אור המידה

ח.    אהבת ישׂראל – כולם יחד וכל אחד לחוד

אהבת כל יהודי היא חובה מן התורה:

“לֹא תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא; לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה’.” (ויקרא יט, יז–יח)

הרמב”ן מבאר:

“‘לא תשׂנא את אחיך בלבבך’ – בעבור שדרך השׂונאים לכסות את שׂנאתם בלבם כמו שאמר (משלי כו כד) בשׂפתיו ינכר שׂונא, הזכיר הכתוב בהווה:

ואמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’ – מצוה אחרת, ללמדו תוכחת מוסר, ‘ולא תשׂא עליו חטא’ שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו… ואחרי כן צוה שתאהוב אותו. והנה השׂונא את רעהו עובר בלאו, והאוהב לו מקיים עשׂה.

וטעם ‘ואהבת לרעך כמוך’ – הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך (בבא מציעא סב, א).

אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. …כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושׂה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (שמואל א כ, יז) כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג, יז) ואתה תמלוך על ישׂראל וגו’.”

רמב”ן מסביר שאיסור השׂנאה נאמר “בִּלְבָבֶךָ” משום שבדרך כלל אנשים מסתירים את השׂנאה שהם רוחשים לאחרים. הם חשים אותהּ בליבם, אבל אינם מבטאים אותהּ כלפי חוץ (אלא אם כן מגיע רגע מסוים שבו כבר אין בכוחם להוסיף ולכלוא אותהּ, ומתרחש “פיצוץ”, מכות, צעקות וכדומה). המילים “הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ”, שבאות בהמשך הפסוק, עניינן מצווה אחרת: הוכחת החבר, תוכחה לצורך לימוד מוסר. אם אתה רואה שאדם מישׂראל מתנהג שלא כראוי, תשתדל לקרב אותו לדבר ה’. אל תשׂנא אותו. שׂנאת האדם איננה הדרך. את המעשׂה מותר לך לשׂנוא, ומתוך שאת החבר אתה אוהב – עזור לו לשנות את דרכו ולזנוח את מעשׂיו הרעים. להבנת הרמב”ן, ההוכחה היא חובה ומייד אחריה באה אזהרה: “וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא” – מי שמתעלם מחובתו ואינו בא לעזרת חברו, האחריות לחטאי החבר תוטל גם עליו.

על חובת התוכחה לומדים גם בגמרא:

“אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו? אמר להּ: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם! היה בידם למחות ולא מיחו! אמר להּ: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמר[ה] לפניו: רבונו של עולם! אם לפניך גלוי, להם מי גלוי?” (בבלי, שבת נה, א).

בסיפור המעשׂה מידת הדין כביכול יוצאת להגנת הרשעים וטוענת שהענשתם מבלי שניתנה להם הזדמנות לתקן דרכם – פסולה. היה צריך להוכיחם על רשעותם, ורק אז, אילו היו דבקים בהּ – להענישם. הקדוש ברוך הוא כביכול מצטדק לפניה וטוען שהוא יודע בוודאות שאפילו היו מוכיחים אותם, התוכחה לא הייתה מועילה מאומה והם היו מחזיקים בדרכיהם הרעות. מידת הדין דוחה את טענת ה’ על הסף. היא אומרת לו שאומנם הוא יודע זאת, אבל אותם צדיקים שחיו בסביבתם אינם יודעים, ואם כן, מצווים היו לגשת אליהם ולהוכיחם, ולכל הפחות לנסות לעורר בהם רצון לתשובה, והם לא עשׂו זאת.

מסיפור המעשׂה אנו לומדים עד כמה חשוב להתאמץ ולעשׂות כל שביכולתנו כדי לעזור לאנשים לעזוב חטאם ולשוב בתשובה שלמה. מובן שאין הכוונה לפעול בכוחנות. יש לעשׂות הכול בדרכי נועם וכך נביא לקידוש השם.

נשוב לביאור רמב”ן:

על המצווה “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” הוא אומר: “הפלגה” – היינו ברור שאין כוונת התורה לדברים כפשוטם (מדובר בלשון גוזמה), כי אי אפשר לצפות מאדם (ובוודאי לא ייתכן לצוות עליו) שיאהב את חברו בדיוק כפי שהוא אוהב את עצמו. הערתו של רמב”ן היא הערה אמונית מובהקת וחשובה מאוד.

אהבת האדם את עצמו, ומתוך כך דאגתו לצורכי עצמו, מדרך הטבע עולה על אהבתו ודאגתו לחברו, כפי שעולה מן הדיון בגמרא:

“שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך” (בבלי, בבא מציעא סב, א).

רבי עקיבא לומד מן הפסוק בתורה שאין חובה להתחלק במים, ומי שכלי המים שלו – רשאי לשתות לבדו את המים. ואם הוא רוצה לתת לחברו לשתות מן המים – האם אסור לו לעשׂות כן? להתחלק עימו חלק כחלק – אכן אסור לו, שכן הדבר יגרום למות שניהם; אבל לתת לו מעט – מותר לו, ומכל מקום נתינה זו לפנים משורת הדין היא, ומעידה על מידת חסידות.

