אורות בתוך כלים או כלים שבורים

3. הסבר הרבי מלובביץ'

ברם עדיין יש לתמוה על פירושם, כי אם באמת לא נהרג רבי זירא, ורק שתה יותר מדאי (כשיטת מהרש"א) או איבד את הכרתו, ונראה כשחוט (כהגהות יעב"ץ), מדוע מיאן בשנה הבאה ולא בא לסעוד שוב עם רבה?

מלבד תמיהה זו, הסביר הרבי מלובביץ' כי לא יתכן לקבל הסבר זה, כלשונו:

סיפור זה הובא בהמשך (ובתור סיוע חיזוק ודוגמא) לפסק הלכה שבגמרא "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", שרבה ורבי זירא קיימו את החיוב "לבסומי… עד דלא ידע" בפועל ממש. ומכיון שמדובר בענין של הלכה, על כרחך צריך לפרש, שסיפור זה היה כפשוטו. ולא (רק) ברוחניות הדברים.

וכן מוכח מדברי הר"ן ובעל המאור שהביאו הא ד"כתב ה"ר אפרים ז"ל דמההוא עובדא דקם רבה ושחטיה לרבי זירא… אידחי ליה מימרא דרבא, ולית הלכתא כוותיה, ולאו שפיר למיעבד הכי". ומוכח מזה דדעתם בפשטות שהסיפור דרבה ורבי זירא הוא כפשוטו – ונגרם היזק (מיתה) לרבי זירא, כי בלאו הכי אין מקום לומר שמשום כך יבטל החיוב לבסומי בפוריא וכו'.  

מבואר כי הואיל ומצינו בראשונים שהסיקו מסקנה הלכתית מסיפור זה, הלכה למעשה, שהיה מעשה זה ממש כפשוטו. כי אם היה זה רק דמיון וגוזמא בעלמא, לא היתה נדחית הוראת רבא מן ההלכה. אלא היתה הוראתו מחייבת, הלכה למעשה.

לכן מוכרחים אנו לומר כי מעשה זה אכן ארע ממש במציאות, ללא כל דמיון וגוזמא. אלא שאם כן, שבה תמיהת מהרש"א והגהות יעב"ץ וגם ניצבה. כיצד יתכן שהרג רבה את רבי זירא?

כדי ליישב זאת, הסביר הרבי מלובביץ' כי למרות ששחט רבה את רבי זירא, לא היה במעשהו כל פגם או סרך בדל של עוון שפיכות דמים, ואפילו לא משהו מן המשהו, של ענין לא רצוי. הראיה, שבשנה הבאה, פנה רבה לרבי זירא והציע לחזור ולשתות יחד במשתה הפורים. ואם היה איזו סרך עוון במעשהו בשנה שחלפה, לא זו בלבד שרבה לא היה מציע הצעה כזו, הוא גם היה עושה מעשה תשובה על המכשול. ומוכרח להיות, כי היה בזה רק טוב, אף על פי שבאמת נגרמה לרבי זירא מיתה ממש כפשוטו.

הסבר הדברים כך הוא:

דברי התורה יש בהם חלק הנמשל ליין, כמבואר בדברי חכמינו ז"ל, כגון מה שאמרו במדרש (במדבר רבה פרשה ב אות ג):

הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי, יָרְדוּ עִמּוֹ כ"ב רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים וכו' לְכָךְ נֶאֱמַר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינַי שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלָה בַּיַּיִן (משלי ט, ה): וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, הֱוֵי: אֶל בֵּית הַיָּיִן, זֶה סִינָי.

ראה עוד במדרש תנחומא (פרשת ויחי סימן י):

אֵין יַיִן אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (שיר א, ב), הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן (שיר ב, ד).

ראה עוד בזוהר הקדוש (שמיני דף לט, א – מתורגם):

פָּתַח רַבִּי יִצְחָק וְאָמַר, וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדּוֹדִי לְמֵישָׁרִים וְגוֹ'. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב, זֶה יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהוּא טוֹב, כִּי יַיִן אַחֵר, דס"א, אֵינוֹ טוֹב, וְיֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה טוֹב לַכֹּל, טוֹב לָעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶהוּ יַיִן שֶׁנֹּחַ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכֹּל.

