אור המידה

ביום יפה החליט תלמיד ליהנות מטיול ונעדר מבית הספר. כשהגיע למוחרת ונשאל לסיבת היעדרותו, אם השיב “השמש זרחה, לא יכולתי לעמוד בפיתוי ויצאתי לטייל בחיק הטבע” – אמר אמת; ואם נימק את היעדרותו באמירה “הייתי חולה” – אמר שקר מובהק (אילו היה חולה בוודאי לא היה יוצא לטייל).

לפי דוגמאות אלו, אמירה המתארת את המציאות היא אמת, ואמירה שאינהּ הולמת את שאירע במציאות – היא שקר. כלומר: האמת והשקר הם שני הפכים.

אין ספק שבמקרים רבים ההבחנה הזו פשוטה ונכונה, ואולם יש מקרים שבהם ההבחנה אינהּ פשוטה וחד־משמעית, ומתוך כך קשה לקבוע אם היא אכן נכונה.

ב. עמימות

מתברר שהמציאות של אמת ושקר עשׂויה להיות מורכבת למדי, ובמקרים רבים נתקשה להכריע אם אמירה מסוימת היא אמת או שמא שקר.

לדוגמה:

קבוצת חברים יצאה לטיול. הנוף היה מרהיב, והרפתקאות – לא חסרו. באמצע המסלול ישבו למנוחה קצרה, סעדו ליבם והרוו צימאונם, ואפילו לא שכחו לומר דבר תורה לפני הזימון וברכת המזון.

בחזרתם מן הטיול – הם מספרים על חוויותיהם, ומתברר שיש לסיפורם כמה גרסאות, והן שונות זו מזו.

הגרסה שמספרים לחברים: “איזה טיול היה! מדהים! הרפתקאות כאלה – אף פעם לא חווינו. היה קטע שבו כמעט נהרגנו”.

לרב מספרים גרסה אחרת: “היה טיול נחמד ממש, התגבשנו ונהנינו, ובארוחה שלנו אפילו אמרנו דבר תורה יפה והתפלפלנו”.

ולאימא ששואלת – מספרים: “היה כיף, והנוף היה נהדר. היה טיול לא קשה במיוחד ונהנינו יחד. מה יותר טוב מזה?”

אימא אינהּ יודעת שהבן שלהּ כמעט שלא שב מן הטיול ה”לא קשה במיוחד”. גם הרב לא יודע שתלמידיו סיכנו חייהם לשווא. הוא שׂמח על הגיבוש החברתי, ועל תיבול הסעודה בדבר תורה – הוא שׂמח כפל כפליים. והחברים – תולים בהם עיניים מעריצות.

טיול אחד – ושלושה סיפורים. האם יש גרסה אחת שהיא ‘אמת’, והאחרות ‘שקר’? האם מי שסיפר גרסה אחת אמר אמת, ומי שסיפר גרסה אחרת – שיקר?

אם נתבונן בגרסאות נראה שהן הותאמו לקהל שבאוזניו הושמעו: את אימא לא רוצים להפחיד, חלילה, ומספרים להּ גרסה קלילה ונעימה; את הרב רוצים להרשים ומתמקדים באווירה הטובה והתורנית שהייתה בטיול; ועל החברים – עליהם צריך “לעשׂות רושם” באמת, להראות להם עד כמה חבריהם המטיילים אמיצים ועזי נפש.

את הפרטים שמסוגלים ליצור את הרושם הרצוי – מבליטים; ואת אלו שעלולים ליצור את ההפך – מבליעים. שום תמונה מהתמונות שהציגו המטיילים, לא הייתה תמונה אמיתית של המציאות, ובכל זאת על איש מהמְספרים אי אפשר לומר שהוא שיקר.

ולהלן דוגמה נוספת: לכל מוסד שמכבד את עצמו יש אתר במרשתת. באתר מקובל להציג תמונות. גם הישיבה הקימה לעצמהּ אתר, וכעת נשאלת השאלה איזו תמונה לבחור להציג בו: האם נעלה לאתר תמונה של בית המדרש כפי שהוא נראה כעת, בשיעור הזה? נביט סביבנו: התלמידים מעטים והם פזורים ברחבי בית המדרש, ומקומות רבים – פנויים. האם נעלה לאתר תמונה של בית המדרש בשעה 10:00 או 11:00 בבוקר? כידוע בשעות אלו בית המדרש שוקק, ומקומות פנויים – קשה למצוא.

איזו תמונה נעלה לאתר? מה אתם אומרים?

האם העלאת התמונה של בית המדרש המלא היא שקר? אפשר לומר שיש בהעלאתהּ משום שקר, שהרי תמונה כזאת מציגה מציאות חלקית בלבד, ומנגד, אפשר לטעון שאין בזה שקר, שהרי מדובר בתמונה אמיתית ולא בתמונה מזויפת (“פוטו־שופ” וכדומה).

הוא אשר אמרנו: ההבחנה בין שקר לאמת איננה תמיד פשוטה.

ג. איסור שקר בתורה

1. “וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ” – גרימת נזק לזולת

התורה אוסרת עלינו לשקר. האיסור לשקר מופיע בתורה בשני מקומות, ומעיון בהם נראה שהיקף האיסור מוגבל ומצומצם למדי.

“לֹאתִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ” (ויקרא יט, יא) – מדובר באיסורים הנוגעים למעשׂים שבין אדם לחברו (על פי “אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ”).