רמב”ן אכן התקשה בהבנת ציווי התורה, שלכאורה מחייב את האדם לאהוב את זולתו בדיוק כפי שהוא אוהב את עצמו. להבנתו ציווי כזה מנוגד לטבע האדם. ועם זאת הודה רמב”ן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, וגם לכלל זה, והוא יהונתן בן שאול: 

“ועל כן אמר ביהונתן (שמואל א כ, יז) כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג, יז) ואתה תמלוך על ישׂראל וגו’.”

יהונתן אמור היה לרשת את כס המלוכה ולהתמנות למלך אחרי אביו, והוא ויתר על זכותו והעבירהּ לדוד בלב שלם, מבלי לחוש שום קנאה כלפיו.

רמב”ן לא היה היחיד שחש בקושי הזה. גם בעל “ספר החינוך” חש בו, והתמודד עימו בדרך משלו:

“לאהוב כל אחד מישׂראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישׂראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך. ואמרו זכרונם לברכה (בבלי, שבת לא, א) דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרי, אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת. שורש המצוה ידוע, כי כמו שיעשׂה הוא בחבירו כן יעשׂה חבירו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות” (ספר החינוך מצווה רמג).

בעל “ספר החינוך” מסביר שכוונת התורה לומר שעל האדם לאהוב את רעהו, ומתוך אותהּ אהבה להימנע מעשׂיית מעשׂים שכמותם לא היה רוצה שיעשׂו לו עצמו. הוא מסביר שכוונת המצווה להימנעות ולא לעשׂייה: האדם אינו חייב לעשׂות למען חברו כל מה שהיה עושׂה למען עצמו אלא להימנע מעשׂיית מעשׂים שיפגעו בחברו – פיזית או נפשית – אותם מעשׂים שאינו רוצה שאחרים יעשׂו לו. לפי הדרכת ספר החינוך המצווה כבר איננה נראית כ”הפלגה”. היא הופכת למשׂימה אפשרית. את דבריו בעל ספר החינוך חותם במילים:

“שורש המצוה ידוע, כי כמו שיעשׂה הוא בחבירו כן יעשׂה חבירו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות” –

הווי אומר: מטרת הציווי “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” להביא שלום בין הבריות, ומטרה זו מושׂגת כאשר מקיימים אותהּ כהדרכת ספר החינוך.

בספר “שבעת עמודי גולה” שחיבר ר’ יצחק מקורביל (מבעלי התוספות, חי ופעל בקורביל שבצרפת במאה השלוש־עשׂרה) ומוכר יותר בכינויו סמ”ק (ספר מצוות קטן), המחבר מעלה תהייה: הכיצד ייתכן שהתורה מצווה על… רגשות?! הרגשות לכאורה אינם בשליטתו של האדם. על מעשׂים אפשר לצוות – לעשׂותם או להימנע מהם, אבל על רגשות?! לשאלה זו אפשר להציע שתי תשובות:

האחת – תשובה של בעל “ספר החינוך”: “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות” – אם אתה עושׂה טוב למישהו, מתוך כך מתפתחת בליבך אהבה כלפיו. דוגמה מוחשים לרעיון זה רואים פעמים רבות אצל הורים שנולד להם ילד בעל צרכים מיוחדים, הסובל ממחלות קשות בגוף או בנפש. הטיפול בילד כזה דורש מההורים התמסרות מוחלטת וויתורים רבים: על אפשרויות תעסוקה, על מנוחה, ובוודאי על הגשמת חלומות שחלמו טרם היוולדו. חייהם התהפכו מן הקצה אל הקצה. לכאורה המהפך הזה היה אמור לגרום להם לתחושות קשות כלפי הילד המיוחד שכביכול “גזל” מהם את מה שהיה להם ואת מה שחשבו שיוכל להיות להם. הוא גרם לאובדן תקווה. והינה, במקום כעס ואולי אפילו שׂנאה, באה… אהבה. ולא זו בלבד: את הילד הזה ההורים אוהבים יותר משהם אוהבים את ילדיהם ה”רגילים”, שהישׂגיהם ומעשׂיהם בוודאי משׂמחים אותם ומסיבים להם נחת. מדוע?! משום ש”אחרי הפעולות נמשכים הלבבות” – מתוך הטיפול באותו הילד, נקשרים אליו עוד ועוד, ומתפתחת אהבה. הנתינה לזולת מעוררת אהבה כלפיו.