עוד ביארו חכמינו ז"ל, כי סיבת מיתתם של נדב ואביהוא היתה שתיית יין, כמבואר במדרש (ויקרא רבה יב, א):

דְּתָנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן אֶלָּא עַל שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לְאֹהֶל מוֹעֵד.

אלא שטענה זו תמוהה ביותר, כמו שהסביר הרבי מלובביץ' שם:

וידועה התמיהה: מפורש בכתוב שמשה אמר לאהרן (ויקרא י, ג) "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, ובפירוש רש"י "עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך", וכיצד יתכן שיהיה אצלם דבר בלתי רצוי. ובפרט עד כדי כך שייכנסו למקדש "שתויי יין"?

כדי ליישב זאת, ציטט הרבי מלובביץ' את דברי האור החיים הקדוש שם (ויקרא טז, א ד"ה או יאמר) וז"ל:

רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם.

זהו שאמר הכתוב (שם):

בקרבתם לפני ה' וימותו.

מבואר כי כל כך התקרבו נדב ואביהוא למקור שורש נשמתם, על ידי התעמקות בסודות התורה, שהיא יינה של תורה, עד שלא יכלה נשמתם לסבול את השהות בתוך הבשר החומרי, כמו שהמשיך וביאר שם אור החיים:

ולכשתרבה בחינה זו בפנימיותו, תגעל הנפש את הבשר, ויצתה מעמה, ושבה אל בית אביה.

נמצא כי מלבד המשמעות הפשוטה ששתו יין, עוד כלול בזה, שביקשו להתעמק בגילוי סודות התורה, כמו שהיין בלוע בתוך העינב, ויוצא מן ההעלם אל הגילוי, כך ביקשו הם לחשוף את עומק סודות התורה, להתעלות ולהגיע לאורות גבוהים. ולאחר שהיטיבו לבם ביין, רבה שמחתם, ומתוך שמחה זו העמיקו לחדור לעומק סודות התורה.

כעין זה כתב השל"ה הקדוש, כפי שציטטו הרבי מלובביץ' וז"ל (של"ה שער האותיות דף ס, ב):

מצינו לפעמים אצל קדושים אשר בארץ ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות… היתה כוונתם בזה לשם שמים, כי מתוך משתה היין הוו מבדחי טובא, ומתוך כך אומרים דבר תורה על השולחן הרבה מאד וכפלים לתושיה… דמתוך השמחה מגלה החכם רזי תורה… כי ברבות השמחה יתחזק הכח השכלי שיש בנפש, ואז הוא יותן מוכן לגלות תעלומות חכמה… נכנס יין יצא סוד…. שעל ידי משתה היין יצאו דברי תורה הנקראת סוד.

על פי זה מובן מדוע אחר שתיית היין, נכנסו אל המקדש ומתו. כי באמת גרמה להם שתיית היין הרחבת דעת, ומתוך שנפתח ליבם בתורה, העמיקו בסודות התורה, ונחשפו לפנימיות יינה של תורה, כלומר לסודות גבוהים ונשגבים מאד, עד שגברה דביקותם וכיסופם אל הבורא יתברך, ולא היה בכוחם להכיל קירבה גדולה זו, עד שנפרדה נשמתם מגופם.

כך המשיך שם הרבי מלובביץ':

הכוונה ב"יין" היא לסודות ופנימיות התורה, כמאמר (עירובין סה, א) "נכנס יין יצא סוד", דכמו שיין גשמי מגלה את הטמון בלבו של אדם, כן הוא ברוחניות, ש"יינה של תורה" היינו גילוי סודות התורה. ו"שתויי יין" מורה על גודל ועוצם הגילוי דפנימיות התורה, עד למצב של "כלות הנפש" [דכמו ב"שתויי יין" כפשוטו הרי היין גורם לביטול החושים, כך גודלו של גילוי זה. והשתוקקות זו גרמו אצלם ביטול החושים, ועד לכלות הנפש].

