאבה אפילו אם אינו כלי, יש איסור משום האדם שמפעיל את המשאבה), ואף אם שופך על שפת המקוה ברחוק ג' טפחים, הוה ליה כולו בהמשכה. ואם אי אפשר לתקן בענין אחר, והרבים ודאי יכשלו יש לסמוך על המתירים כולו בהמשכה. ועל דעת הראב"ד, דאפילו להפוסלים כולו בהמשכה, על ידי אדם בהמשכה כשר. ולכל הפוסקים אין כאן רק פסול דרבנן, ופעמים שצריך לתקן מקוה כשר דאורייתא, אף שודאי פסול דרבנן, כדי להציל את הרבים מאיסור דאורייתא, אלא שבזה צריך לשקול שלא יצא שכרו בהפסדו (יורה דעה סימן קל אות יז).

וכיון שבהמשך נראה שגדר מי הבריכה הם רק "ספק שאובים", הרי שבשעת דוחק גדול יש הרבה מקום לסמוך על שיטה זו, שמקוה שכולו בהמשכה, לא רק שאינו פסול מן התורה, אלא אף מדרבנן הוא כשר.

5. האם המים של הבריכה שאובים?

נמצינו למדים עד כה, שאין חשש איסור תורה בטבילה בבריכה. עתה עלינו לעיין, אם המים שמגיעים למקוה אכן נקראים שאובים, ונותר איסור הטבילה בבריכה בגדר איסור דרבנן, או שיש מקום לומר שאין כאן אפילו מים שאובים.

מדברי השולחן ערוך ברור לכאורה, שכלים שהותקנו להעברת המים, הופכים את המים לשאובים:

צִנּוֹר שֶׁאֵין לוֹ אַרְבַּע שָׂפוֹת אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלִי וְרָאוּי לְהָבִיא עַל יָדוֹ מַיִם לְמִקְוֶה; וְאִם חָקַק בּוֹ גּוּמָא אַחַת קְטַנָּה קֹדֶם שֶׁקְּבָעוֹ[9], אִם הוּא שֶׁל עֵץ אֲפִלּוּ אֵין הַגּוּמָא מַחֲזֶקֶת אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, נַעֲשֶׂה כֻּלָּהּ עַל יָדָהּ כְּלִי, וְכָל הַמַּיִם שֶׁעוֹבְרִין עָלָיו חֲשׁוּבִין שְׁאוּבִים; וְאִם הוּא שֶׁל חֶרֶס, אֵין הַחֲקִיקָה פּוֹסַלְתּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִיא מַחֲזֶקֶת רְבִיעִית, וְאִם נָפְלוּ צְרוֹרוֹת אוֹ עָפָר בַּגּוּמָא, אֵינוֹ חָשׁוּב סְתִימָה לְבַטְּלוֹ מִתּוֹרַת קַבָּלָה, אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ מְהֻדָּקִים לְתוֹכָהּ (יורה דעה רא, לו).

הרי מפורש בדבריו, שצינור אשר הוגדר כלי טרם קביעתו באדמה, נותר כלי גם לאחר קיבועו. ובמערכות המים של ימינו המציאות היא שיש שעונים ומסננים ושאר כלים במערכות השאיבה, וכולם מוגדרים כלים עוד טרם קובעו באדמה, מה שמביא אותנו למסקנה שהמים העוברים בהם נחשבים לכאורה כמים שאובים.

אמנם בספר גידולי טהרה (סימן ה) ביאר, שכל זה נכון רק אם בעת עשייתם לא התכוונו לקבעם בקרקע; אבל כלים שבעת עשייתם נעשו כדי לקבעם בקרקע, וכל שימושם יהא רק בקרקע, אין להם תואר "כלים שנקבעו", אלא כלים שנעשו במחובר לקרקע – ואלה אינם גורמים למים העוברים בתוכם להיעשות "מים שאובים".

ההיגיון שבדבריו הוא, כפי שכבר הסברנו. הרי מים שאובים נעשים פסולים משום גזרת חכמים, שמא יבואו לטבול בכלים; אבל בכלים שמעיקרם לא נעשו לשימוש ככלי נפרד, אלא כמערכת מחוברת לקרקע, אין מקום לגזור עליהם[10].

מקור פסיקה הלכתית זו של הגידולי טהרה הוא במשנה:

כָּל כְּלִי מַתָּכוֹת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, טָמֵא, חוּץ מִן הַדֶּלֶת, וּמִן הַנֶּגֶר, וּמִן הַמַּנְעוּל, וְהַפּוֹתָה שֶׁתַּחַת הַצִּיר, וְהַצִּיר, וְהַקּוֹרָה, וְהַצִּנּוֹר, שֶׁנַּעֲשׂוּ לַקַּרְקָע (משנה מסכת כלים, פרק יא משנה ב).

