מלאכת 'אוכל נפש' והיתר 'מתוך' ביום טוב

[1] וכתבו התוספות (ביצה לז,א ד״ה "ורמינהו") שמשנה זו מדברת במלאכות דאורייתא, ולא דרבנן.

[2] קוצר — חגיגה יח,א. דש — ראה ביצה ג,א רש״י ד״ה ״שמא״. צד — משנה ביצה תחילת פרק ג.

[3] הירושלמי בביצה א, י; שבת ז, ב. יובא בהרחבה בהמשך.

[4] ראה תוס׳ ביצה ג,א סוף ד״ה "גזרה".

[5] ועיין רא״ש ביצה פ״ג סי' א, ור״ן ביצה יב,ב מדפי הרי״ף.

[6] תוס׳ שבת צה,א ד״ה "הרודה", הר״ן והרא״ש (ביצה ריש פ״ג) לפי הבנת הב״י

(סימן תצה) והים של שלמה (ביצה פ״ג סי' א).

[7] חיי אדם — כלל פ, סי' א. משנה ברורה — תצה, ס״ק יג; תצז, ס״ק א וביאור הלכה ד״ה "אין"; תקד, ס״ק א וביאור הלכה ד״ה "ואין"; תקה, ביאור הלכה ד״ה "שהיא"; תקי, ביאור הלכה ד״ה "אם".

[8] ולשונו: "אין זה דרך גמרתנו, דהא שרינן שחיקת פילפלין וכל הנידוכין כדרכן, אע": דשחיקה ודאי תולדה דטוחן הוא".

[9] שבת ז, ב; ביצה א, י.

[10] ולכן כתב ערוך השלחן (תצה, ט) שלפי הירושלמי שחיקת פילפלין צריכה שינוי, אבל לגבי בורר לא העיר כלום, כי שחיקה היא מלאכה האסורה מן התורה, ולא הותרה אלא בשינוי. אבל ברירה לא נאסרה, וכחזקיה.

[11] ובדומה באר הרמב״ן בפרושו לתורה (ויקרא כג, ז). ומדבריו: "אבל פירוש מלאכת עבודה — כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש… ומלאכה שהיא באוכל נפש — היא מלאכת הנאה, לא מלאכת עבודה … פירוש ׳מלאכת עבודה׳ — מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם. אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה".

[12] ומה שפסק הרמ״א (תקד, א) שצריך לשנות קצת, הוא חומרא דרבנן. ע״ש בבאר היטב ובמ״ב. הרמ״א נגרר אחר שיטת מהרי״ל ואור זרוע (הובאו בדרכי משה), שכל המלאכות שהן אוכל נפש מותרות מן התורה, וכשיטת הרמב״ם, אלא שחכמים אסרו אותן, הואיל ואפשר לעשותן מערב יום טוב. אף לשיטה זו שחיקת פילפלין מותרת ביום טוב, שאם ישחקום מערב יום טוב מפיגין טעמן. אבל יש שרצה לאוסרו לגמרי, גזירה שמא ידוך יותר ממה שהוא צריך ליום טוב. הרמ״א הכריע בין השיטות, אסר בלא שינוי והתיר בשינוי.

[13] נזכיר כאן עוד שתי שיטות נוספות: לריטב״א (שבת צה) שיטה אמצעית. לשיטתו כל מלאכות אוכל נפש אסורות מדרבנן, חוץ מקצירה וכל דבר שהוא עקירת דבר ממקום גידולו. על שיטה זו אין שום קושיה מהגמרות שלנו, כי הקושיות אותן ראינו הן דווקא מקצירה ומחליבה, ששתיהן הן עקירת דבר ממקום גידולו. ישנה שיטה נוספת בראשונים המבוססת על הבנת הירושלמי כפשוטו, היינו שכל המלאכות שלפני לישה אסורות מן התורה, וכל המלאכות שאחר לישה (אם הם לצורך אוכל נפש) מותרות מן התורה. לפי זה צידה (המופיעה ברשימת המלאכות אחר לישה) אינה אסורה אלא רק מדרבנן. וצ״ע להבין את סברת שיטה זו.

[14] הסביר הרב המגיד (שם ה״ד) בשיטת הרמב״ם שמלאכות שאין עיקרן לצורך אכילה, כגון בנין ואריגה, אסורות ביום טוב מן התורה אפילו אם עושה אותן לצורך אכילה. והנה אם אפשר היה לעשותן מבעוד יום — פשוט שהן אסורות, כי מלאכות אלה הן מן הסתם רק מכשירי אוכל נפש. ואפילו אם נאמר שהרמב״ם פסק כרבי יהודה (ביצה כח,ב), המתיר מכשירי אוכל נפש ביום טוב, הלא גם רבי יהודה מודה שהן אסורות אם היה אפשר לעשותן בערב יום טוב.