רש”י מסביר את שרשרת האיסורים:

לא תגנבו – אזהרה לגונב ממון; אבל לא תגנוב שבעשׂרת הדברות (שמות כ, יג) אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מענינו דבר שחייבין עליו מיתת בית דין.

ולא תכחשו – (בבא קמא קט) לפי שנאמר (ויקרא ה) וכחש בהּ משלם קרן וחומש. למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר ולא תכחשו.

ולא תשקרו – לפי שנאמר (שם) ונשבע על שקר ישלם קרן וחומש. למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר ולא תשקרו.

לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תִשבעו – אם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להשבע לשקר.

רש”י משׂרטט תמונה המבהירה את הקשר שבין האיסורים ואת פשר הבאתם ברצף בפסוק: תחילה האדם גונב; כשהוא נתפס – הוא מכחיש את המעשׂה; כשדוחים את ההכחשה ומבהירים לו שראו אותו נכנס לאותו החדר שממנו נגנב החפץ – הוא מרגיש שהחבל מתהדק סביבו. מה יעשׂה? הוא מודה שנכנס לחדר אבל “מסביר” שהכניסה הייתה לצורך ולתכלית טובה: “נכנסתי לשם כי אני מכבד את פלוני וחיפשׂתי אותו. חשבתי שאולי בחדר הזה אוכל למצוא אותו”. בגנבה ובסיפור המומצא – בשניהם הוא גורם נזק לחברו. שונה מהם אותו הסיפור המומצא של התלמיד (“הייתי חולה”) שאומנם גם הוא היה שקר, אבל התלמיד שסיפר אותו לא גרם נזק לאיש.

גרימת נזק כלכלי לזולת באמצעות שקר – ברור שהיא מעשׂה שאינו ראוי, ולא פלא שהתורה אוסרת אותו. ומה דינו של שקר שאיננו גורם נזק לזולת? האם גם אותו התורה אוסרת?

2. “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק” – שקר במשפט

נעיין ברצף של שלושה פסוקים בפרשת “משפטים”:

“לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ; מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע; וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים” (שמות כג, ו–ח).

בתוך הציוויים המנוסחים כאיסורים (“לֹא תַטֶּה”, “אַל תַּהֲרֹג”, “לֹא תִקָּח”) מופיע ציווי אחד שמזכיר שקר, ודווקא בו אין מילת שלילה, אבל הפועל המופיע בו (“תִּרְחָק”) מעיד על השקר שהוא שלילי. מדבר שלילי – יש להתרחק. אם התורה מצווה להתרחק מן השקר – משמע שההתקרבות אל השקר היא איסור.

מהו ההקשר של האיסור המוזכר כאן? בפרשת קדושים צוין שההקשר הוא גנבה (ממון), וההקשר כאן – הוא עולם המשפט.

מדברי התורה בפרשת משפטים הגמרא מדייקת:

“מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר – מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר: ‘מדבר שקר תרחק’.” (בבלי, שבועות לא, א)

התמונה העולה מדברי הגמרא מציגה תרחיש שייתכן שיקרה בבית הדין: שני אנשים – האחד עשיר והאחד עני – עומדים לפני בית הדין. הדיינים, חכמים וגדולים בהלכה, סוברים שהצדק עם העשיר. בדיון צופים תלמידי הדיינים, ולהבנת אחד מהם מסקנת הדיינים מוטעית. להבנתו הצדק עם העני דווקא. מה יעשׂה? יקום וישמיע דבריו? ישתוק?

המחשבה הראשונית עשׂויה להיות שעליו לשתוק, וזאת מכמה סיבות:

הדיינים גדולים וחשובים. הידע והבקיאות שלהם בתורה ובהלכה – מקיפים ורחבים. הידע שצבר התלמיד עד כה איננו מתקרב להיקף הידע של רבותיו. אם כן, רבים הסיכויים שהם צודקים, והוא טועה, ולכן יש לסמוך על קביעתם.
בשל הפער בהיקף הידע, התערבות של התלמיד בדברי רבותיו וסתירת קביעתם – יש בהן משום חוצפה.
אם ישמיע דבריו, והדיינים ישתכנעו שהצדק עם העני, העשיר – שכבר ראה עצמו יוצא מן המשפט וידו על העליונה – יכעס מאוד על התלמיד שהפך את הקערה על פיה וימצא הזדמנות להתנקם בו. אומנם אסור לנקום, אבל המציאות מלמדת שיש נקמה בעולם, והחשש מפני נקמה אינו מופרך.

ומנגד – מורים לו חכמים “שלא ישתוק”. מדוע?

משום שאם הדיינים אכן טעו, אם יאמר את דבריו – יוכל להביאם לתקן את טעותם ולפסוק דין צדק; אבל אם ישתוק – הטעות לא תתוקן אלא תונצח בפסיקה שגויה. התלמיד יכול לתרום למשפט צדק, ובשתיקתו – המשפט יהיה שקרי והֶפך הצדק.

הציווי “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק” מטיל על היחיד אחריות: עליו לדאוג שהעולם יתנהל על פי האמת והצדק ולעשׂות ככל יכולתו לשם כך. היסוס והימנעות מאמירת האמת להבנתו, מנוגדים לאחריות זו.