וכך פסק הרמב"ם בהלכות כלים:

כָּל כְּלֵי מַתָּכוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה, חוּץ מִן הַדֶּלֶת וְהַנֶּגֶר וְהַמַּנְעוּל וְהַפּוֹתָת שֶׁתַּחַת הַצִּיר וְהַצִּיר וְהַקּוֹרָה וְהַצִּנּוֹר מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ עֲשׂוּיִין לְקַרְקַע אוֹ לְשַׁמֵּשׁ אֶת הָעֵץ, אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה, וַאֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁיִּקָּבְעוּ (משנה תורה, הלכות כלים, פרק ט הלכה א).

הרי כי הואיל ונעשו כלים אלה כדי להיקבע בקרקע, אין הם בכלל הכלים המקבלים טומאה.

אלא שכבר הקשה על כך הגידולי טהרה עצמו, מדוע לא נאמר שהכלי אמנם אינו מקבל טומאה, ובכל זאת ייחשב כלי לעניין מים שאובים; וכמו שמצינו בכלי אבן[11], שאע"פ שאינם מקבלים טומאה, הם בכל זאת נחשבים כלים לעניין מים שאובים.

ברם יש לחלק בין כלי אבן לכלים המחוברים לקרקע: כי בעוד שכלי אבנים למרות היותם כלים, אינם מקבלים טומאה. כלי מתכות לעומת זאת, מקבלים טומאה אף ללא בית קיבול. ובמקרה שלנו, אין כלי מתכות מקבלים טומאה מפני שנעשו לצורך קיבועם וחיבורם בקרקע, וברור איפה, שהם נחשבים כבר מתחילה כמחוברים לקרקע. והוא הדין בכל הכלים שנבנו לצורך קיבועם בקרקע, שיש להגדירם כאילו כבר חוברו, ואינם נחשבים כלים[12].

אכן רבו החולקים על הגידולי טהרה, כגון מה שכתב בעל תפארת ישראל (מקוואות פרק ו משנה י אות עו), שגם אם הכלי מיועד לקרקע, וחיברו אותו, המים שעוברים עליו נידונים כשאובים. וכמו מה שכתב בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב יורה דעה סימן עד) אחר הבאת חידוש הגידולי טהרה, שרבים חולקים עליו. ואעפ"כ, ראה מה שכתב בפניני הלכה, שם הביא בהערה כי רבים מן המחברים צידדו בפסיקת הגידולי טהרה[13]. ועיין בספרו של הרב חיים אמסלם שם הביא עשרות פוסקים הסוברים כדעת גידולי טהרה[14].

על כן ודאי שאין לסמוך על שיטה זו, כדי להתיר את הטבילה בבריכה. אבל יש כאן סניף, אותו ניתן לצרף כדי להקל ולומר, שאין אלו מים שאובים. ובנידון שלנו יש לכך חשיבות רבה, כי איננו דנים על נשים שיכולות לטבול כדין, אלא במציאות של שעת דוחק גדולה, ולאחר שהתעוררו קשיים בשלום הבית.

6. סתימת נקב על ידי דבר המקבל טומאה

מלבד החששות הנזכרים, קיים חשש נוסף והוא, סתימת המים בדבר המקבל טומאה. כלומר, נקיון מאגרי המים מצריך את הסרת פקק המתכת ממקומו הקבוע. בתום פעולת הניקיון, מושב הפקק למקומו, ונתיב יציאת המים נאטם. פעולה זו יוצרת בעיה, מאחר והפקק הוא המונע את זרימת המים החוצה. וכיון שהוא העוצר בעדם, נחשבים המים כמוחזקים בדבר המקבל טומאה. ודין מים אלה, שדבר המקבל טומאה מחזיק אותם, שנוי במחלוקת, כמובא בטור וזו לשונו:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן דרך הסדק כשר, אבל אם לא ישארו בו מ' סאין פסול. ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאין, לפי' ה"ר שמשון לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה. וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיכול לסותמו בדבר המקבל טומאה, דודאי הבאת המים למקוה צריך שיהא על ידי טהרה, אבל מניעת המים שלא יצאו ממנו, אין צריך שיהא על ידי טהרה. לפיכך נקב העשוי להוציא בו המים מהמקוה, יכולים לסותמו במטלניות שיש בהם ג' על ג' (טור יורה דעה, הלכות מקואות סימן רא).

המחבר הביא את דעת המחמירים, ואחר כך את דעת המקילים בשם 'יש מי שמתיר':

ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאה, לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה; ויש מי שמתיר לסתום בכל דבר שמקבל טומאה (שולחן ערוך יורה דעה, הלכות מקואות סימן רא סעיף נ).

למרות זאת שהלכה כדעה ראשונה נראה, שבנידון שלנו יודה המחבר שאפשר להקל. מאחר וכבר ראינו שכלי המיועד להיות מחובר לקרקע, אינו פוסל את המים; ופקק זה הנפתח רק לעיתים נדירות, ומהודק מאד בחיבורו, עד שרק אדם מיומן יכול לפָתחו, יש להחשיבו כמחובר לקרקע, וממילא אין בו כדי לשנות את דין מי הבריכה לפסולים.

