אור המידה
פרק 3: פזרנות וחסכנות
הרב שאול דוד בוצ’קו
ב. שתי השיטות – יתרונות וחסרונות
ח.התנהלות נכונה בחיי המעשה – ביושר ובחכמה
א. מיהו פזרן ומיהו חסכן?
נדמיין שאנו עורכים משאל: אנו הולכים ברחובהּ של עיר, פונים לעוברים ושבים ושואלים אותם: את מי הייתם מגדירים פזרן? ואת מי חסכן?
יש להניח שרבים ישיבו מבלי להזדקק למחשבה רבה: הפזרן – ברגע שמגיע לידיו כסף (שׂכר עבודה, מתנה, זכייה בפיס) – מייד יצא למסע קניות וישוב ממנו רק אחרי שייתם הכסף; והחסכן – ישתדל להימנע משימוש בכסף ויעשׂה כל שביכולתו להשאירו ברשותו. הוא יקנה רק את המעט שבמעט ההכרחי ותו לא.
לכאורה, הפזרנות והחסכנות שתי תכונות מנוגדות זו לזו המובילות להתנהגויות קיצוניות. האם אכן כך? בסדרת שיעורינו בענייני המידות, אנו משתדלים להציגן בצמדים, והניגוד בין שתי המידות שבהן עוסקים מחדד את משמעותן. ועם זאת נדמה שבמקרה שלפנינו התשובה הראשונית שהצגנו פשטנית ואולי אפילו חוטאת לאמת: הפזרן לא בהכרח יבזבז את כל כספו ויישאר ללא פרוטה; והחסכן שהצגנו – נדמה שאיננו “חסכן” בעלמא אלא “קמצן” מדופלם.
אולי טעינו בהשערתנו, ואולי אם יינתן לאנשים רגע למחשבה נוספת התשובות שנקבל תהיינה קצת שונות: הפזרן – נוטה לבזבוז ובמקרים רבים ממהר לקנות דברים מבלי לבדוק אם הם אכן נחוצים לו או אם הוא יכול להרשות לעצמו לקנותם; והחסכן – מתון ממנו ומשתדל להיות מחושב: הוא יבדוק אם הדבר אכן נחוץ לו, ואפילו יחליט שהוא נחוץ – ייתכן שיברר אם יש דרך להשׂיגו במחיר נמוך יותר.
אם כן, הפזרנות יש בהּ מן החיפזון, והחסכנות – מתאפיינת במתינות. ומובן שבמקרים רבים לא ההתנהלות עצמהּ תקבע אלא הפרשנות שתינתן להּ.
ב. שתי השיטות – יתרונות וחסרונות
ככלל נדמה שהחסכנות טובה מאחותהּ. היא שקולה, יש בהּ חשיבה על העתיד, והיא מעלה את הסיכוי של האדם שלא להפוך לחסר כול. ואולם, יאמרו המתנגדים, אומנם הוא לא יהפוך להיות “עני”, אבל למעשׂה כל חייו אינם אלא חיים של עניים. הוא איננו קונה שום דבר מעבר להכרחי ביותר, ואיננו נהנה מדברים טובים שהעולם מציע לו. הוא טרוד ומודאג, ואיננו שׂמח ומשוחרר.
והפזרנות, הרוב יאמרו שאינהּ טובה ועשׂויה להביא את האדם לידי עניות. ועם זאת, אותהּ עניות – אולי תגיע בעתיד (ואולי כלל לא תגיע), אבל חייו של הפזרן בהווה – נעימים ונוחים, ונראים כחייו של עשיר. הוא נהנה ממנעמי העולם, ואיננו טרוד או מודאג. הוא שׂמח וטוב לו.
נשׂים לב: ניסינו להבין את טיבן של הפזרנות והחסכנות, ומתוך כך העלינו מושׂגים אחרים השייכים לעולם הכסף והכלכלה – עוני ועושר.
האם טוב להיות עשיר? האם מוטב לאדם להיות עני? להלן ננסה לברר את עמדת התורה וגם חז”ל בשאלה זו.
ג. העושר בתורה
ה’ מצווה על אברהם:
“לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (בראשית יב, א).
ומבטיח לו:
“וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה” (שם, ב).
רש”י מסביר את פשר ההבטחה שניתנת לאברהם:
“אעשׂך לגוי גדול – לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה וממעטת את הממון וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם; ואברכך – בממון (בראשית רבא)”.