הגמרא מתעמקת בלשון הפסוקים ומדייקת עוד:

“מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית [כסות, מעיל] בת [ששוויהּ] מאה מנה, שאומרין לו לעשיר: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך? תלמוד לומר: ‘מדבר שקר תרחק'”. (שם)

גם תרחיש כזה אפשרי: שני בעלי הדין נבדלים זה מזה במראה החיצוני. העשיר לבוש חליפה מהודרת, שרוולי חולצתו רכוסים בחפתים של יצרן אופנה מפורסם וגם עניבתו מפוארת לעילא ולעילא. כל הופעתו, מכף רגל (נעליים מעור תוצרת איטליה) ועד ראש (מגבעת מכובדת), משדרת יוקרה ועושר. העני, לעומתו, לבוש מכנסי ג’ינס שחוקים, חולצה שאינהּ הולמת את מידת גופו, וכפתוריה – אלו שנותרו – תלויים על בלימה ואינם רכוסים, ואם לא די בזה – כשראשו נע מצד לצד, מבחינים בנצנוץ: באוזנו השׂמאלית נעוץ עגיל. לרגליו הוא נועל סנדלים מהוהים, ושׂערו הפרוע לא ראה סַפָּר זמן רב.

ברי שהרושם שמעורר העשיר מכובד עשׂרת מונים (אם לא למעלה מזה) מן הרושם שמעורר מראהו של העני. הגמרא מבינה שההבדל במראה עשׂוי להשפיע על הדיינים (אפילו מבלי שיהיו מודעים לכך) ומורה לבית הדין לפנות לעשיר ולהציב לפניו שתי אפשרויות – לבחירתו: (א) להתלבש כמו העני; או (ב) לדאוג לספק לעני מלבושים ברמה של בגדיו שלו. שתי אפשרויות שמטרת שתיהן אחת – למנוע־לנטרל השפעה של הרושם החיצוני.

הוראה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך, אבל לכלל קיום מלא במציאות לא הגיעה.

3. “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק” – מחוץ לאולם בית הדין, בחיים הציבוריים

הרושם שמעוררים אנשים אינו קשור רק להופעה חיצונית כעין זו שתיארו חז”ל. יש רושם שנוצר בהשפעת יכולת ביטוי יוצאת דופן. יש אדם שדיבורו עילג וכבד, ויש שדיבורו קולח. ייתכן ששניהם יאמרו דברים שתוכנם אחד, אבל השומעים ישתכנעו מדברי האחד, ויזלזלו בדברי רעהו. כך קורה לא אחת בעולם הפוליטיקה.

בשנים 2019–2022 התקיימו בישׂראל חמש מערכות בחירות. בעקבות תוצאות אחת מהן הוטלה מלאכת הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. כשראה נתניהו שאיננו מצליח להרכיב ממשלת רוב ימנית, ניסה לצרף אליו את מנסור עבאס ומפלגתו אך נתקל בהתנגדות עזה מצד בצלאל סמוטריץ’, שותף שהצטרף אליו זה כבר. כל הניסיונות לשכנע את סמוטריץ’ בצדקת המהלך עלו בתוהו. בעקבות מערכת אחרת, הוטלה המשימה על נפתלי בנט, והוא חתם על הסכם עם עבאס וצירפו לקואליציה שלו. שניהם ניסו לעשׂות אותהּ הפעולה בדיוק. נתניהו – לא הצליח, ובנט – הצליח, אך אבוי להצלחה: המצליח הוכתר בכינויים “שקרן” ו”נוכֵל” והואשם ברמייה ובגנֵבת קולם של בוחרים תמימים. מה היה קורה אילו הצליח נתניהו לממש את הרצון לעשׂות אותו הדבר? אין לדעת. אי־ההצלחה הפכה להיות גלגל הצלה – היא הצילה אותו מתדמית הנוכל. הרצון – שלא הגיע לכלל מעשׂה – נשכח.

4. “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק” – בחיי יום־יום

נשוב לשאלה שהצגנו לעיל: מה דינו של שקר שאיננו גורם נזק לזולת (לדוגמה: הסיפור המומצא של התלמיד; הטלפון מצלצל. המטלפן שואל: “האם… בבית?” בן המשפחה שהשיב לשׂיחה יודע ש… עסוק, נח וכדומה ומשיב: “לא”) – האם גם אותו התורה אוסרת?

בגמרא מובאת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בעניין הרחוק מעולם המשפט, שבהּ בית שמאי ביססו את דעתם על ציווי התורה “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק”.

“תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד מרקדין לפני הכלה [מה אומרים לפניה בזמן הריקוד]?

בית שמאי אומרים: ‘כלה כמות שהיא’ [כלומר, משבחים את הכלה לפי מעלותיה] ובית הלל אומרים [שלכבודהּ של כל כלה שרים]: ‘כלה נאה וחסודה’.

אמרו להן בית שמאי לבית הלל: ‘הרי שהיתה הכלה חיגרת או סומא [עיוורת] אומרים להּ [הייתכן שיאמרו לפניה]: כלה נאה וחסודה? והרי התורה אמרה: מדבר שקר תרחק (שמות כג, ז)?!’

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ‘לדבריכם, מי שלקח [קנה] מקח רע מן השוק [האם אדם אחר הרואה אותו לאחר שכבר קנה את הדבר] ישבחנּו [את הדבר שקנה] בעיניו או יגננּו בעיניו? הוי אומר — ישבחנּו בעיניו [כדי שלא יגרום לו עוגמת נפש]. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות [ינהג עימם בנימוס. ואף כאן, כיוון שבחר בכלה זו, משבחים אותהּ ואומרים שהיא נאה וחסודה, כדי לשׂמח את החתן ולהסב לו נחת] (בבלי, כתובות טז, ב).