7. מים זוחלים

מלבד החששות הנזכרים, תיתכן בעיה הלכתית גדולה מאד בטבילה בבריכה, והיא, היותם של מימיה מים זוחלים לכאורה. מאחר ואינם עומדים, אלא זורמים וזזים כל הזמן. כי יש צינור שמכניס מים לבריכה, ומצד שני, המשאבה שואבת כל הזמן את המים, כדי להוציאם משם. נמצא כי יש בהם חשש "מים זוחלים" (כלומר מים זורמים) ומקוה אינו מטהר אלא באשבורן, כלומר כשהמים עומדים, כגון בבור. וכפי שמובא בשולחן ערוך:

מֵי גְּשָׁמִים אֵין מְטַהֲרִין אֶלָּא בְּאַשְׁבֹּרֶן (פֵּרוּשׁ מָקוֹם עָמֹק שֶׁמִּתְכַּנְּסִים בּוֹ הַמַּיִם וְנִקְרָא אַשְׁבֹּרֶן), (אֲבָל עַל יְדֵי זְחִילָה פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה) (שולחן ערוך יורה דעה, הלכות מקואות סימן רא סעיף ב).

מבואר ברמ"א שמים זוחלים (זורמים) פסולים מן התורה. עם זאת חשוב להדגיש, כי למרות שזו דעת רבים מן הראשונים, אין זו דעת הכל. והבית יוסף אף הביא את הדעה החולקת בפירוש וכתב, שהמרדכי סבור שדין זה מקורו בדרבנן[15].

בבדיקה שערכתי בנושא הזחילה הבריכות מצאתי, כי במי הבריכה ייתכנו שני חששות של זחילה: החשש הראשון הוא, מפאת יציאת המים, למטרות ניקוי. כלומר, בתחתית המקוה ממוקמת רשת, דרכה נשאבים המים ומוזרמים אל מערכת 2ניקוי. אחר הליך מסוים של ניקוי, מושבים המים אל הבריכה, באמצעות צינור. נמצא כי אין מי הבריכות מוחלפים כמעט, ובדרך כלל מסתפקים מפעילי הבריכות בניקיון מסוים זה. ומחמת שהמים אינם עומדים רק יוצאים מן הבריכה, נראה שיש להם לכאורה, דין מים זוחלים, ואין לבריכה דין "אשבורן".

עם זאת נראה כי יש מקום גדול להקל בכך, מאחר ואין זו זחילה האוסרת, וכפי שיש להוכיח מדברי המחבר והרמ"א:

מִקְוֶה שֶׁל מֵי גְּשָׁמִים שֶׁנִּפְרַץ אֶחָד מִכְּתָלָיו וְהַמַּיִם יוֹצְאִים דֶּרֶךְ הַסֶדֶק, אִם יִשָּׁאֲרוּ בּוֹ מ' סְאָה אַחַר שֶׁיֵּצְאוּ קְצָתָן שֶׁעַד הַסֶדֶק, כָּשֵׁר; וְאִם לָאו, פָּסוּל מִשּׁוּם דְּהָוֵי לֵהּ זוֹחֲלִין וְאֵין מִקְוֶה מְטַהֵר בְּזוֹחֲלִין. הגה: וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אֲפִלּוּ אִם יִשָּׁאֲרוּ מ' סְאָה עַד הַסֶּדֶק, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה לִסְתֹּם הַסֶּדֶק (טור בשם י"א וב"י בשם המרדכי). וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּמִקְוֶה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה מִמַּעְיָן, אֲבָל אִם הִיא בָּאָה מִמַּעְיָן, אֵין לָחוּשׁ לִזְחִילָתָהּ (ב"י בשם מהרי"ק שורש קנ"ו). וְאֵין יְצִיאַת הַמַּיִם קָרוּי זוֹחֲלִין, אֶלָּא כְּשֶׁאֵין חוֹזְרִין לַמִקְוֶה אֲבָל כְּשֶׁיּוֹצְאִין מְעַט וְחוֹזְרִין שָׁם, לֹא מִקְרֵי זְחִילָה (ריב"ש סִימָן רצ"ב) (שולחן ערוך יורה דעה הלכות מקואות סימן רא סעיף נ).

מדברי המחבר נראה, כי רק אם לא יישארו 40 סאה יוגדרו המים זוחלים. לפי זה יש לומר, שמים אלה שאינם נאבדים מן הבריכה, מאחר והם סגורים בתוך המערכת, יש מקום להקל בהם. מה גם שהרמ"א כתב, שאם המים חוזרים אל מקום כינוסם, אין כאן זחילה.

