אור המידה
פרק 1: “והלכת בדרכיו”: היסודות לעבודת המידות
הרב שאול דוד בוצ’קו
ב. “והלכת בדרכיו” – מצוות המידות
מבוא
בפרק ראשון זה נלמד על מקור החיוב ללמוד מוסר, לעבוד לתיקון המידות ולהשתפר תמיד. מהיכן למדנו על עבודת המידות? נסביר את הפתגם “דרך ארץ קדמה לתורה”. נעסוק בחיוב הנלמד מן הפסוק “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” (דברים כח, ט) וכן ב”שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ” (דברים לב, ז) – דרך התבוננות בסיפורי גדולי האומה.
כמו כן, נעיין בחיוב הנלמד מהחובה להידבק בהקדוש ברוך הוא. נתעמק בפרק הראשון של הלכות דעות לרמב”ם, וממנו נלמד על מבנה הנפש, על החיוב ללכת בדרך האמצע ומהי ההנהגה הנדרשת כדי להיחשב “חסיד”. נסיים בחובה לעשׂות את כל המאמצים הללו מתוך שׂמחה.
א. דרך ארץ קדמה לתורה
יתכן אולי שהפתגם המפורסם “דרך ארץ קדמה לתורה” הוא זה הקובע, כפי שמקובל להבין, שהתנהגות מכובדת ומוסרית מהווה תנאי הכרחי ללימוד תורה. אלא שפירוש זה אינו חד־משמעי. פתגם זה מקורו בדברי המדרש:
“עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת קָדְמָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶת הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, כד) ‘לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים’ – דֶּרֶךְ, זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְאַחַר כָּךְ עֵץ הַחַיִּים, זוֹ תּוֹרָה” (ויקרא רבה ט, ג).
משמע לכאורה שמדובר בסדר כרונולוגי של סדרי החיים: בתחילה התנהלו חיי חברה ללא תורה, ורק אחר כך ניתנה תורה והחיים התנהלו על פיה. גם המשמעות המקובלת בפתגם נתמכת במקורות נאמנים, כפי שעולה למשל מדברי רבנו יונה:
“אם אין דרך ארץ אין תורה – רוצה לומר, שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות, לא שילמוד התורה ואחר כך יקח לו המצוות, כי אי אפשר” (רבנו יונה בפירושו למשנה אבות ג, יז).
ברור, אם כן, כי העדר התנהגות מוסרית ונימוסית מפריע ומעכב את לימוד התורה. מי שלא תיקן את מידותיו ויעסוק בלימוד התורה, יעשיר אולי את אוצר הידיעות שלו, ואם זכה במחנך בעל שיעור קומה, ייתכן שזה יסייע בידו בשיקום הנהגתו; אך ודאי שעבודת המידות היא הכרחית, ובלעדיה לא ראוי ללמד תלמיד שאינו בעל מידות טובות, כפי שכתב הרמב”ם:
“אֵין מְלַמְּדִין תּוֹרָה אֶלָּא לְתַלְמִיד הָגוּן נָאֶה בְּמַעֲשָׂיו, אוֹ לְתָם… אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, כְּאִלּוּ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס” (רמב”ם, הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה א).
ב. “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” – מצוות המידות
מלבד המוכר לנו מדברי הנביאים, מספר משלי וקהלת ומספרות חז”ל, יש מקור מפורש בתורה לכל נושׂא המידות. זהו פסוק המצוטט ברמב”ם כמקור למידות הטובות, ומוצאו מפסוקי הברכות:
“יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ, כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ אֱ־לֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” (דברים כח, ט).
משמעותו הפשוטה היא שאם נלך בדרכיו, ה’ יקימנו לעם קדוש. אך הרמב”ם פירש שזוהי מצוות עשׂה, ונמצא לפי שיטתו שיש מצווה המחייבת להתנהג בהנהגה טובה (הלכות דעות א, ה):
“וּמְצֻוִּין אָנוּ לָלֶכֶת בַּדְּרָכִים הָאֵלּוּ הַבֵּינוֹנִים, וְהֵם הַדְּרָכִים הַטּוֹבִים וְהַיְשָׁרִים, שֶׁנֶּאֱמַר ‘וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו'”.
הרמב”ם כתב כן גם בספר המצוות:
“מצווה… היא שציוונו להידמות בו יתעלה כפי היכולת… ובא בפירוש שרצה לומר ההידמות בפעולותיו הטובות והמידות הנכבדות שיתואר בהם הא־ל יתעלה על צד המשל” (רמב”ם, ספר המצוות מצוות עשׂה ח).