השפעה כזאת אפשר לראות גם בתחום אחר בחיי המשפחה – בזוגיות. לפני שנים התקשר אליי איש ושיתף אותי ברצונו להתגרש. מה עורר בו את הרצון הזה? הוא נשׂוי ואב לילדים, והינה חש שזה זמן הוא אוהב את אשתו פחות משאהב אותהּ בתחילת דרכם המשותפת. הוא חשב שגירושין יהיו הפתרון. הבהרתי שלו שטעות בידו: אשתו היא אישה טובה לו ואֵם טובה לילדיו; וממילא חשוב לדעת שמלכתחילה כשאיש ואישה נישׂאים המחשבה שצריכה להדריך כל אחד מהם איננה התועלת שתצמח לו עצמו מהנישׂואין אלא הטוב שיוכל לגמול עם זולתו. ככל שהמאמץ לעשׂות טוב לשותף לחיים יגדל – כן תגדל האהבה אליו. “תשמח אותה יותר,” אמרתי לו, “ותראה שתאהב אותהּ יותר”. מאז חלפו חמש־עשׂרה שנה, ובני הזוג האלה חיים ביחד, ברוך ה’.   

והתשובה השנייה – אפשר לצוות על מחשבות משום שגם הן עשׂויות להיות פרי חינוך. יש חינוך למחשבות! משום כך פתחנו את השיעור בלימוד המושׂג של כלל ישׂראל. ההבנה שאנחנו אחים, שיש לנו ייעוד משותף מתקבלת בשׂכל, והיא עוזרת לנו לפתח בתוכנו את הרגש – להגיע לאהבה.

האמונה שכולנו (ימניים ושׂמאלנים; דתיים, חילונים וחרדים) אחים, ולכולנו ייעוד משותף – היא האמונה שלנו בכלל ישׂראל. אם היא תמימה ובהירה – היא בהכרח מונעת את השׂנאה כלפי מי שנראה שונה מאיתנו. אומנם הוא שונה, אבל גם הוא אח! ואח – אוהבים.

הרמב”ם הסביר שמצוות “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” היא מצווה מקיפה וכוללת, ויש מצוות מעשׂיות רבות הכלולות בהּ או נגזרות ממנה. לדעת הרמב”ם היא אכן מחייבת את האדם לעשׂות לזולתו טוב – כפי שהיה רוצה שיעשׂו לו.

הרמב”ם מפרט:

“מצות עשׂה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשׂאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשׂמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשׂו אותם לך אחרים, עשׂה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות” (רמב”ם, הלכות אבל פרק יד הלכה א).

אין ספק ש”אהבה” עניינהּ התעוררות שבלב, אבל קיום כל המצוות האלה (וכמותן ביקור חולים, הכנסת כלה, שׂימוח חתן וכלה ועוד) – שאומנם אין להן שיעור, אך יש לזכור את הכלל “חייך קודמים לחיי חברך” – יש בו סגולה לעורר את הרגש בלב. 

לעיל הזכרנו את אהבת האיש לאשתו. ראוי לדייק שיש הבדל בינהּ ובין אהבת כלל ישׂראל. באהבת אשתו האיש מקיים את מצוות “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” כפשוטהּ; ואילו באהבת כלל ישׂראל – הוא מקיימהּ ככל יכולתו: היינו, גם אם איננו חש אהבה בלב, יקיים מצוות מעשׂיות הכלולות בהּ: יעזור לו, ישׂמח אותו, יסעד אותו בחוליו ועוד. וכשיקיים אותן לא ירגיש שבזבז מזמנו אלא אדרבה הרוויח. הוא ניצל את הזמן בדרך הטובה והנכונה.

מצווה זו באה לידי ביטוי גם בדיון של האמוראים בענייני קידושין:

“מתניתין. האיש מקדש בו ובשלוחו. האשה מתקדשת בה ובשלוחהּ. האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו.

גמרא. השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא? אמר רב יוסף: מצוה בו יותר מבשלוחו; כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא. איכא דאמרי: בהא איסורא נמי אית בהּ, כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בהּ דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: ואהבת לרעך כמוך” (בבלי, קידושין מא, א).

אומנם תנאים קבעו שקידושין באמצעות שליח – תקפים, אבל אמוראים מבהירים שקידושין של האיש בעצמו – עדיפים. חשוב שהנושׂא אישה יראה אותהּ בעיניו לפני כניסתהּ לחופה, ולא יהיו “הפתעות” לא נעימות משום שלא ראה אותהּ קודם לכן. אם רק אחרי החופה יראה בהּ פגם שמפריע לו ובגללו ירצה לגרשהּ – היא תיפגע מאוד, וצעד כזה מנוגד לציווי “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”.

דוגמה שנראית קיצונית למדי לקיום המצווה מופיעה בגמרא בהקשר אחר – המתת מי שנתחייב במיתת בין דין:

“אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה” (בבלי, כתובות לז, ב).

אפילו אדם שחייב מיתה – חובה לאהוב אותו, ואהבתו תבוא לידי ביטוי בדאגה שבהוצאת גזר דינו מן הכוח אל הפועל לא תהיה אכזריות.