לרגל הוצאתו לאור של הכרך הראשון של התלמוד המתורגם שעליו שקד הרב שטיינזלץ, זכר צדיק לברכה, התקיים בצרפת אירוע חגיגי. כרך זה יוחד למסכת כתובות. הרב שטיינזלץ נשׂא דברים לפני הקהל הגדול, וכיוון שדיבר צרפתית, התבקשתי לתרגם את דבריו לקהל שאיננו מבין צרפתית. הרב עסק בסוגיה זו, והסביר שבית שמאי הבינו את הציווי במשמעות שאינהּ מצטמצמת לעולם המשפט אלא נרחבת וכוללת, הנוגעת לכל תחומי החיים. ואם הכלה אינהּ נאה – אסור לומר להּ “כלה נאה” שכן אמירה כזאת אינהּ אלא שקר. בית הלל התנגדו לדעתם, ואמרו שאמירה כזאת מקובלת במקרים אחרים של מקח וממכר, ואינהּ נחשבת שקר. כך הנוהג, הנורמה.

הרב שטיינזלץ הסביר שמגמרא זו לומדים ש”שקר לבן” – התורה אינהּ אוסרת.

תרגמתי את דבריו כפי שנתבקשתי, אם כי ביני לבין עצמי, כשעלתה במחשבתי הדוגמה של התלמיד ה”חולה”, חשתי אי־נוחות. נזכרתי במשפט ששמעתי פעם מחבר: “איזה מזל שבמציאות הבן שלי לא היה חולה כפי שאפשר היה לחשוב על פי מספר הפתקים שכתבתי למורה שלו בבית הספר”. קשה לי לומר על אדם שאינו חולה – שהוא חולה. ואם כי מדובר ב”שקר לבן” שאיננו גורם נזק לאיש – בכל זאת התקשיתי, וחיפשׂתי רעיון שיאפשר לי לפרש את הגמרא בדרך אחרת. לימים פגשתי את הרב ושיתפתי אותו בתחושתי וגם הצעתי לו את הפירוש שעלה בדעתי: כוונת הגמרא שהמילים “כלה נאה וחסודה” אינן תיאור אובייקטיבי אלא סובייקטיבי. בעיני החתן שבחר לשׂאת אותהּ לאישה – היא בוודאי יפה, ואפילו יפה מכל יתר הנשים. הוא אוהב אותהּ, ולכן בעיניו היא כלילת יופי, ולכן מי ששר לפניה “כלה נאה וחסודה” איננו משקר כלל וכלל. הרב הרהר בדברים, ואמר לי שההסבר שלי מתאים להסבר שהציעו ראשונים.

אכן צדק הרב שטיינזלץ. הרב אליעזר ממיץ^[1] הסביר בספרו “ספר היראים” שבאמירת “שקר לבן” אין עוברים על איסור תורה:

“אבל שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר דכתיב מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע” (ספר יראים סימן רלה).

אומנם בעודי עוסק בהכנת שיעור זה מצאתי שהמהר”ל הסביר את הגמרא הזאת… כמוני (ולמען הדיוק אני הסברתי אותהּ כמותו, אלא שבזמן שההסבר עלה במחשבתי טרם ידעתי שהסביר כך).

אם כן ההסבר בדרך זו לגיטימי, והוא מלמדנו ש’אמת’ ו’שקר’ אינם מוחלטים בהכרח. אין “סרגל” שלפיו אפשר למדוד ולקבוע “זו אמת” או “זה שקר”, ובמקרים רבים הקביעה אינהּ אובייקטיבית ואינהּ מתבססת על מדידה. היא סובייקטיבית ומתבססת על תחושות, הבנות ורגשות. בפי רבים שגור הפתגם העממי “על טעם ועל ריח אין להתווכח”. להבנתי, פתגם זה מוטעה מיסודו. על מה אין להתווכח? על שהוּכח מעל לכל ספק: הכול יודעים ש־4=2+2. איש איננו מנסה להתווכח ולטעון אחרת. לעומת זאת, בענייני טעם – יש מקום לוויכוח. אנשים שונים זה מזה גם בטעמם. דבר אחד יפה לטעמו של פלוני ובהּ בעת מכוער לטעמו של אלמוני.

המושׂגים ‘אמת’ ו’שקר’ אינם מוחלטים רק בהבנה האנושית, מה שאין כן במציאות הא־לוהית. תורת ה’ אמת, וחותמו של הקדוש ברוך הוא – אמת. ואמת זו מחייבת אותנו ומבהירה שבחיים אסור לשקר. בית שמאי התבוננו באמת האובייקטיבית ולכן סברו שאין לשבח כלה במעלות שלא ניחנה בהן (שבח כזה הוא שקר). בית הלל, לעומתם, סברו ששבח כזה איננו שקר (שממנו בוודאי חובה להתרחק), משום שהשבח משקף נאמנה את האמת הסובייקטיבית (של החתן השׂמח בכלה).