ג. ללמוד מגדולי האומה
נוסיף שספרי התנ”ך מלאים בסיפורים על אבותינו וגדולי האומה. למשל אברהם אבינו, שהיה גומל חסד וגם וותרן שביקש להימנע ממריבה, ולכן אמר ללוט: “אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ… הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי” (בראשית יג, ח–ט). כל מה שביקש אברהם היה להתחלק בהגינות – “אני אקח חלק אחד ואתה אחר”, העיקר לא לריב.
בתורה מסופר גם על מידות רעות ועל אנשים או מלכים שהתנהגו בצורה מחפירה, כאחאב שנענש, ומכך נלמד ממה להתרחק. הנה דוד ושלמה היו מנהיגים גדולים ואהובים, אך גם הם נפלו ונענשו על חטאיהם. שלמה אהב נשים רבות ובגללן נכנסה עבודה זרה לישׂראל – זהו עוון נורא, אך אין זה אומר שאנו מקטינים אותו; הוא היה איש גדול שכתב את משלי וקהלת לפני שחטא, עובדה המעידה על גדלותו.
בכל אופן, עלינו ללמוד: מהדברים הטובים – ללכת בהם, ומהרעים – להתרחק. כשאנו פוגשים מעשׂה רע, אי אפשר להפוך אותו לטוב. אם זה מעשׂה רע, צריך ללמוד שלא לנהוג כך. ניקח את מעשׂה דוד ובת שבע כדוגמה: מלך הלוקח אישה שנישׂאה לאחר, אסור לקרוא למעשׂה זה “טוב” רק בגלל שדוד עשׂאו. כך אמר ישעיהו הנביא: “הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע” (ישעיה ה, כ). אין המעשׂה הרע סותר את צדקותו הגדולה של דוד; הוא נפל פעם אחת, וניתן אולי להצדיק קצת בטענה שהייתה גרושה, אך להגדיר את המעשׂה כ”טוב” – זה אסור. ממנו נלמד את כוחהּ של התשובה, שהיא אחת המידות המשובחות.
מורכבות זו – ללמוד את החלקים היפים שבבני אדם – היא מאתגרת. בטבענו אנו מורגלים לבחון הכל ב”שחור לבן”, אך קשה לראות תערובת של טוב ורע באדם אחד. התורה לא הסתירה את כשלֵי גדולינו כדי שנדע לבחון תמיד את הדרך: להתרחק מהרע ולדבוק בטוב.
ד. דבקות בתלמידי חכמים
כתוב בתורה: “אֶת ה’ אֱ־לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק” (דברים י, יב). חכמינו למדו מהביטוי “וּבוֹ תִדְבָּק” את החובה להתקרב לתלמידי חכמים, וכך מביא הרמב”ם:
“מצוות עשׂה להידבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשׂיהם… וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצווה זו: הדבק בחכמים ותלמידיהם… וכן ציוו חכמים ואמר: והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם” (רמב”ם, הלכות דעות פרק ו הלכה ב).
מכאן החיוב ללמוד ממעשׂיהם. אמנם חשוב לא להיות עיוור; קורה שתלמיד חכם או רב מועד, ועלינו להיות ערים לכך שהדבקות לא תביא לעיוורון. לכל אדם יש מצפן ומצפון פנימי, וביחד עם הכבוד למחנך, אסור שיפסיד את מבטו החודר לקבל את הנכון ולהתרחק כשהרב מועד. אך בדרך כלל, יש לנו ללמוד מהנהגת החכמים שמהתנהגותם לומדים יותר מאשר מקריאת ספר. תלמיד חכם אמיתי הוא ספר מוסר חי.
ה. טבע האדם
כעת נפנה לרמב”ם המתאר את נפש האדם:
“דֵעוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי אָדָם וְזוֹ מְשֻׁנָּה מִזּוֹ וּרְחוֹקָה מִמֶּנָּהּ בְּיוֹתֵר. יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה כּוֹעֵס תָּמִיד. וְיֵשׁ אָדָם שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו וְאֵינוֹ כּוֹעֵס כְּלָל… וְיֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא גְּבַהּ לֵב בְּיוֹתֵר וְיֵשׁ שֶׁהוּא שְׁפַל רוּחַ בְּיוֹתֵר” (רמב”ם, הלכות דעות פרק א הלכה א).
במילים שלנו: יש אנשים שבולטים ומרשימים מיד, ולעומתם אנשים שאתה בקושי רואה כי הם לא מחשיבים את עצמם. זהו טבע שונה. ידיעה זו רלוונטית גם למי שחוזר בתשובה: חזרתו של כעסן אינהּ כזו של אדם רגוע בטבעו. עבור הכעסן בטבעו, לגדור את עצמו זו עבודה גדולה וזכות עצומה.