גם את סעודת רבה ורבי זירא, יש לפרש על דרך זה, כפי שמבואר בדברי הרבי:

ועל פי זה יש לומר שזו היתה גם סיבת מיתת רבי זירא, שהיתה על דרך מיתת נדב ואביהוא, דמה שאמרו "שחטיה" היינו (כמו שפירש מהרש"א) "דאגבריה חמרא.. לשתות יותר מדאי", ו"חלה ונטה למות" (לא על ידי היין הגשמי, אלא) היינו כלות הנפש על ידי רוב שתיה (גילוי) של "יין שבתורה" (סודות התורה).

הרי כי השכרות של רבה ורבי זירא נבעה מתוך הרעיונות התורניים העמוקים, הנקראים "יינה של תורה". ונפשו של רבי זירא התעלתה ונישאה לשיאים וגבהים רמים כל כך. אויר הפסגות ששאף אותה עת, משך ועינג את נשמתו במידה רבה כל כך, עד שהגיע למצב של שכרון חושים וכיליון הנפש, מרוב כיסופים וגעגועים רוחניים, למקור הנשמה.

התנשאות הדעת למרומי הרעיונות, הביאה את רבי זירא להתפשטות הגשמיות. יצאה נשמתו מתוך הגוף, והגיעה להיכלות גבוהים עליונים ומרקיעי שחקים. כל כך טובה היתה תחושתו של רבי זירא, עד שסירבה נשמתו לשוב ולהיכנס אל הגוף הגשמי התחתון. ראה זאת רבה, מה עשה? הוריד לו את האורות, הרגיע אותו, התפלל עליו, והחזיר אותו לקרקע.

ומה שאמרה הגמרא "קם רבה, שחטיה לרבי זירא" הכוונה שרבה משך אותו כלפי מעלה, והכניס אותו לאורות, בגילוי סודות התורה.

אין בזה כדי להוציא את הענין מידי פשוטו, כי באמת רבי זירא מת בפועל ממש, ויצאה נשמתו מתוך גופו לגמרי. ולכן הוכיח רבינו אפרים מתוך מעשה זה, שבטל החיוב להשתכר בפורים.

מעתה התיישבה הקושיה החמורה, כיצד יתכן שרבה חטא במשהו בעוון שפיכות דמים? חלילה לומר כן, כי ודאי לא נגע בו לרעה. רק שמיתת רבי זירא היתה מתוך שנכספה נפשו וגם כלתה למקור מחצבתה, מפאת סודות התורה אליהם נחשף בסעודה זו.

עוד מבואר מדוע לא שב רבה בתשובה על מעשהו ואדרבה, בשנה הבאה הציע לרבי זירא, בא נסעד שוב כמו בשנה שעברה. למרות שיודע, שעלול לקרות מה שקרה בשנה שעברה. ולא היה בזה כל חשש, כי באמת אירע מאורע טוב מאד בסעודה.

אלא שאם כל כך טובה היתה דרגה עליונה זו, שהשיגו בסעודה, מדוע מיאן רבי זירא בשנה הבאה, ולא הצטרף לסעודה עם רבה?

הסיבה לזה, ביאר הרבי שם:

אבל אף ששניהם נשתכרו, מכל מקום רק אצל רבי זירא בא מזה כלות הנפש ממש. והטעם – כי רבה היה לו שכל רב יותר ("מוחין דגדלות"), ולכן היה יכול לקבל עוצם הגילוי של רזי תורה, מה שאין כן רבי זירא, לא היה יכול להכיל גילוי זה [וכמרומז גם בשמותיהם: 'רבה' מורה על גדלות, ו'זירא' מורה על קטנות, מלשון זעירא[3].

ולכן אצל רבי זירא בא על ידי זה כלות הנפש ממש, עד שנפרדה נשמתו מגופו כפשוטו. מה שאין רבה, לא בא לכלות הנפש.