גם למהר”ל ברור שהציווי בתורה מורה להתרחק מדבר שקר, אם כן, מדוע צידד בדעת בית הלל ולא בדעת בית שמאי?! משום שלהבנתו הדעות בעניין האמירה הנוגעת ליופייהּ של הכלה – אינן נחלקות ל’אמת’ ול’שקר’. ההתרשמות מן היופי היא התרשמות סובייקטיבית, ואם כן אין ‘אמת’ אחת מוחלטת שהדעה המנוגדת להּ היא בהכרח ‘שקר’. וכיוון שהכלה יפה בעיני החתן – די בזה כדי לרקד לפניה ולשיר להּ “כלה נאה וחסודה” מבלי לחשוש לדבר שקר.

והינה יש חולקים על דברי היראים. לדוגמה בשו”ת “שאילת יעבץ”^[2] (חלק א סימן ה) מבואר שאיסור שקר הוא בכל דבר שמשקר גם אם לא גורם רעה:

“והא נמי נפקא מקרא דמדבר שקר תרחק, דכייל כל דבר שקר. ואפילו מילי דעלמא בכלל“. וכן מבואר בספר חרדים^[3] (מצוות עשה פרק ד בס”ק כו) מובא: ‘מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא, שנאמר מדבר שקר תרחק, משמע אפילו ליכא רק דבור בעלמא, ואמרו ז”ל דהמשקר כאלו עובד עבודה זרה'”.

ולכן אין להשתמש ב”היתר” של “ספר יראים” אלא בשעת צורך גדול ואסור שזה ייהפך להרגל.

[1] ר’ אליעזר ב”ר שמואל ממיץ [הרא”ם] חי בצרפת במאה השתים־עשׂרה. היה מבעלי התוספות, מתלמידיו הגדולים של רבנו תם, ולמד גם אצל אחיו הרשב”ם. היה רבם של רבים מבעלי התוספות בדורו. חיבר את “ספר יראים”, העוסק במצוות ובפרטיהן.

[2] ספר שאלות ותשובות של רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין (הרב נודע בכינוי יעב”ץ – ראשי התיבות של שמו יעקב בן צבי [ובשם זה כינה גם את קובץ השו”ת]). נולד באלטונה שבגרמניה בשנת 1698 ונפטר בשנת 1776. היה רב ותלמיד חכם, מגדולי הרבנים במאה השמונה־עשׂרה.

[3] “ספר חרדים” הוא ספר הלכתי ומדרשי שחיבר המקובל רבי אלעזר אזכרי (1533–1600) בצפת, במאה השש־עשׂרה.

ד. חותמו של הקדוש ברוך הוא – אמת

בגמרא מובא:

“ריש לקיש אמר: תיו – סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא; דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת” (בבלי, שבת נה, א).

כידוע, אנו נוהגים להזכיר מידות טובות רבות המאפיינות את הקדוש ברוך הוא: הוא רחום וחנון, הוא גיבור ורב־חסד ועוד. האם לא כל התכונות האלה הן ה’חותם’ שלו? מדוע קבע ריש לקיש שה’אמת’, ולא מידה טובה אחרת, היא־היא ה’חותם’ של הקדוש ברוך הוא?

המהר”ל עוסק בחיבורו בבירור שאלה זו, ומגיע להבחנה דקה: ה’אמת’ אחת. המספר 1 הוא לב ליבהּ של ה’אמת’, ובו טמון הטעם לבחירתהּ ל’חותם’ של ה’.

נסביר בעזרת דוגמאות שהבאנו לאורך השיעור:

תלמיד נעדר מבית הספר. ביום המוחרת כשהגיע נשאל לפשר היעדרותו. אותו תלמיד יכול היה להציע כמה תשובות: (א) הייתי חולה; (ב) יצאתי לטיול; (ג) נמאס לי מבית הספר ולכן החלטתי לעשׂות מעשׂה טוב והלכתי לבקר את סבתי ולשׂמח אותהּ; (ד) חבר שלי נפל ונחבל ונחלצתי לעזרתו וטיפלתי בו, ולא יכולתי לעזוב אותו לבד.

ארבע תשובות אפשריות ומתוכן רק אחת היא ‘אמת’ (תשובה ב). כל שלוש האחרות (ואפשר היה לצרף אליהן רבות אחרות כיד הדמיון) – אינן אלא ‘שקר’. הווי אומר: האמת – אחת. השקרים – רבים, ומספרם מגיע עד אין־סוף.

הקדוש ברוך הוא הוא במהותו אחד: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱ־לֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” (דברים ו, ד). אם כן, ה’אמת’ שהיא אחת – ראוי שתהיה חותמו של מי שאמר והיה עולם, מי שאין בלתו והוא אחד.

לצערנו אין אדם שלא משקר אף פעם, ועם זאת חשוב להבין שכל שקר מוציא אותנו מן המציאות: השקר הוא המצאה, דבר שקיים רק בדמיון שלנו אבל באמת איננו, לפיכך כשמשקרים יוצאים מעולם הבריאה, מעולמו של ה’ יתברך.

ה. כוחו ההרסני של השקר

הבנּו עד כמה יפה וטובה היא האמת. האם מתוך הבנה זו עולה מאליה ההבנה שהשקר רע ומכוער בהכרח?! הזכרנו קודם שקר מסוג מסוים – “שקר לבן” – שעל פי רוב איננו מסב נזק לאיש אלא מיישר את ההדורים ומשרה אווירה טובה. כולנו גם מכירים את הכלל שמותר לשנות למען השלום^[1]. אם כן, אולי לא כל שקר רע בהכרח?!