ההיגיון בדבר הוא, כי הנה הפסוק אומר (ויקרא יא, לו) "אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֶה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר". שני סוגי מקוה נמנו בפסוק, מעיין, ובור מקוה מים. ההבדל בינם הוא, שמעיין נובע מן האדמה, ומימיו מטהרים את הטובל בהם, גם בעודם זורמים. וּבוֹר מקוה מַיִם הוא מקום התאספות מי גשמים, המטהרים רק בעָמדם במקוה. אבל מי גשמים הזורמים בנהר, אינם עומדים בבור, ואינם מטהרים את הטובל בהם. ובנוגע למי הבריכה, הרי ברור הדבר שכיון שמצויים במעגל סגור ושבים אל הבריכה, אין לדמותם למים זוחלים כמו מי הנהר, האסורים מן התורה, אלא למים המצויים בבור.

והנה מה שהוסבר בפסוק, הוא לדעת הפוסלים זחילה מן התורה. ולשיטת האוסרים זאת מדרבנן (הובאו בהערה לעיל), הטעם לפסילת מקוה שמימיו יוצאים ממנו הוא משום שאם יתרוקן, לא יוותרו בו מים כשיעור הנדרש למקוה, שהוא ארבעים סאה, לכן אסרו את הטבילה במימיו. אכן גם לשיטתם עדיין יש הבדל בין מקוה לבריכה. כי בבריכה, המערכת אכן מוציאה את המים, אבל גם מכניסתם אל הבריכה. הלכך אין להם מעיקר הדין, פסול מים זוחלים.

למרות האמור יש מחמירים, כי לדעתם אין להקל אלא במציאות המפורשת בדברי רמ"א. כלומר, במקוה בו המים יוצאים קצת, ומיד שבים אל המקוה. ובכל זאת, ראה בדברי הרב אגרות משה שכתב (יורה דעה חלק א סימן קי – אם מותר לטבול בבריכה) כי מים הנכנסים ויוצאים לנקיון, גם לרמ"א אינם מוגדרים זוחלים.

החשש השני: ישנן בריכות שמימיהם מגיעים עד שפת הבריכה, ומשם יוצאים וזורמים אל הביוב. מציאות כזו לכאורה מעניקה למים גדר של "מים זוחלים", על כל פנים, לשיטת הרמ"א. אבל לאמיתו של דבר גם בזה אין חשש, כי פסול זחילה שייך דווקא במקרה שיש חשש של התרוקנות המקוה כאמור, וכאן המים יוצאים רק מתוך בריכה מלאה עד הקצה. ולדברי הרמ"א אין לטבול במקוה כזו, אבל מפורש בדבריו שזו רק זהירות לכתחילה, כלשונו "ויש לחוש לדבריהם לכתחילה".

למרות זאת, צריך לדעת שיש אחרונים הפוסלים במקרים אלו משום זוחלים, אלא שכאמור גם למקילים יש מקור לסמוך עליו. אם כן בשעת דוחק גדול, יש לומר שאין פסול מים זוחלים בבריכה.

8. חציצה

בטבילה בבריכה יש מקום לחשוש שלא תועיל, אם בגד הים חוצץ בין המים לגוף. אכן גם אם הבגד חוצץ, הפסול הוא מדרבנן. כי מן התורה, אין החציצה פוסלת אלא ברוב הגוף, וכשהטובל מקפיד על החציצה (כלומר, חפץ בהסרתה). אמנם במקרה שלנו, בגד הים מכסה חלק מועט מן הגוף, וממילא אין כאן איסור תורה.

יתירה מכך, יש מקום לומר שאין כאן חציצה כלל, מאחר והבגד אינו מונע את חדירת המים, ובשר הטובלת בהכרח נרטב לחלוטין, וכבר פסק הרמב"ם, שהטובלת בבגדיה, עלתה לה בדיעבד טבילה:

כָּל הַטּוֹבֵל צָרִיךְ שֶׁיִּטְבּל כָּל גּוּפוֹ, כְּשֶׁהוּא עָרוּם, בְּבַת אַחַת. וְאִם הָיָה בַּעַל שֵׂעָר, יַטְבִּיל כָּל שְׂעַר רֹאשׁוֹ, וַהֲרֵי הוּא כְּגוּפוֹ, דִּין תּוֹרָה. וְכָל הַטְּמֵאִין שֶׁטָּבְלוּ בְּבִגְדֵיהֶן, עָלְתָה לָהֶן טְבִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם בָּאִין בָּהֶן, וְאֵינָן חוֹצְצִין. וְכֵן הַנִּדָּה שֶׁטָּבְלָה בִּבְגָדֶיהָ, מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ (משנה תורה, הלכות מקוואות פרק א הלכה ז)

וכך פסק השולחן ערוך:

נִדָּה שֶׁטָּבְלָה בִּבְגָדֶיהָ, מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ (קצח, מו).