הרמב”ם ממשיך ומדבר על קצוות: בעל תאווה לא תשׂבע נפשו לעומת בעל לב טהור שלא יתאווה אף לצרכי הגוף; בעל נפש רחבה אוהב כסף לעומת מי שדי לו בדבר מועט; מי שמסגף עצמו ברעב לעומת מי שמאבד את כל ממונו. ועל דרך זו שאר הדעות: מהולל ואונן, כיליי ושוע, אכזרי ורחמן. וכמובן, אין רק קצוות. רוב בני האדם עומדים בתווך: “וְיֵשׁ בֵּין כָּל דֵּעָה וְדֵעָה… דֵּעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת” (שם, הלכה ב). למשל, הנדיב עומד באמצע בין הקמצן לבין מי שייתן אפילו את חולצתו האחרונה ויישאר בחסר. האם הנהגת הקצה הזו נכונה? לא ברור. מהקצוות צריך להתרחק.
הרמב”ם מלמד שיש טבע באדם ואין להתכחש לכך שכל אחד שונה. זה עוזר להבין מדוע אנשים נופלים – כי יש להם נטיות שקשה להתעלם מהן. אך מיד ילמדנו רבנו שעובדה זו אינהּ צריכה לייאש, כי לאדם יש כוח להשתנות.
ו. האפשרות להשתנות
הרמב”ם פותח עבורנו פתח רחב של תקווה בכל הנוגע לשינוי אופיו של האדם:
“וְכָל הַדֵּעוֹת יֵשׁ מֵהֶן דֵּעוֹת שֶׁהֵן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, לְפִי טֶבַע גּוּפוֹ. וְיֵשׁ מֵהֶן… שֶׁאֵינָן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, אֶלָּא לָמַד אוֹתָם מֵאֲחֵרִים, אוֹ שֶׁנִּפְנָה לָהֶן מֵעַצְמוֹ לְפִי מַחֲשָׁבָה שֶׁעָלְתָה בְּלִבּוֹ… עַד שֶׁנִּקְבְּעָה בְּלִבּוֹ”.
הרמב”ם מבאר כאן כי בנפש האדם קיימות מידות מולדות, המוטבעות בו מכוח הטבע, ולצידן מידות נרכשות. המשמעות היא שהאופי אינו גזר דין קבוע מראש; האדם ניחן ביכולת לרכוש מידות חדשות ולשנות את תכונותיו הקיימות – בין אם באמצעות כוח השׂכל וההתבוננות, ובין אם דרך השפעה של חינוך מצד הורים, מחנכים או רבנים. ישנו ה”טבע” הראשוני שאיתו הגענו לעולם, וישנהּ ה”קומה השנייה” שהאדם בונה בעצמו לאורך חייו.
דברי הרמב”ם הללו חיוניים במיוחד לאור תפיסות רווחות בעולם המערבי המודרני. לעיתים קרובות מדי אנו נתקלים בגישה דטרמיניסטית הטוענת: “ככה אני וזהו”.
במערכות יחסים, למשל, אנו שומעים לא פעם את הטענה: “אני מה שאני, קח אותי ככה. אינני יכול להשתנות, ואם זה לא מוצא חן בעיניך – בוא נתגרש”. זוהי עמדה המרימה ידיים מול כוח הבחירה וההתפתחות האישית. אך מדברי הרמב”ם אנו למדים מסר הפוך ומרענן: לא רק שאפשר להשתנות, אלא שהדבר מהווה חובה. האדם אינו שבוי של מזגו, אלא המעצב הראשי של אישיותו.
ז. דרך האמצע
הרמב”ם מסביר שלהתנהג בקצוות זו מידה רעה, והדרך הנכונה היא שביל הזהב:
“שְׁתֵּי קְצָווֹת הָרְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ… אֵינָן דֶּרֶךְ טוֹבָה… וְאִם מָצָא טִבְעוֹ נוֹטֶה לְאַחַת מֵהֶן… יַחֲזִיר עַצְמוֹ לַמוּטָב וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבִים וְהִיא הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה (רמב”ם, הלכות דעות פרק א הלכה ג).
“הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית… רְחוֹקָה מִשְּׁתֵּי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה” (שם, הלכה ד).
הוא מפרט:
לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, אך גם לא כמת שאינו מרגיש; יכעס רק על דבר גדול כדי שלא ייעשׂה שוב. לא יתאווה אלא לצרכי הגוף כפי שנאמר “צדיק אוכל לשובע נפשו”. לא יעמול בעסקו אלא להשׂיג חיי שעה. לא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר, אלא ייתן צדקה כפי מסת ידו. לא יהיה מהולל ושׂוחק ולא עצב ואונן, אלא שׂמח כל ימיו בנחת ובסבר פנים יפות. מי שנוהג כך נקרא “חכם”.