הדרך עשׂויה לפגוע בהיבטים מסוימים, ובהם הרכוש, והקדוש ברוך הוא מבטיח לאברהם שבזכות מילוי הצו האלוקי, הוא ידאג לו שהם לא יפחתו, אם לא למעלה מזה. רש”י מבאר, על פי המדרש, שההבטחה “וַאֲבָרֶכְךָ” עניינהּ ממון. אם כן, הון, כסף = ברכה.
לא רק מאברהם אנו לומדים ששפע כלכלי נחשב ברכה. יש בתורה פרשות שמציגות תמונה עתידית של עַם ישׂראל, כולל מצבם הכלכלי. ומתברר שהכול תלוי במעשׂיהם:
אם ישמע הָעָם בקול ה‘ ויקיים מצוותיו | ואם יבחר שלא לשמוע בקולו |
“וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ… וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ; וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ” (דברים יא, יד–טו). | “וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ” (דברים יא, טז). |
“וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ” (דברים כח, ב). | “וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ” (דברים כח, טו). |
“בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ; בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ” (דברים כח, | “אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ; אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ” (דברים כח, יח). |
“יְצַו ה’ אִתְּךָ אֶת־הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ” (דברים כח, ח). | “יְשַׁלַּח ה’ בְּךָ אֶת־הַמְּאֵרָה אֶת־הַמְּהוּמָה וְאֶת־הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה” (דברים כח, כ). |
גשמים בעיתם ויבול בשפע – הם שׂכר המובטח לעָם אם יקיים את “הצד שלו בחוזה” ומשתמע מכך ששפע ועושר טובים ויחסהּ של התורה אליהם חיובי.
נשוב לאברהם. הוא מציית לצו ה’ ויוצא לדרך:
“וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה; וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב” (בראשית יג, א–ב).
לאברהם היה רכוש רב, ובמילות התורה: “וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב”. שם התואר כָּבֵד נגזר מן השורש כב”ד, שממנו גזור גם שם העצם כָּבוֹד. השימוש במילים הגזורות מאותו השורש לציון ריבוי ולציון כבוד – מלמד שה”כובד” – חיובי[1].
העושר פותח לפני אדם אפשרויות, שייתכן שלא היו עומדות לפניו בהיעדר ממון. אחרי אותהּ עלייה ממצרים אנו עדים למקרה זה:
“וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן” (בראשית יד, יד).
יש להניח שאותם שלוש מאות ושמונה עשׂר “חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ” היו סמוכים על שולחנו של אברהם, ואלמלא היו לו האמצעים לכלכלם – הם לא היו אצלו, ולא היה לו “צבא זמין” שיבוא עימו למשׂימת החילוץ.
[1] גם השורש יק”ר משמש בכפל משמעות כזה: לציון כבוד וגם לציון ערך כספי, שווי.
ד. העושר לפי חז”ל
בספרות חז”ל מוצאים התבטאות בשבח העוני, ונראה שהעניות (ולא העושר) מוצגת כאידיאל:
“כך היא דרכהּ של תורה פת במלח תאכל ומים במשׂורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושׂה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה) ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שׂכר פעולתך” (משנה, אבות ו, ד).
משנה זו מובאת גם במדרש תנחומא, ובעל המדרש איננו מסתפק באמירה שלימוד התורה מתוך עניות הוא אידיאל אלא מרחיב את גבולותיו:
“וכתיב לא תִמָּצא בארץ החיים (איוב כח, יג), ומאי לא תמצא בארץ החיים… אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד) וכך דרכהּ של תורה פת במלח…” (מדרש תנחומא פרשה נח סימן ג).
מהו אותו “שׂכר פעולתך” שמובטח ללומד התורה במשנה שבמסכת אבות – אין לדעת. מכל מקום מן המילים משתמע שלהבנת חז”ל ההסתפקות במועט שבמועט היא “דרכהּ של תורה”.
כך נראה ממבט ראשון, ואולם נראה שמשנה זו זכתה לפרשנות שבהּ העניות איננה מוצגת כאידיאל כלל:
“פת במלח תאכל. לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בחיי צער כדי ללמוד תורה אלא הכי קאמר אפילו אין לאדם אלא פת במלח וכו’ ואין לו כר וכסת לישן אלא על הארץ אל ימנע מלעסוק בה דסופו ללמוד אותה מעושר” (פירוש רש”י למשנה).