אלא שאם הבגדים מהודקים לגופה, אין הטבילה מועילה. והואיל ובגדי הים אטומים מטבעם, והדוקים על הגוף, נמצא שהם חוצצים מדרבנן, וזו חציצה של מיעוט ומקפיד. לכן צריך להזכיר לטובלת בבריכה, שתרפה את בגד הים, בעת טבילתה, כדי לאפשר את חדירת המים לכל מקום, וגם תקפיד על הסרת כובע הים, בטרם תטבול[16].

9. מסקנה וסיכום

ברור שכל אשה צריכה לקיים את המצווה כראוי, ולטבול במקוה כשר לכתחילה, מאחר ובטבילה בבריכה רבו המכשולים, כפי שראינו. לדעות רבות, מי הבריכה מוגדרים מים שאובים. ואמנם מתבצעת בהם המשכה, אבל כבר הוסבר שמקוה אשר "כולו בהמשכה" אינו טוב, מאחר והמים השאובים אינם נעשים כשרים בכך. ואף שהפסול הוא דרבנן, חובה עלינו לקיים מצוות מדרבנן, באותה אדיקות שמקיימים מצוות מן התורה. נוסף על כך, יש דעות שקיים חשש זחילה במי בריכה, וגם חשש חציצה, בטבילה בבגד ים.

אמנם בשעת דחק גדולה, יש על מי לסמוך. ובשאילה שבאה לידי, זו ודאי שעת הדחק גדולה, מאחר ובמקרה זה במיוחד, אין מקוה בקרבת מקום, מלבד במרחקים גדולים. ויש כאן בעיה של שלום בית, וחשיבות לסייע למתחזקים במצוות. וכאמור, יש מקום לסמוך על הדעות שאינן מחשיבות את המים לשאובים, כיון שהכלים נבנו להיקבע בקרקע. וגם יש המשכה, כשהם חולפים בצינורות. מלבד זאת, אין כאן זחילה האוסרת, ולא חשש חציצה, כי הטובלת בבגד ים רפוי, הרי זו טבילה בדיעבד, גם מדרבנן. ועל העוסקים בדבר ליטול על כתפיהם משימה יקרה וחשובה לפעול למען הקמת מקוה כשר ונוח במקום, והוא יחזק עוד נשים רבות בקיום מצווה חביבה זו. לאחר שהכרעתי בדבר להיתר, שמעתי כי רוב הנשים אכן מעדיפות לנסוע למרחקים (נסיעה כפולה האורכת יותר משש שעות), כדי שהטבילה שלהן תהיה כשרה למהדרין. אשריכם ישראל!

שאול דוד בוצ'קו.

אחר כותבי דברים אלה, קיבלתי מספר תגובות מרבנים חשובים ונכבדים, תלמידי חכמים וגאונים, ולדוגמא אציגה נא את תגובת הרב רפאל דלויה שליט"א על האמור לעיל:

מוצ"ש פ' שמיני תשפ"ג

לכבוד

הרה"ג מעו"מ כמוהר"ר שאול דוד בוצ'קו שליט"א

ראש ישיבת היכל אליהו – כוכב יעקב

שלום וישע רב.

קיבלתי בתודה את מאמרו אודות טבילה בבריכה בשעת הדחק.

נהניתי מאוד מהמאמר של כבודו, שגם מסביר ופורש את כל הסוגייא בצורה בהירה כדרכו בקודש. דבר דבור על אופניו.

כפי שכתב לי כת"ר, אכן ישנן הרבה נקודות השקה (במקוה עסקינן) עם השיטה שהיתה נהוגה בכל רחבי מרוקו, כפי שהבאתי בספרי "זוכר ברית אבות" (מהדורת תשפ"ג). להלן הרחבות על פי שיטת חכמי מרוקו, בכמה נקודות בהן דן כת"ר:

א. מי ברז אינם נחשבים מים שאובים על פי שיטת חכמי מרוקו

במרוקו, נהגו למלא את כל המקוואות ע"י מי ברז, על פי אותם הנימוקים שהביא כבודו, לא רק בשעת הדחק אלא לכתחילה, ולא סברו שדין מי הברז כדין מים שאובים.