אכן ישנם ראשונים הסוברים כי אף מלאכות שאין עיקרן לאכילה, אם נעשות לצורך אכילה — מותרות. וכן פסק בשו״ע בכיבוי (תקז, ד) ובגיבול אפר (תקז, ז; ועיין שם במ״ב ס״ק מג), להתירן בתנאים מסוימים ביום טוב.

ואין להקשות על דברי הרב המגיד ממלאכת מגבן המותרת מן התורה לרמב״ם אף שהיא תולדת בונה שעיקרה אינו לאכילה, כי באמת תולדה זו, אע״ג שאין עיקרו של האב שלה לאכילה, עיקר התולדה הוא לאכילה, וכבר כתבתי באריכות כי לרמב״ם אין התולדה נגררת אחר האב בכל הלכותיה, ראה בהמשך הערה 17.

[15] "מכשירי אוכל נפש" הם מלאכות שנעשות לא לצורך אוכל נפש עצמו, אלא להכנת מכשירים הנחוצים להכנת האוכל (כגון השחזת סכין וכדי). ונחלקו תנאים האם הותרו ביום טוב (ביצה כח,ב).

[16] וזו שיטת הרמב״ם בכל מלאכות שבת, כמפורש בדברי בנו ר׳ אברהם. ראה מה שכתבתי באריכות בעמי רצא.

[17] ישנה שיטה נוספת הסוברת ׳מתוך׳ גם במלאכות שאין עיקרן אוכל נפש. ראה תוס׳ שבת (צה,א סוף ד״ה "והרודה") שרצה להתיר בונה על־פי ׳מתוך׳, משום פעולת מגבן שהיא אוכל נפש. והובאה שיטה זו להלכה, אך לא נבאר אותה במסגרת זו.

[18] כלל פ אות א. וראה בשטמ״ק בכתובות שם בשם "שיטה ישנה": "כלומר, כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה — לא היו בכלל 'לא תעשה כל מלאכה׳. והאי דכתב רחמנא 'אשר יאכל לכל נפשי — לסימנא בעלמא הוא דכתבוה, שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות ביו״ט".

[19] בפסחים מו,ב: "איתמר: האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר לוקה — לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר אינו לוקה — אמרינן הואיל".

[20] ואין לומר שחייבים מלקות בגלל "לכם ולא לנכרים", שהרי זהו לאו הבא מכלל עשה, ואין לוקין עליו.

[21] אבל הב״י (תקיח ד״ה ולענין) כתב בפירוש שלרש״י אין זו מלאכה מן התורה כלל.

[22] ואמנם קשה מלשון רש״י שכתב (יב,א ד״ה "אלא מדלא אפלוג באבנים"): "וב״ה אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה דצריכין להו ביום טוב לא גזור". מכל מקום מוכרחים לומר כך ברש״י, כי כתב שם בריש דבריו "ש״מ דלכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב". ואם נפרש בדבריו שמשום ׳מתוך׳ אין כלל הוצאה מן התורה ביו״ט, אם כן מה לי אם אין הוצאה משום ׳מתוך׳ או אין הוצאה משום שגילה הנביא בירמיה ״ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת״ — כך או כך בשבת אין ביום טוב לא! (ראה המהלך בגמרא שם). ואם תפרש ש״יש הוצאה" היינו האיסור דרבנן בדבר שיש בו טירחה, לא למדנו מכאן שיש הוצאה, שהרי גם לסובר שאין הוצאה ביום טוב אפשר לגזור כן! אלא ודאי שאף לסובר ׳מתוך׳ עדיין ישנה מציאות של איסור תורה בהוצאה, כגון כשמוציא לצורך מחר או לצורך נכרים. ומה שכתב רש״י ׳הותרה לגמרי' היינו אף היכא שאינו צורך אכילה, אך יש בו צורך היום, ורבנן גזרו על דבר שאינו צורך אכילה כגון אבנים, אבל קטן וספר תורה, אף שאינם צורך אכילה — לא נאסרו, משום שנצרכים להם ביום טוב. ומה שאינו צורך היום כלל — אסור מן התורה.

[23] תרגום: אף על גב שאינו נחשב אוכל נפש משום שאיסור 'רוכבי עליו, בכל זאת נחשב כצורך יום טוב, כיון שמבשל זאת על מנת לאוכלו. וכן כתבו התוספות בביצה יב,ב ד״ה "הכא".