ייתכן שבמקרים מסוימים השקר לא יגרום שום נזק “נקודתי”, אבל כשהשקרים יצטרפו אלו לאלו – ההשפעה המצטברת שלהם תהיה הרסנית. שקר שמתגלה – גורם לאובדן אמון. אם פלוני שיקר לאלמוני, ברגע שאלמוני יגלה זאת, האמון שנתן עד לאותו הרגע בפלוני – יחדל להתקיים. “אם הוא שיקר לי פעם אחת, איך אוכל לבטוח בו? איך אוכל להאמין לדברים שיאמר לי בעתיד? ובכלל, ייתכן שגם עד היום שיקר לי פעמים רבות, ורק הפעם נודע לי ששיקר…”. אמון בין בני אדם הוא הבסיס לקיומהּ של חברה אנושית תקינה. בלא אמון – יש חשדנות ואין חברוּת, ובאין חברוּת – אין חברה.

זכורני סיפור שסיפר לי אבא זצ”ל. פעם אחת היה אבי נוכח בשעה שרב גדול, אחד מגדולי ישׂראל, דרש לקהלו. בתום הדרשה פנה אותו רב לאבי ושאלו לחוות דעתו על הדברים שאמר בדרשה. השיב אבי בדרך ארץ ואמר שהדברים היו מעניינים. אותו רב דרש גם בשבוע שלאחר מכן. בסוף הדרשה ניגש אליו אבי ואמר לו כמה נהנה מדבריו. אמר לו הרב: “ממך אני מקבל המחמאה, כי אני רואה שאתה איש אמת, לפי שבשבוע שעבר לא הרבית בשבחים על דבריי”.

מובן שאין לפגוע, אבל בעולם של חנופה השתרש הנוהג לומר לאנשים רק דברים שינעם להם לשמוע, ומאמירת דברים נעימים פחות – נמנעים. נוהג זה פוגע באמון הבסיסי בין בני אדם – שהדברים שאדם אומר הם ביטוי נאמן של אותם הדברים שהוא חושב.

[1] שרה אימנו צחקה: “וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן” (בראשית יח, יב); וכשה’ מדבר עם אברהם הוא שואל בעניין צחוק זה: “לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי” (שם, יג). ורש”י מבאר: “ואני זקנתי – שינה הכתוב בשביל השלום, שהרי אמרה: ‘ואדני זקן'”. הכלל נלמד בסוגיה במסכת יבמות, ושינוי זה אכן מותר ואין לראות בו “שקר לבן שאינו מזיק”. “השקר הלבן” חותר תחת יסודות החברה ומערער אותם, ואילו השינוי מפני השלום – מטרתו לחזק יסודות אלו ולבטל את השפעתם של גורמים הרסניים. “השקר הלבן” הורס (אפילו לא נאמר מתוך כוונה להרוס), והשינוי מפני השלום – בונה.

ו. “דע מה שתשיב”

יש מקרים שבהם אין חובה לומר את האמת. במה דברים אמורים? במקרים שבהן מפנים לאדם שאלות שהצגתן אינהּ לגיטימית. במקרים אלו מי שהשאלה הופנתה אליו רשאי להשיב לשואל תשובה מתחמקת ואפילו לא נכונה, כפי שעולה מהמובא בגמרא:

“רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא” (בבלי, בבא מציעא כג, ב).

בשלושה דברים מותר לשנות:

מסכת – אם שואלים אותו אם יודע היטב מסכת מסוימת, והוא אכן יודע אותהּ – משום ענווה מותר לו לומר שאינו יודע.
פוריא – זו מיטה, והכוונה ששואלים אדם אם היו לו יחסים, אינו חייב לתת תשובה אמיתית.
אושפיזא, כלומר מארח. אדם התארח בבית אדם אמיד, ובאים אנשים שאינם הגונים ושואלים אותו לגבי המארח וביתו. אם יספר להם בשבח הבית המלא כל טוב ובשבח בעל הבית שאירחו ביד רחבה, יש חשש שאותם אנשים יחליטו למצוא שעת כושר, להיכנס לאותו הבית ולגנוב מרכושו של המארח. מותר להעלים מהם מידע ולא לספר.

המשותף לשלוש השאלות האלה הוא שכולן עוסקות בחייו האישיים של הנשאל או של מישהו שיש לו קשר עימו (הן שאלות “חטטניות”): לימודים, זוגיות וגם יכולת כלכלית. כל אלה אינן שאלות הגונות, ולנשאל מותר להתחמק מלהשיב עליהן, ואם איננו מוצא דרך להתחמק – מותר לו להשיב כפי מה שנכון בעיניו להשיב, אפילו אין תשובתו אמת.

במקרים מסוימים הלגיטימיות של השאלה תלויה בזהות השואל: השאלה המופנית לתלמיד שנעדר מבית הספר – אם השואל הוא המחנך שלו או המנהל – השאלה לגיטימית, והתלמיד חייב להשיב תשובה שהיא אמת. לעומת זאת אם השואל הוא חבר – השאלה אינהּ לגיטימית ובהצגתהּ יש משום התערבות בחיי הפרט וחוצפה, והנעדר איננו חייב להשיב לשואל, ובוודאי לא למסור לו דיווח אמיתי לסיבת היעדרותו. מובן שמוטב להימנע משקר, ולכן עדיף שינסה “לנפנף” את החבר בתשובה שאינהּ תשובה ממש, אך אם איננו מוצא תשובה כזאת או איננו מצליח להתחמק והחבר ממשיך להטרידו – מותר לו לשקר.