ראה מ"ש כמוהר"ר חיים שושנה זצ"ל בשאלתו לכמוהר"ר משה מלכה זצ"ל בשו"ת 'מקוה המים' ח"ג, יו"ד סימן י"ז וז"ל: "לידידי… כמוהר"ר חיים שושנה… אשר לשאלתו התורנית בענין מלוי מקוה טהרה מן הברז אשר נהגנו להתיר בכל ערי מארוקו, ולכל היותר עשינו המשכה ד' טפחים". והסכים עמו כמוהר"ר משה מלכה זצ"ל שכך היה המנהג, וביסס את המנהג בהלכה, וז"ל: "ידוע לכולנו שכל הערים הגדולות בערי מארוקו הסתפקו ממימי הברזים שהיו קבועים בבתיהם. המים הללו מקורם מהבריכות הגדולות הנמצאות מחוץ לערים… ומאותן הבריכות נמשכים המים לכל הבתים דרך צנורות ממתכת, ומהם מביאים מים גם לתוך מקוה טהרה לטבילת אנשים ונשים, וכל זה היה כמובן בהסכמת רבני העיר ואין פוצה פה ומצפצף. וכאשר נבנה בה"ד החדש בעיר קזבלנקא בשנת התשי"ג נעשה שם מקוה מפואר במים מהברז של המשכה כמה טפחים, אך לא במי גשמים. עד אשר חדשים מקרוב באו…" וכו' ע"ש. ובסוף תשובתו כתב וז"ל: "לאור כל זה הרי מנהגנו בחו"ל לעשות מקוה מהברז יסודו בדברי חז"ל ויש לנו על מי לסמוך, כי הכל שפיר לפי ההלכה הברורה… לענין הכשר ודאי שגם מקוה מהברז מטהר, אלא שצריך שיהיו בו אופני ההכשר והם: המשכה ארבעה טפחים, ופתיחת הברז בשעת הטבילה, כך שיהיה מחובר לבריכה הגדולה, ובכך יהיה דינו כמעין". [לא ברור למה כמוהר"ר משה מלכה זצ"ל כתב המשכה ד' טפחים ולא ג' טפחים, ודו"ק].

וכן השיב כמוהר"ר יצחק חזן זצ"ל לכמוהר"ר חיים שושנה זצ"ל בשו"ת 'יחוה דעת' ח"א חיו"ד סי' ז', והאריך לבאר שלדעת מר"ן המקוואות הללו כשרים. והוסיף, שכן הייתה דעת כמוהר"ר שאול אבן דנאן זצ"ל (הרה"ר למרוקו) שהמקוואות הללו כשרים ואין להרהר אחר מנהגם של הראשונים.

וכ"כ כמוהר"ר שלמה הכהן אצבאן זצ"ל בשו"ת 'לך שלמה', השמטות ליו"ד סי' ה', ושם בהשמטות לאו"ח סי' ו' העיד "שהרי נתפשט המנהג היום בכל ערי ומדינות המערב לעשות כל מקואות הטהרה ע"י מימות היוצאים ע"י הברזות".

וכן כתב כמוהר"ר יוסף משאש זצ"ל בשו"ת 'מים חיים' או"ח ח"ב, סי' צ"ח, אות ב' להכשיר מקוה העשוי ממי ברז.

וכ"כ באריכות כמוהר"ר רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל ב'שו"ת רבי ברוך' חיו"ד סי' י"ג.

וכיוצא בזה כתב כמוהר"ר יצחק בן וואליד זצ"ל בשו"ת 'ויאמר יצחק' ח"א סי' ס"ב, שיש להתיר מקואות כאלו, מכיוון שהצינור אינו עשוי לקבלה, אלא רק שיעברו בו מים, ועוד, שהברז שסותם את פי הצינור, נקבע בצינור רק לאחר שהוקבע כבר בקרקע, ע"ש.

וכן נהגו במצרים ע"פ תקנתו של כמוהר"ר רפאל אהרן בן שמעון זצ"ל, שתיקן להם מקוה העשוי ממי ברז, כמבואר בשו"ת 'ומצור דבש' חיו"ד סי' ד'. וכ"כ בספרו 'נהר מצרים' הל' כתובות סעיף י'. והסכימו עמו חכמי ירושלים כמבואר שם בסימנים ה'-ז'. וכן הסכים עמו כמוהר"ר אליהו בכור חזן זצ"ל בשו"ת 'תעלומות לב' ח"ג סי' ל"ד, וכתב לצרף ספק ספיקא, שספק אולי הלכה כדעת רוב הפוסקים שמי הברז אינם שאובים. ואפילו אם נאמר שמי הברז דינם כשאובים, אולי הלכה כדעת הסוברים ששאובה שהמשיכוה כולה טהורה (הרי"ף וחכמי המערב הקדמונים ועוד), וכיוון שמי הברז נמשכים בצינור על הקרקע עד שמגיעים לבתים, נחשבים המים כמי שנמשכו, וא"כ לדעת המכשירים שאובה שהמשיכוה כולה, כשר. וכיוון שיש כאן ס"ס המתהפך, יש להתיר.

