אור המידה

ד.       מהות האיסור

חשוב להבין את מהות האיסור: האם הוא ממוקד ברגש (קנאה) או במעשׂה שהרגש עשׂוי להוביל אליו? הדעות בעניין זה חלוקות: יש הסוברים שכל עוד מדובר ברגשות שבלב ולא נעשׂה שום מעשׂה – האדם לא עבר על איסור; ויש שסוברים שהאיסור אמור ברגשות ובמחשבות אפילו לא הביאו את האדם לעשׂות מעשׂה.

מכל מקום ראוי לברר מה אסרה התורה.

לדעת הרמב”ם ההתאוות לדבר השייך לאחר שלילית, והמתאווה – עובר על איסור:

“כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשׂה שנאמר (דברים ה, יח) ‘לא תתאוה’ ואין תאוה אלא בלב בלבד” (רמב”ם, הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה י).

ועם זאת נראה שהיחס השלילי לרגש קשור למעשׂים שרבים הסיכויים שיבואו בעקבותיו. הרמב”ם מתאר את ההשתלשלות הסבירה מן הרגש אל המעשׂים:

“התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנאמר וחמדו בתים וגזלו, ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשׂה אחאב ונבות” (שם, הלכה יא).

אם ההשפעה של הרגש חזקה כל כך, והוא גורם לאדם להגיע לעשׂיית מעשׂים חמורים כגזל ורצח – הרי סופו (של הרגש – המעשׂים שנעשׂים בהשפעתו) מעיד על תחילתו – הוא עצמו שלילי, וראוי לאסור גם אותו (והתורה אכן אסרה).

אין ספק שלא כל חימוד מביא בהכרח לידי גזל (וחלילה לרצח), אך יש מקרים שלכלל גזל לא הגיעו, ובכל זאת ההתנהלות בהם רחוקה מדרך התורה: בסוגיה במסכת בבא מציעא (ה, ב), המפרשים מבררים באיזה מקרה אדם הכופה על אדם אחר למכור לו חפץ ששייך לו עובר על איסור “לֹא תַחְמֹד”. לפי דעה אחת – אם לקח את החפץ מידי בעליו מתוך אותהּ השתוקקות אליו ולא שילם לבעליו תמורתו – עבר על “לֹא תַחְמֹד”; ולפי דעה אחרת – אפילו נתן לו תמורתו המלאה, כיוון שהמכירה נעשׂתה בכפייה, הקונה עבר על “לֹא תַחְמֹד” (אם כי על איסור גזל לא עבר).

הדעה האחרונה מוזכרת גם בסוגיה בסנהדרין (כה, ב). רש”י מסביר שהקונה לא שכנע את בעל החפץ במילים יפות, והמכירה התאפיינה באלימות: בעל החפץ לא רצה למכור אותו, והאדם שחמד אותו בא וחטף אותו ממנו בכוח, ואז זרק לפניו את הכסף תמורתו.

התוספות מסבירים את לשון הגמרא בדרך אחרת: לדבריהם אותו אדם שחמד את החפץ של רעהו, שכנע אותו במילים יפות – ולפעמים לא רק במילים שלו אלא של אנשים נוספים שגייס לעזרתו – לתיתו לו. הוא קיבל את החפץ ולא שילם תמורתו כלל. להאשימו בגזל – אי אפשר, שהרי חברו התרצה לו ונתן לו את החפץ והוא לא לקחו בכוח; ועם זאת על “לֹא תַחְמֹד” בהחלט עבר, שהרי ה”הסכמה” של הנותן הייתה “הסכמה בעירבון מוגבל”, הסכמה מתוך כניעה ללחץ שהופעל עליו ולא הסכמה מרצון אמיתי.  

לסיכום הדעות בעניין התנהלותו של מי שעבר על האיסור “לֹא תַחְמֹד”:

רש”י: החומד לקח את החפץ בכוח מידי בעליו, ושילם לו תמורתו;

תוספות: החומד שכנע את הבעלים לתת לו את החפץ ולא שילם תמורתו;

רמב”ם: החומד שכנע את הבעלים למכור לו את החפץ, ושילם לו תמורתו.

לכאורה אותו אדם שהרמב”ם מתאר – לא עשׂה שום רע. הוא שכנע, בעל החפץ השתכנע למכור לו, והוא שילם את התמורה המלאה. ובכל זאת הרמב”ם שולל את דרכו וטוען שעבר על לאו, אם כי מגדיר אותו “לאו שאין בו מעשׂה”:

“כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשׂה שנאמר לא תחמוד. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשׂה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד. כענין שנאמר (דברים ז, כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשׂה” (רמב”ם, הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט).

דברי הרמב”ם קשים להבנה: הוא מתאר אדם שעשׂה מעשׂים שפירושם ברור: “הרי זה עובר בלא תעשׂה” אבל הוא מסביר שאותו אדם אינו לוקה על לאו זה “מפני שאין בו מעשׂה”. הייתכן?

ואכן הראב”ד השׂיג על הלכה זו של הרמב”ם:

“ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשׂה. א”א[1] לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשׂה גדול מנטילת החפץ”.

הראב”ד תמהּ על קביעת הרמב”ם שאותו לוקח פטור ממלקות משום שמדובר בלאו שאין בו מעשׂה: איך אפשר לומר שמדובר בלאו “שאין בו מעשׂה” ו”באותהּ הנשימה” לומר גם שהלוקח ייחשב לעובר על לאו רק אם המעשׂה אכן נעשׂה?!

נראה שהראב”ד לא ירד לסוף דעתו של הרמב”ם: הרמב”ם אכן התכוון שלא מדובר במעשׂה, והעבירה שעבר החומד לא הייתה בלקיחת החפץ אלא בחמדה שבלב בלבד. אותהּ חמדה גרמה לו לשכנע את חברו למכור לו את החפץ, והשכנוע הצליח: החבר הסכים למכור, והוא שילם את מלוא התמורה. הקנייה לא נחשבת לעבירה (הרי החפץ נמכר בהסכמה ותמורתו שולמה), אבל בחמדת הלב שהביאה אותו עד השכנוע, הקונה עבר על לאו החמדה– לאו שאין בו מעשׂה.

[1]               א”א – אמר אברהם, והוא ההערות של הראב”ד על הרמב”ם.