להבנת רש”י כוונת המשנה לומר לאדם שחובת לימוד התורה אינהּ תלויה במצבו הכלכלי של האדם, ואפילו הוא עני מרוד שאין לו אלא פת במלח, והוא נאלץ לישון על הארץ ואין לו במה לכסות את גופו – גם אז הוא מחויב לעסוק בתורה ואסור לו להימנע מלימוד תורה בטענה שעוניו אינו מאפשר לו ללמוד. ואם ילמד בעודו עני – מובטח לו שיזכה ללמוד תורה מתוך עושר. כלומר: העניות היא מצב זמני, ואם אדם יעשׂה כל המוטל עליו – יזכה בעושר. מהבטחה זו משתמע שהעושר חיובי.
ה. הנאה ממנעמי העולם
אדם שזכה בעושר, ואפילו איננו עשיר גדול אלא יש לו פרנסה ברווח – האם ראוי שייהנה ממנעמי העולם? האם ראוי שיימנע מהם?
אמוראים דנו בסוגיה:
“אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה” (בבלי, תענית יא, א).
בתלמוד מוזכרת ברכה מיוחדת הנאמרת בחודש ניסן – ברכת האילנות:
“אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן [= מי שיוצא בימי ניסן] וחזי אילני דקא מלבלבי [= ורואה אילנות מלבלבים], אומר ‘ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם’.” (בבלי, ברכות מג, ב)
ובימינו רגיל הנוסח “ליהנות בהם בני אדם”.
אם כן, הקדוש ברוך הוא ברא בעולמו דברים טובים המיועדים להנאת בני האדם. אם זו מטרתם – אזי ההנאה מהם היא מעשׂה נכון וראוי. הבנה זו מסבירה את דעתו של שמואל (לעיל) שלפיה ריבוי תעניות נחשב חטא, ואת ההסבר של תנאים בעניין חובת הבאת קורבן חטאת המוטלת על הנזיר אם נטמא. אם הוא צריך להקריב חטאת – משמע שחטא. ובמה חטא? בהימנעות שלו מהנאה – משתיית יין. ואם הימנעות מהנאה אחת נחשבת חטא, קל וחומר שהימנעות מכלל הנאות העולם אינהּ אידיאל כלל אלא להפך.
גם הרמב”ם התנגד להימנעות יזומה מסוג זה:
“שמא יאמר אדם הואיל והקנאה, והתאוה, והכבוד, וכיוצא בהם, דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשׂר, ולא ישתה יין, ולא ישׂא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השׂק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בהּ. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים:
ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה!
לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?
ובכלל הזה, אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר: אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם” (רמב”ם, הלכות דעות פרק ג הלכה א).
גם ריה”ל סבר שהתורה אינהּ מדריכה לחיי פרישות, והזכיר את הדרך האמצעית:
“אמר החבר: ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה, ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי רבוי בכח אחד, קצור בכח אחר, ומי שנטה עם כח התאוה קצר בכח המחשבה” (ריה”ל, ספר הכוזרי מאמר ב אות נ).
ו. שימוש בכסף למטרות צדקה
מצווה לתת צדקה. ממה ייתן אדם צדקה? הווי אומר ממה שיש לו. אדם שיש לו מעט – יכול לתת מעט, ואדם שיש לו יותר – יכול לתת יותר. אם כן, נראה שהעושר פותח לפני האדם אפשרות נוספת שלא הוזכרה קודם – לעזור לאחרים, לפעול לקידום ערכים וכדומה. השימוש בממון לצורכי הכלל ולמתן צדקה – בוודאי חיובי.
עד כמה נכון שהאדם יפריש לצדקה? האם במקרה זה נוכל לומר “כל המרבה הרי זה משובח”? מתברר שלא. גם לצדקה צריכים להציב גבולות.
“והאמר רבי אילעאי: באושא התקינו, המבזבז[1] – אל יבזבז יותר מחומש! הני מילי מחיים, שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה לית לן בהּ” (בבלי, כתובות סז, ב).
התקנה שהתקינו באושא מבחינה בין צדקה הניתנת בחיים ובין צדקה הניתנת מממונו של אדם אחרי מותו (ואולי כוחם של הדברים יפה גם באדם היודע שיומו קרב ומחליט להרבות בצדקה כדי להרבות זכויותיו בבואו לעולם העליון). בעודו בחיים – אסרו חכמי אושא על האדם להפריש יותר מחמישית מהונו לצדקה, בשל החשש שריבוי הצדקה יגרום להתרוששותו, אבל אחרי מיתה – אין הגבלה.