ב. בעניין פסול הווייתו ע"י טומאה

יש לציין מ"ש כמוהר"ר יצחק חזן זצ"ל בשו"ת 'יחוה דעת' ח"א חיו"ד סי' ז', שלדעת הרמב"ם אין צורך שתהיה הויה על ידי טהרה במקווה. שכל הדין של הויה ע"י טהרה נאמר דווקא במעין, לענין טהרת זב ומצורע וקידוש מי חטאת, אבל במקוה המכשיר נדות ושאר טמאים, אין צורך שיהיה הויה ע"י טהרה. ואף לדעת הרא"ש והר"ש הסוברים שצריך שתהיה הויה ע"י טהרה גם במקווה לטהרת נדות ושאר טמאים, הנה מדברי מר"ן בב"י משמע שגם לדעת המחמירים מדובר בדין דרבנן. [ואף החזו"א לא כתב שהפסול דאורייתא אלא לדעת הר"ש בלבד. שגם מהרמב"ן ומהרשב"א אינו מוכח להדיא שהוא מדאו'. ולדעת הרמב"ם ור"י מותר לגמרי, ולדעת הרא"ש שמחמיר, בסילונות של מתכת אפי' פסול דרבנן ליכא]. ע"ש.

ובנוסף, כפי שכתב כת"ר, בפועל אין בעיה של הווייתו ע"י טומאה, משום שאע"פ שפשוטי כלי מתכות מקבלים טומאה, זה דווקא אם לא מחוברים לקרקע. אבל אם מחוברים לקרקע – אינם מקבלים טומאה, שכל המחובר לקרקע כקרקע דמי.

ג. האם הצינורות פוסלים את המקווה משום מים שאובים

ראה מ"ש כמוהר"ר יצחק חזן זצ"ל בשו"ת 'יחוה דעת' ח"א חיו"ד סי' ז', שהצינורות אינם נחשבים כלי קיבול אע"פ שסוגרים אותם ע"י ברז או שכופפים אותם כלפי מעלה, מכיוון שהכלי פוסל רק אם היה חשוב כלי קודם שיקבענו, ואילו הצינורות הללו נקבעו לפני שחיברו אותם לברז. ולכן אינם חשובים כלי כמ"ש מר"ן בסי' ר"א סע' ל"ד. וכן טעם נוסף, משום שייעוד הצינור הוא רק להעביר מים ממקום למקום ולא לשמש כבית קיבול, ולכן אינו מקבל טומאה. וכמבואר בשו"ע שם סעיף ל"ו, ע"פ מה שביאר בב"י שצינורות אינם פוסלים את מי המקוה כיוון שלא נעשו לקבלה. והביא שכ"פ כמוהר"ר יצחק בן וואליד זצ"ל בשו"ת 'ויאמר יצחק' ח"א סימן ס"ב שהיקל ע"פ שני הטעמים הנ"ל. וכ"כ כמוהר"ר שלמה הכהן אצבאן זצ"ל בשו"ת 'לך שלמה' סימן ד'.

ד. האם הצינורות עם בית קיבול פוסלים את המקווה משום מים שאובים

ראה מ"ש כמוהר"ר יצחק חזן זצ"ל בשו"ת 'יחוה דעת' ח"א חיו"ד סי' ז', שם הביא את חששו של הגרא"י הכהן קוק זצ"ל שחשש לדעת הרוקח המובא בב"י שבאופן זה פסול, ודחה אותו מכיוון שבנדון דידן, אותו בית קיבול לא נעשה לקבלה. ועוד שדעת רוב הפוסקים ומכללם מר"ן שלא לחוש לסברת הרוקח. אמנם לדעת הראב"ד סילון שהוא סילון כפוף, אע"פ שלא נעשה לקבלה, פוסל את המקוה, אך לדעת הרמב"ם ומר"ן אינו פוסל כל שלא נעשה לקבלה. [ומר"ן בכס"מ דחה דעת הראב"ד]. וגם לדעת הראב"ד, אפשר שכל מה שחולק הוא בסילון כפוף, אבל בסילון שאינו כפוף אע"פ שבפועל הוא מקבל, יכשיר [כיון שלא נעשה לקבלה].

בברכה,

ע"ה רפאל דלויה ס"ט

[1] שאילה זו שנשאלה על ידי אנשים הנוסעים רבות למקומות נידחים אלה ומקרבים לבבות ישראל לאביהם שבשמים, בחיזוק יהדותם. יברכם השם על המצוה הגדולה, של קירוב רחוקים.

[2] קרש, לוח עץ.

[3] צינור עופרת.

[4] ואמנם מצינו פוסקים שהחמירו, ולפיהם דין זה רלוונטי רק אם הצינורות נעשו לכתחילה כדי לקבעם בקרקע. ועם זאת הראיה מדברי גידולי טהרה לנידון זה עדיין רלוונטית, מאחר וזו כמובן המציאות של צינורות שמביאים מים.

[5] כך פירש רש"י (פסחים טז, א): והכי קאמר, אם יבא הטמא במעין ובור מקוה מים, יהיה טהור, הואיל וטבל.

[6] וכמו שמפורש בדברי התוס', לשיטת ר"י (פסחים יז, ב ד"ה אלא): והא דתניא בת"כ אך מעין ובור, יכול אפילו מִלא בכתף? תלמוד לומר מעין, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, צ"ל דאסמכתא בעלמא הוא.