גם שינוי מפני השלום – מותר. לעיל הוצגה הדוגמה ממסכת יבמות (בעניין צחוקהּ של שׂרה) ולהלן נוסיף דוגמה מאהרֹן הכוהן, שעליו נאמר שהיה אוהב שלום ורודף שלום:

“וכן שני בני אדם שעשׂו מריבה זה עם זה. הלך אהרֹן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: ‘בני, ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר אוי לי היאך אשׂא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו’. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרֹן ויושב לו אצל האחר ואמר לו: ‘בני, ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשׂא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו’. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר ויבכו את אהרֹן שלשים יום כל בית ישׂראל (במדבר כ, כט)” (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יב).

ז. “כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה”

ועם זאת שיש “שינויים” מותרים, חשוב לדעת שאין להרבות ולהשתמש בהיתר אלא לצמצם את השימוש בו למקרים מיוחדים שהגדירו חכמים. על חומרת השינוי מן האמת לומדים מדברי חכמים:

“ואמר רבי אלעזר: כל המחליף בדיבורו [רש”י: “משנה בדבורו, שלא יהא ניכר”] כאילו עובד עבודה זרה” (בבלי, סנהדרין צב, א).

דברי רבי אלעזר מעוררים שאלה: מה הקשר בין עבודה זרה לשקר?

והתשובה: הקדוש ברוך הוא רואה כל מה שאנחנו עושׂים (הן בגלוי הן בסתר). אפשר להציג מצג שווא לפני בני אדם ולהוליך אותם שולל, אבל את ה’ אי אפשר להוליך שולל. הוא יודע את האמת. חבר – אפשר לרמות, אבל את ה’ – אין שום דרך לרמות. ה’ יודע שהאדם שיקר, והוא הרי אסר לומר דבר שקר. האומר שקר כביכול טוען שאין מי שיודע ששיקר, ולכן הוא נחשב כמי שעובד עבודה זרה.

המהר”ל מציע הסבר אחר:

“עוד תדע כי המחליף בדיבורו ובא בשקר עושׂה עדר אשר אין מציאות כאילו אין לו מציאות וזה עניין עבודה זרה שעושה שאינו ישנו כאילו ישנו” –

מי שמשקר יוצר מצג שווא ומציג דברים שאינם במציאות כאילו הם קיימים במציאות. עובד עבודה זרה עושׂה דבר דומה: הוא מציג “אֵל” – אֵל שקרי שאיננו האֵל האמיתי. בעשׂותו כן הוא כביכול בונה עולם מקביל לעולם האמת שברא ה’ יתברך.

ח. ובכל זאת, התורה ניתנה לבני אדם

על נתינת התורה לבני האדם מסופר במדרש:

“אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את אדם הראשון, נעשׂו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים: אל יברא, ומהם אומרים: יברא, הדא הוא דכתיב (תהלים פה): חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. חסד אומר: יברא, שהוא גומל חסדים. ואמת אומר: אל יברא, שכולו שקרים. צדק אומר: יברא, שהוא עושׂה צדקות. שלום אומר: אל יברא, דכוליהּ קטטה. מה עשׂה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח): ותשלך אמת ארצה. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים! מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך? תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה): אמת מארץ תצמח. רבנן אמרי לה בשם רבי חנינא בר אידי ורבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמר: מאד הוא אדם, הדא הוא דכתיב: וירא א־להים את כל אשר עשׂה והנה טוב מאד (בראשית א, לא), והנה טוב אדם. ר’ הונא רבה של צפורין אמר: עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו, ומתעסקין אלו עם אלו, בראו הקדוש ברוך הוא. אמר להן: מה אתם מדיינין, כבר נעשׂה אדם” (בראשית רבה ח, ה).

המדרש מתאר תרחיש דמיוני: לפני בריאת אדם הראשון התנהל בשמיים ויכוח. מלאכי השרת לא היו תמימי דעים – היו שסברו שמוטב שלא לברוא אדם, והיו שהתנגדו וטענו שראוי לברוא אותו, והביאו תימוכין לדבריהם מפסוק בתהלים. בפסוק נזכרו חסד ואמת, צדק ושלום. המידות שהוזכרו הופכות להיות שותפות בדיון – החסד מצדד בבריאת האדם. לדעתו, המעשׂה כדאי. הרי האדם שייברא יהיה גומל חסדים (יקים ארגוני חסד וקופות צדקה ציבוריות); והאמת – מתנגדת. היא מכירה את נפשו של האדם שייברא. לדעתהּ כולו שקרים. אנשים משקרים על כל צעד ושעל מבלי להסס; הצדק תומך בבריאה ומדבר בשבח בני האדם שבוודאי יעשׂו צדקות (יפרישו מעשׂר ויקדישו אותו לצדקה); והשלום אומר שמוטב שלא לברוא אדם כי בני האדם דרכם להתקוטט ולריב ביניהם ללא הרף – כל עניין מעורר מחלוקות ומדנים, ואין ביניהם שלום.

