אור המידה

ה.     אמת או שלום?

לכאורה האמת והשלום – מנוגדים זה לזה. ומאליה עולה השאלה – האם ראוי לחתור לאמת? ושמא לשלום דווקא (גם אם פירוש הדבר אי־היצמדות לאמת)?

נראה שאין תשובה אחת מוחלטת, וכפי שמקובל להשיב על שאלות מסוג זה – א או ב? – יש להשיב גם עליה: תלוי… כאשר מדובר בבית הדין – חובת הדיין להגיע לאמת. תפקידו – לעשׂות צדק. ואולם במקרים אחרים – יש מקום לגמישות. כך בהלכה וכך ביחסים בין איש לרעהו. הכול תלוי בדרך ההסתכלות בעולם ובסדרי העדיפות שעומדים לנגד עיני האדם. יש הסוברים ש”הַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל” (קהלת י, יט). אם יש להם סכסוך ממוני עם פלוני או אלמוני ועל פי הדין הצדק עימם, הם ירצו לקבל את כל המגיע להם “עד השקל האחרון”. ויש שסוברים ששמירה על יחסים טובים עם בני המשפחה, השכנים והחברים – עולה בחשיבותהּ על הכסף. הם אינם מזלזלים בערך הכסף, אבל מוכנים להגיע לפשרה ולקבל פחות מהמגיע להם על פי דין, אם הדבר יעזור לשמירה על אווירה טובה וחיי חברה נעימים ללא מצבורי כעס מיותרים, ובמילה אחת: שלום.

לכאורה השלום נראה אידיאל, אבל אם השלום איננו אמת – האין פירוש הדבר שהוא… שקר?! ואם הוא שקר – איך אפשר לדבר בשבחו ולראות בו אידיאל?!

חז”ל מלמדים אותנו שהאמת והשלום אינם חייבים לעמוד בסתירה זה לזה או לבטל זה את זה, ואדרבה יש להצטרפותם זה לזה חשיבות רבה לעולם ולקיומו:

“רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם’ (זכריה ח, טז)” (משנה, אבות א, יח).

הפסוק מציב אמת, משפט ושלום – יחד, ורבן שמעון בן גמליאל נשען על הפסוק וקובע שהדין, האמת והשלום – הם שלושת היסודות שעליהם עומד העולם. ובכל זאת, הרי אי אפשר להתעלם מן המציאות, והכול יודעים שלא תמיד אפשר שהאמת והשלום ילכו יד ביד?! האם חז”ל תמימים ואינם מבינים את המציאות?! לא ולא. אם כן, מה פשר הבאת הדין והאמת עִם השלום “בנשימה אחת”?

נראה שכוונת חכמים ללמדנו שאומנם יש ערך לפשרה ולשלום ולבחירה באפשרות שהיא לפנים משורת הדין (אם כי לא בכל מקרה). בפרשת יתרו התורה אומרת:

“וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן” (שמות יח, כ).

אמוראים דורשים פסוק זה. הם מחלקים את הפסוק לחלקיו, משייכים כל חלק לתחום מסוים בחיים, ולומדים כיצד יש לפעול בו הלכה למעשׂה לאור כוונת התורה. את שני החלקים האחרונים של הפסוק רב יוסף מפרש: “‘וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה’ – זה הדין, ‘אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן’ – זו לפנים משורת הדין” (בבלי, בבא מציעא ל, ב). בדין, היינו במשפט – יש לפעול על פי הדין. כך מורה משה רבנו לשופטים בישׂראל; אבל בחיים שמחוץ לכותלי בית הדין, בהתנהלות של החיים בחברה – יש מקום רב לגמילות חסדים, לחסד של אמת – פעולות שברור שהן בבחינת לפנים משורת הדין; והחיים בלעדיהן, ספק רב אם הם אפשריים ואם בני אדם יצליחו לשרוד בהם. נראה שהדברים שמובאים באותהּ הסוגיה בשם רבי יוחנן נאמרו ברוח זו: “דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה” (שם). לכאורה, דבריו היו אמורים לגרום לנו להזדעק: הייתכן? הרי זה תפקידם – לדון דין תורה?! האם רבי יוחנן סבור שדין תורה מוטעה? האם לדעתו יש להכניס בו תיקונים? לעבור למערכת משפט אחרת ולזנוח את דין התורה?! וגם אנו, בימינו, מבקשים “השיבה שופטינו כבראשונה” – ומייחלים להנהגת המשפט העברי במדינתנו. אם כן, הכיצד ייתכן לתלות את חורבן ירושלים בקיום דין תורה ככתבו וכלשונו?! חלילה. כוונת הגמרא איננה להטיל דופי בדין תורה ובמערכת בתי הדין. כוונת הגמרא לומר שהתנהלות החברה הייתה לקויה. בין בני אדם טבעי שיתעוררו מחלוקות, וטבעי שיהיו מריבות. השאלה היא באיזו דרך נפעל במקרה שפרץ סכסוך בינינו לחברינו, ומה נעשׂה כדי להשיב את השלום על כנו – האם נפנה לערכאות? האם נעשׂה מאמץ ליישב את הדברים בינינו בכוחות עצמנו? מילות הגמרא “העמידו דברים על דין תורה” מוסבות לא אל הדיינים בבתי הדין אלא אל אנשי ירושלים. הם בחרו בגישה “ייקוב הדין את ההר”: הם פנו לבתי הדין וביקשו מהם לפסוק בענייניהם. והדיינים – מילאו תפקידם בנאמנות, ופסקו על פי שורת הדין. כנגד בחירה זו של תושבי ירושלים באותהּ העת מדברת הגמרא, שהרי יכלו לבחור לפעול אחרת: להתפייס בעצמם, להיות נכונים להגיע לפשרה ולשלום – ובמילים אחרות: לנהוג לפנים משורת הדין.