[7] ראה מה שכתב המחבר בסעיף נג וז"ל הַבָּא לְהַכְשִׁיר מִקְוֶה שָאוּב מִמִּקְוֶה שָׁלֵם שֶׁאֵינוֹ שָאוּב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַשִּׁיקוֹ אֶלָּא כְּשַׂעֲרָה, כָּשֵׁר וכו' וכמו שפירשו הש"ך (שם ס"ק קטז) וז"ל דיש כאן מקוה שלימה אלא שהיא שאובה, ויש מקוה שלימה בצדה, הלכך סגי בכשערה לעירוב מקואות, הואיל והשאובה מדבריהם ע"כ.

עוד בענין זה, ראה לשון המחבר שכתב (בסעיף סט) מִקְוֶה שֶׁהִנִּיחוֹ רֵיקָן וּבָא וּמְצָאוֹ מָלֵא, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִין לַמִּקְוֶה, ע"כ. הרי מפורש בדעת המחבר, שגם כאשר כל המקוה שאוב, הפסול הוא דרבנן.

[8] ראה עוד בתוס' ב"ב סו, ב; תשב"ץ ג, יב; מהרי"ט יו"ד יז; חזו"א תניינא ד, יד.

[9] לא מנה המחבר מתכת בין הכלים הנמנים כאן, כי היא פסולה להעברת מים גם ללא בית קיבול, כל עוד לא נקבעה בקרקע.

[10] יתכן שניתן להכשיר כלים אלה אפילו לסוברים שכולו שאוב פסול מן התורה, מאחר וכלי המיועד להקבע בקרקע כלל לא נקרא כלי. על כן גם לדעה זו, המים העוברים בכלים מחוברים, אינם נעשים שאובים.

[11] ראה במסכת שבת דף טז, ב – ואפילו כלי אבנים, פוסלים את המקוה.

[12] כך הבין התוספות יום טוב (מקוואות פרק ו משנה י), שהקשה מדוע אביק (כלי שמחובר למקוה) הנמצא בתוך מקוה, מים שעוברים עליו הופכים לשאובים, הלא מובא בתוספתא (מקוואות פרק ה הלכה ז) שהאביק היה מיועד לקרקע מראשיתו. מכאן שהתוספות יום טוב הבין שהמיועד לקרקע אינו נחשב כלי, גם לענין מים שאובים. ועיין בגידולי טהרה מה שהשיב על קושיה זו.

[13] פניני הלכה טהרת המשפחה (מקוואות הלכה יב, הערה יג). אמנם הוא לא פסק כדעה זו, כי הביא גם הרבה חולקים.

[14] קונטרס תורת חיים, בסוף הספר "ובחרת בחיים".

[15] ראה לשון הבית יוסף (יורה דעה סימן רא): "כתב המרדכי בפרק במה אשה (סימן שנז – שנח) שיש קורין תגר על דברי רבינו מאיר שאוסר לטבול בנהרות, שבא לעשות ממזרים למפרע, כל הנולדים מטבילת הנהרות, וטועים הם. דאפילו בנולד מן הנדה בלא שום טבילה, אין הולד ממזר, כדאמרינן בסוף פרק החולץ (יבמות מט.). וכל שכן הכא דעלתה לה טבילה מדאורייתא, אלא דגזירה דרבנן היא לכתחלה, אטו חרדלית של גשמים, כדפרישית. ואם כן אף הנולדים דמעיקרא כשרים גמורים בלא שום פגם בעולם, אף לדברי רבינו מאיר" עכ"ל.

אמנם יש פוסלים מן התורה, והיא דעת מהרי"ק (סימן קטו), ותרומת הדשן שכתבו, שפסול זוחלים הוא דאורייתא. החת"ס (יו"ד תשובה ר"ב) דייק בדעת ראשונים רבים, שפסול זוחלים הוא דרבנן, וכן דייק הפני יהושע (שבת סה ב) בדעת ר"י.

[16] המפרשים כולם הסבירו כי הלכה זו, שאם טבלה בבגדיה טבילתה כשרה בדיעבד, נאמרה בבגד לא הדוק. ובטעמם נראה שהבגד אכן נחשב חציצה, מאחר והאדם אינו רוצה להרטיב את בגדיו כשהוא מתרחץ, ומטעם זה רגילים לפשטם טרם הרחיצה. לכן מוכרח להיות שדברי המחבר נאמרו דוקא בבגד לא הדוק, דרכו יכולים המים להכנס לכל מקום. אמנם עלתה בדעתי סברא, שיתכן ושונה בגד ים משאר בגדים הדוקים, מאחר וכל מהותו שהוא נמצא על האדם בעת הרחיצה, כשהולך לבריכה או לים, שם משתדל האדם להתכסות בבגד ים. ויש מקום לומר, שבגד ים, למרות היותו מהודק, לא יחשב כדבר המקפיד. אמנם חיפשתי במפרשים, ולא ראיתי סברא זו, על כן נמנעתי מהבאתה.