נראה שהתקנה הקדומה (חומש, לכל היותר) תקֵפה גם בימינו:
“ההלכה היא שמצווה מן המובחר לתת חמישית מהרווחים לצדקה, ומידה בינונית לתת מעשׂר מן הרווחים, והנותן פחות, מקיים את מצוות הצדקה כמידת עין רעה (שולחן ערוך יורה דעה סימן רמט סעיף א).
ונחלקו הפוסקים בשאלה מהו מקור המצווה לתת מעשׂר כספים. לדעת מיעוט הפוסקים החיוב מן התורה (כן משמע מתוספות תענית ט, א). ויש סוברים שהחיוב מדברי חכמים (ט”ז יורה דעה סימן שלא סעיף לב). ויש סוברים שהחיוב מחמת מנהג (ב”ח שם)” (הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, מהלכות צדקה).
[1] פעולת המבזבז משמעותהּ פיזור ונתינה בנדיבות “בלי לעשׂות חשבון”. בימינו הפועל לבזבז ממשיך לשמש במשמעות הוצאת כספים “ללא חשבון”, אבל נדמה שלא בהקשר של צדקה אלא קניות מופרזות וכדומה. מכל מקום נראה שהמבזבז מפזר כספו, ואם כן, ייתכן שה”פזרן” שהוצג תחילה הוא ה”פזרן” במשמעות הקרובה יותר לימינו, אבל בלשון חכמים, גם מי שהרבה לתת צדקה מעבר לשיעור שנקבע, גם הוא נחשב “פזרן”.
ז. מידת חסידות ומידה בינונית
בני אדם שונים זה מזה בתכונות רבות, ומתברר שגם בעניין ההתנהלות הכלכלית שלהם – הם שונים זה מזה בדעותיהם וגם במעשׂיהם.
יש שמעדיפים להצטמצם ככל יכולתם, ואת הכסף שהצליחו לחסוך – לתרום לצדקה. הכרתי זוג כזה. האיש היה קבלן בניין, וראה ברכה בעמלו, ובכל זאת הם חיו בצמצום וקנו לעצמם מעט שבמעט והסתפקו בזה. לעומת זאת, לצדקה – הִרבו. קבלן הבניין בנה בנדיבותו הרַבָּה מקוואות וגם מבנים לישיבות, ואחרי לכתו לעולם שכולו טוב, המשיכה האלמנה לתרום מחסכונותיהם לישיבות. שניהם שׂמחו ביכולתם לתת לעולם התורה, ולא היה בליבם שום צער על חיי הצמצום שלהם עצמם. זו הייתה בחירה מוּדעת.
ברי שנתינה כזאת יוצאת דופן ורוב בני האדם נוהגים אחרת, ואין באמירה זו משום הפחתה בערך מעשׂיהם ונתינתם, חלילה. ואולם יש לשׂים לב שלא להגיע לקיצוניות בכיוון ההפוך, היינו לצמצם ככל האפשר בנתינת צדקה ולהרבות במותרות בחיים. מצוות צדקה חשובה עד מאוד, וחכמים הפליגו בשבחהּ:
“ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצוות” (בבלי, בבא בתרא ט, א).
“אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ‘מַלְוֵה ה’ חוֹנֵן דָּל’? אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול ‘עבד לוה לאיש מלוה’.” (שם,
י, א)
מדברי חכמים עולה שערך מצוות צדקה עצום, והנותן צדקה לעני כביכול מַלווה מכספו לה’.
המהרש”א מבאר (ט עמוד א) שמצוות הצדקה מחנכת את האדם לאמונה בקב”ה. טבע האדם שהוא דואג לממונו וחושש “לבזבז” אותו ללא תמורה, אך חז”ל הבטיחונו כי הנותן ממון לצדקה – כאילו מפקיד אותו בידי הקדוש ברוך הוא, ועליו להאמין שההלוואה תוחזר לו במלואהּ. נתינת הצדקה היא אפוא הבעת אמון וביטחון מלא בה’ יתברך, ומשום כך גם המהרש”א חותם את דבריו באמירה שמצוות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות.