ובעוד הוויכוח מתנהל, נטל הקדוש ברוך הוא את האמת – שכזכור התנגדה לבריאת האדם – והשליכהּ לארץ. הוא לא מאפשר להּ להמשיך ולהיות שותפה בוויכוח, וכשהיא איננה מפריעה לו – הוא בורא את האדם. הלוא החסד והצדק הם שניים והשלום רק אחד ולכן אפשר לברוא העולם. מהשלכת האמת ארצה משתמע שבמציאות האנושית לא תיתכן אמת מוחלטת.

במלאכי השרת המעשׂה מעורר תרעומת. הם טוענים כנגד הקדוש ברוך הוא שהוא מבזה את האמת, וה’ משיב להם שהאמת הושלכה לארץ משום שהיא צריכה לצמוח ממנה, מלמטה.

המהר”ל מסביר שהאמת שהושלכה ארצה היא התורה. את תורתו, תורת אמת, נתן ה’ לבני האדם. העולם לא יוכל להתקיים ללא תורת אמת. האמת נחוצה לקיום העולם. אומנם יש בעולם, במציאות, מריבות וגם שקרים, אבל בלי תורה – לא תהיה שום דרך לתקן את המציאות. אם השאיפה היא להביא למציאות מתוקנת – חובה להוריד את התורה ארצה, ולאפשר להּ להשפיע שם, לצמוח משם. צמיחה היא תהליך. התיקון לא יקרה ברגע אחד ולא יקרה מאליו. כדי לשנות ולתקן נדרשת עבודה תמידית.

במקרים רבים אמירת האמת (שהיא אחת בלבד) איננה קלה ופשוטה, ואילו אמירת שקר קלה ממנה בהרבה (יש מגוון רחב. צריך רק לבחור). אנשים נוטים, כידוע, לחפשׂ פתרונות קלים, ושלל האפשרויות השקריות קוסם להם, עד אשר לפעמים הם שוכחים שהאפשרות לומר אמת – קיימת.

אדגים זאת בעזרת סיפור מעשׂה:

ברוסיה הונהג גיוס חובה על פי החוק. במלאת לבחור תשע־עשׂרה שנה, חלה עליו החובה להתגייס לשירות בצבא למשך עשׂר שנים.

ליהודי נולד בן. שׂמחה גדולה. ומייד – דאגה: עננת הגיוס מרחפת… הולך היהודי להיוועץ ברב כיצד ינהג בעניין רישום היילוד במסמכי המדינה. הוא מגולל באוזני הרב תרחישים שונים, ומונה את היתרונות והחסרונות שבכל אחד מהם: אם ימתין וייגש לרשום אותו רק בעוד שנה, אזי יוכל הילד ללמוד תורה ולהתחזק שנה נוספת לפני שיילקח לצבא (בגיל עשׂרים) דא עקא שדחיית הגיוס תביא בהכרח לדחיית האפשרות של הבן להינשׂא, שהרי יהיה עליו להמתין עד תום השירות…

לעומת זאת אם ידווח שבנו נולד שנה קודם לכן, יוכל הבן לשׂאת אישה מוקדם יותר, אבל גם גיוסו לצבא יוקדם, ואם כן אולי לא יצליח ללמוד תורה ולהתחזק די הצורך לפני הגיוס…

המתין הרב שהאיש יסיים לשטוח את טענותיו והסבריו, ואמר: “יש לי רעיון – תרשום אותו בתאריך שבו נולד”. האב המופתע הודה: “אפשרות כזאת אפילו לא עלתה בדעתי”. מן הסיפור אנו למדים שאמירת האמת איננה “אוטומטית”. כדי להיות אנשי אמת – נדרשת מאיתנו עבודה.

ט. רמזי אותיות – אותות

נחתום את השיעור ברמזים הטמונים במילים “אמת” ו”שקר”. כל אחת מהן כוללת שלוש אותיות.

המילה “אמת” – יש בה האות הראשונה באל”ף־בי”ת והאות האחרונה, וגם אות אחת שנמצאת באמצע הרצף. האמת של התורה היא אמת מוחלטת – מראש ועד סוף.

המילה “שקר” – שלוש אותיותיה נמצאות סמוך לאות האחרונה באל”ף־בי”ת (לא לפי סדרן. שי”ן – האות הראשונה של המילה “שקר” צמודה לאות האחרונה – תי”ו, כפי שדייק גם המהר”ל).

לכל אחת מאותיות המילה “אמת” יש שתי נקודות אחיזה (לפחות. לאות מ”ם יש קו שלם בבסיסהּ). יציבוּת האותיות מעידה על יציבותהּ של האמת עצמהּ. לעומת זאת, לכל אחת מאותיות המילה “שקר” – נקודת אחיזה אחת ויחידה. על רגל אחת קשה לעמוד לאורך זמן. העמידה על רגל אחת אינהּ יציבה, העומד מתנודד מצד לצד ולבסוף נופל.

נפילה זו מאפיינת את השקר. המהר”ל מסביר שהשקר איננו יכול לעמוד־להתקיים לאורך זמן, ולכן סופו להיעלם מן העולם. השקר הוא המצאה ואיננו מציאות. ייתכן שההצלחה תאיר לו פנים במשך זמן־מה, אך קיומו לא יימשך לנצח. הוא בהכרח יקרוס ויתנפץ לרסיסים.

האמת יציבה וקיומהּ איתן ויישאר איתן לעד. האמת – היא תורתנו. ובעזר ה’ נזכה לראות שכל העולם יכיר בכוח האמת ויחזור אל התורה הקדושה.