מדברים אלו עולה כי הקצוות המנוגדים בכל מידה ותכונה אינם טובים לעולם. בין אם מדובר בקצה ה”ימני” של המידה ובין אם בקצה ה”שׂמאלי” – הקיצוניות כשלעצמהּ אינהּ דרך ראויה. אף על פי שבטבעם של בני אדם קיימת לעיתים משיכה לקיצוניות, הרמב”ם מדגיש כי הקצוות אינם טובים, והמרכז הוא הדרך המשובחת ביותר. הרמב”ם מלמדנו להתרחק מן הקיצוניות ולמצוא את נקודת האיזון.
ח. חסיד
יש גם דרך חסידות – לפנות לקצה אחד בלי להגיע אליו ממש:
“וּמִי שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר וְיִתְרַחֵק מִדֵּעָה בֵּינוֹנית מְעַט לְצַד זֶה אוֹ לְצַד זֶה נִקְרָא חָסִיד (שם, הלכה ה).
אין כוונתו להיות קיצוני באופן מוחלט, אלא לנטות באופן מובהק יותר. במידת הכעס, החסיד נוטה מעט יותר לצד הרוגע. בנדיבות, הוא נוטה מעט יותר לצד הנתינה מעבר לאמצע.
טובה גדולה עשׂה עמנו הרמב”ם; לולי זאת היינו צריכים להיות “מתמטיקאים” ולחשב כמה אחוזי אכזריות או רחמנות יש בנו. אך הרמב”ם ביאר שאין הכוונה לנקודת אמצע מתמטית, אלא לאחוז באמצע ולנטות מעט לכיוון המשובח. זה מאפשר לכל אדם לשמר את יסודו בטבע ולהשתנות במידה מסוימת. אם אדם בקצה בטבעו – די שיתאמץ להתקרב לאמצע. זוהי מצוות עשׂה מן התורה: “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו”.
ט. זרימה
נלמד מדרכי הקדוש ברוך הוא: “מה הוא רחום אף אתה רחום”. וכיצד מדת “רחום” היא אמצע? כי קצה אחד הוא חסד והשני אכזריות. לא אומרים “מה הוא חסיד אף אתה חסיד” אלא “רחום”, כי עלינו ללכת בדרכים האמצעיות. חסד בלי גבול עלול להיות חטא (“וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת” [משלי יד, לד]). דוגמה מהחיים: כשיהיו לכם ילדים והם יעשׂו שטויות – אפשר לרחם עליהם יתר על המידה, לסלוח על הכל, אך אז מייצרים מפלצת ופוגעים בילד. ויש הורים שמאוד נוקשים עם הילד שלהם, ואז מכבים את האישיות שלו.
הרמב”ם מאמין שתרגול במעשׂה משנה את הפנימיות:
“יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים… עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו… וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ”.
כמו פסיכולוג, הרמב”ם אומר: אדם יכול לשנות את עצמו! זה משליך על בני זוג. העבודה בנישׂואין היא התאמה הדדית. אתם תהיו שונים מהאישה שלכם. יש גבר מסודר ואישה בלגניסטית, או להיפך. מישהו התקשר אלי: “אשתי משאירה גרביים באמצע החדר, מה אני עושׂה?”. אמרתי לו: “אתה אוהב סדר? תרים את החפצים, תחזיר לארון, ויהיה מסודר”. לאט לאט אולי היא תשתנה, אך העיקר הוא הניסיון להתאים את עצמכם. המידות ניתנות לשינוי, זה המסר של סוף הפרק.
הערה חשובה: מידומטר – אין כאן מתמטיקה. אי אפשר לבחוש יותר מדי ב”היכן אני אוחז”, זה עלול להוביל לשיגעון. צריך “לזרום”. בקהילתי בילדותי היו מעט משפחות. היה שם ילד טוב וחייכן. כשחזר מהישיבה הוא נהיה כל כך רציני עד שהפסיק לחייך, ואני התמלאתי פחד. לימוד מוגזם בספרי מוסר עלול להוביל לדרדור נפשי ולמצב של “להפסיק לחיות.
צריך להבין את הכיוון ולהשתפר מעט, אך בעיקר להמשיך לחיות. אף אחד מאיתנו אינו “איש רע” באמת. אצלנו כולם טובים. מהותכם מתוקנת. תאמינו שאתם טובים. תמיד יש מה לשפר, אך אין להיגרר לדיכאון או מחשבות “אוי לי, התעצבנתי”. גש לאדם, אמור “סליחה”, וגמור את הסיפור. החיים יפים.
ואנו נשפר את המידות שלנו ברצון ובשׂמחה.