הרי כי היה הבדל מהותי בין רבה לרבי זירא, כי בעוד שרבה היה מסוגל לעמוד בפני חשיפתם של סודות עליונים אלה, רבי זירא לא היה מסוגל. ולכן רבה שנחשף לרעיונות עמוקים אלה, לא יצאה נשמתו, אבל רבי זירא, לא עמדה נפשו בפני הכיסופין, ויצאה נשמתו מגופו.

יתירה מכן, הנה אחר שמתו נדב ואביהוא, ציוותה התורה (ויקרא י, ט) "יין ושכר אל תשת". ומלבד הציווי הפשוט שאסור לכהן להיכנס שיכור אל בית המקדש, נרמז בזה גם, שכאשר שותים יין, כלומר כאשר נחשפים לסודות התורה, צריכים להיזהר שלא לבוא לשכרות שיש בה כלות הנפש. אלא רק במידה ובגבול סביר, כעין מה שאמרו חז"ל במקום אחר (חגיגה טו, סוף עמוד ב) "עלה בשלום וירד בשלום".  כלומר, שהכניסה לתוך סודות עליונים אלה, צריכה שתשאיר את הנשמה בגוף, והיציאה מן הסודות תהא "בשלום".

מעתה, המשיך הרבי להסביר, רבה היה מודע לדרגתו של רבי זירא, ולכן ביקש להעלות אותו בדרגה. לפיכך השקה אותו יותר מדאי יין, והעלה אותו לדרגה הרבה יותר גדולה, שלא כפי ערכו, וגילה לו רזים וסודי תורה עמוקים ביותר, הרבה מעבר לראוי לדרגתו.

אלא שרק רבה, שהיו בידו כלים מתאימים לקליטה והכלה של אורות עליונים אלה, רק הוא אכן קיבל תועלת גדולה מזה, ויכל לעמוד בהתעלות גדולה זו. מה שאין כן רבי זירא, ששמע מרבה את הרעיונות והסודות הנפלאים כל כך, ולא יכול היה לעמוד בפני האור העליון הנעים, שנגלה לעיניו, עד שיצאה נשמתו.

אמנם רבה עצמו סבור היה כי רבי זירא יוכל להכנס בשלום ולצאת בשלום, ולא יבוא לכלות הנפש.

לכן אף כי בשנה ראשונה לא התקיימה כוונתו, בשנה שאחר כך, סבר כי הוכשר רבי זירא, והתעלה בדרגתו, ויוכל לעמוד בפני גילויים עליונים אלה. להכנס בשלום ואף לצאת בשלום, בלא כלות הנפש. לכן שב והזמין אותו פעם נוספת, מתוך כוונה שגם בשנה זו יפעל אצל רבי זירא עילוי גדול כזה, עד כלות הנפש. אבל עד שם בלבד, ולא מעבר לזה. ובזה יתן לו גם עילוי גדול מאד, וגם יקיים את רצון התורה, להשאיר את הנשמה בתוך הגוף.

אלא שרבי זירא סירב להצעתו של רבה באומרו, שמא לא יתרחש נס, והביאור בזה הסביר הרבי:

ועל זה ענה רבי זירא "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא". הוא חפץ ומשתוקק לעילוי דכלות הנפש, ומשום זה היה רוצה לערוך סעודת פורים ביחד עם רבה גם השנה. אבל אף על פי כן, מכיון שתכלית הכוונה היא נשמות בגופים, חושש הוא שלאחרי שיגיע לכלות הנפש שוב לא תרצה נשמתו לרדת ולהתלבש בגופו, ומי יודע אם גם בפעם הזו יצליח רבה לפעול "נס" כזה, שנשמת רבי זירא תרצה לירד ולהתלבש עוד הפעם בגופו.

כלומר, למרות שארע דבר טוב מאד בסעודה של שנה שעברה, שהרי התעלה בשמיעת דברי התורה, עד שהגיע לדבקות עליונה וגבוהה כל כך, בכל זאת חשש שלא יקרה שוב נס, ולא תאבה נשמתו לשוב חזרה אל הגוף.