[24] הנה הפרי חדש (סימן תצה, אות א) מסביר שרש״י מתיר הבערה ביו״ט לגמרי, גם כשאין בה צורך כלל. ואת הקושיה מהמשנה (שבת ב, א) האומרת "אין מדליקין בשמן שרפה (תרומה טמאה) ביום טוב" משום שאסור לשרוף קדשים ביום טוב, הסביר הפרי חדש זו היא לדברי בית שמאי, שאין להם דין 'מתוך'. אך דבריו קשים, שלכאורה אי אפשר לומר כן בדעת רש"י, כי רש"י עצמו שאל (שבת כה, ד"ה "ואין עושה"): מדוע נאסרת הבערת תרומה ביו"ט, והרי הדלקת נר בום טוב מלאכה מותרת היא! ותירץ, וז"ל: "הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרים, גם זו לא יצא מן הכלל", משמע שהעמיד הסוגיה לדברי הסוברים דין 'מתוך'. עוד למדנו כאן מרש"י שאין אומרים מתוך כשאין הנאה במלאכה. ועיין לקמן הערה 30 הסבר אחר בדעת רש"י.

[25]וכן כתב במפורש בפירוש המשנה (ביצה א, ה): "… ובית הלל אומרין: מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה — הותרה שלא לצורך. וכן אומרים מתוך שהותרה הבערה לצורך — הותרה שלא לצורך. וזה כלל נכון".

[26] הצד השווה שבכולם הוא כי כל הסוגיות מהן עולה כי אומרים ׳מתוך׳ גם במלאכות אחרות נדחו להלכה (ולא זכיתי להבין את דברי ערוך השולחן שכתב על הוצאה והבערה (שם טו): "דלא מצינו בגמ׳ סברא זו דמתוך אלא בשני מלאכות אלו"). את הסוגיה בכתובות (ז,א בעניין ׳מתוך׳ בחובל) דחה הרמב״ם מן ההלכה, כי הגמרא שם סוברת שחבורה הותרה לצורך — היינו בשחיטה, אך הרמב״ם סובר כי חבורה היא תולדה דדש, וממילא מעולם לא הותרה לצורך אוכל נפש. וכן מוכח שנדחתה הסוגיה מכך שלא פסק הרמב״ם את החילוק בעניין דבר השוה לכל נפש. עיין בערוך השלחן (שם יט־כא). גם את הסוגיה בביצה (כא,א, לגבי מבשל לחול), על פיה פסק הרמב״ם בהל׳ ט״ו שהמבשל לצורך נכרי אינו לוקה, דחו מהלכה, ששם פטור משום ׳הואיל׳, ולא משום ׳מתוך׳. יש אף שהביאו ירושלמי, והדברים ארוכים.

עוד נראה לומר שהרמב״ם פסק כמאן דאמר אין עירוב והוצאה ליום טוב, כי לא מצאנו ברמב״ם בכל דיני יום טוב שום רמז לאיסור הוצאה, ולפי זה אין קושיה מהגמרא בביצה. אך קשה לומר כך, שהרי הוא עצמו כתב במפורש שההיתר הוא משום ׳מתוך׳. וצריך עיון.

[27] כמו שאמרה הגמרא בשבת צו,ב. וכבר אמרו התוספות (שבת ב,א ד״ה "פשט") שהואיל והוצאה היא 'מלאכה גרועה׳, אלמלא הפסוק לא היינו מחשיבים אותה כמלאכה כלל.

[28] גם על הבערה אפשר לומר שהיא מעין "מלאכה גרועה", הואיל והיא מכלה, ואינה מלאכה שיוצרת דבר חדש. וראה בהערה הבאה.

[29] כך הקשה הפרי חדש (תצה, אות א). ואולי אפשר לתרץ קושיה זו על פי דברי רש״י (ביצה כז,ב ד״ה "חלה שנטמאת", הובא גם במגיני שלמה), וז״ל: "… דגזירת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו״ט, דרחמנא אחשבה להבערתן, דכתיב יבאש ישרף׳. הלכך מלאכה היא". ונראה שכך פירוש דבריו התמוהים: כאמור בהערה הקודמת, הוצאה מלאכה גרועה היא (שאינה משנה את החפץ עצמו), ולכן הותרה ביום טוב ולא נאסרה אלא בשבת. וכך דעת רש״י על מלאכת הבערה, הואיל והיא מלאכה המכלה את העצים, ואינה מתקנת בדבר הנשרף. ועל כן יש צורך בפסוק להכניסה בכלל מלאכות שבת (ובאמת נחלקו אם הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת. ומאן דאמר ׳ללאו׳ סבר שהיא מלאכה פחותה, ויש בה רק איסור לאו, ולא איסור סקילה). ואף הבערה לא נאסרה אלא בשבת, ולא ביו״ט. ואמנם בנקודה זו שריפת קדשים שונה, שהרי השריפה עצמה היא התכלית והיא המצוה, ושריפה כזו חשובה היא, והינה כשאר המלאכות, ולא נכללה בפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם כיום השכת", וממילא אי אפשר ללמוד מפסוק זה היתר לשריפת קדשים ביום טוב.

[30] וכאמור, בדומה כתב המגיני שלמה בדעת רש״י שהבאנו לעיל.