ח. התנהלות נכונה בחיי המעשה – ביושר ובחכמה
לבני האדם יש צרכים – רוחניים וגם גשמיים. כדי לספק את אלה וגם את אלה – נחוץ כסף. כשאדם מבקש להקים משפחה – הוא נושׂא אישה, והזוג הצעיר זקוק למקום מגורים לעצמו, וגם לרהיטים ומכשירי חשמל למיניהם, ובהמשך – אפשרות לקנות לעצמו מזון ובגדים ולשלם את החשבונות השוטפים: ארנונה, מים וחשמל, הוצאות בריאות ועוד.
כיצד על הזוג לנהל את חייו?
חז”ל לימדונו:
“שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים” (בבלי, ברכות נז, ב).
אותו אדם שנשׂא לו אישה נאה, צריך לשכן אותהּ (ואותו) בבית ראוי שיהיו בו כלים נאים. הוא מחויב לפרנס אותהּ וגם את ילדיהם שייוולדו במרוצת הזמן, ואפילו לתת להם מתנות בחגים ועוד.
אם כן עיסוק בעבודה לצורך פרנסת הבית – ראוי לכתחילה (ודוק: לצורך פרנסה ולא לצורך צבירת ממון לשם צבירתו בעלמא). ראוי לאדם להתפרנס בכוחות עצמו ולא להזדקק לצדקה ולמתנת בשׂר ודם. יש אדם שמצליח להתפרנס בדוחק, ויש שמלאכתו מצליחה בידו מאוד ויש באפשרותו לממן לו ולבני ביתו חיים נוחים ואפילו הנאות ותפנוקים. כיצד ראוי לו לנהל את חייו?
נדמה שהדרכת רמב”ם, שעסקנו בהּ בשיעורים אחרים בענייני המידות – כוחהּ יפה גם למקרה שלפנינו:
“הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם” (רמב”ם, הלכות דעות פרק א הלכה ו).
“וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן, כעניין שנאמר “צדיק אוכל, לשׂובע נפשו (משלי יג, כה) וכן לא יהא עמל בעסקו אלא להשׂיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר “טוב מעט, לצדיק (תהלים לז, טז) ולא יקבוץ ידו ביותר, ולא יפזר כל ממונו, אלא נותן צדקה כפי מיסת ידו, ומלווה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושׂוחק, ולא עצב ואונן, אלא שׂמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו, היא דרך החכמים” (שם, הלכה ח).
“כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות ממוצעות, נקרא חכם; ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד” (שם, הלכה ט).
ויתור מוחלט על כל דבר שיש בו משום נוחות והקלה – לא נדרש. מידתיות – נדרשת. מילת המפתח – איזון. כך אדם ינהג בעצמו, וכך יחנך את ילדיו. יש חסידים, אבל לא כולנו חסידים. מי שאינו חסיד – די לו שיהיה חכם. החוכמה כוללת מוּדעות למציאות ולהשפעות שעשׂויות להיות להּ. גם בעושר טמונה סכנה וחשוב להיות מוּדעים להּ. העושר עשׂוי להביא את האדם לידי גאווה, חלילה:
“וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ” (דברים לב, טו).
העושר כשלעצמו איננו שלילי, אבל צריך לשׂים לב להשתמש בו בתבונה ובצניעות: אתה זקוק למכונית? קנה מכונית שתספק את צרכיך וצורכי משפחתך ובהּ בעת לא תנקר את עיני השכנים והחברים; ילדיך לומדים בבית ספר שכדי להגיע אליו צריך לנסוע? אם כל חבריהם מגיעים בנסיעה בתחבורה הציבורית – הרגל גם את ילדיך להכתיף את תיקם על שכם ולנסוע בדיוק כמו כולם; הרגשת צורך לצאת לבילוי ולהתאוורר? צא, אבל אל תתפאר במעשׂיך בייחוד לא באוזני מי שידו אינהּ משׂגת לצאת לנופש וכדומה.
ט. יחידי סגולה
לאנשים שמידתם “בינונית” יש צורך לתבל את חייהם בהנאות ובבילויים: הם עובדים קשה לפרנסת ביתם, ומפעם לפעם הם זקוקים ל”אוורור”, ליציאה מהשגרה. יש מי שצפייה בהצגה או בסרט תספק לו את ה”אוורור” הנחוץ, ויש מי שטיול בחיק הטבע ייטיב עימו. כאמור, אנשים שונים זה מזה, והשוני אמור גם בצורך ב”אוורור” ובדרך למלאו.
ויש אנשים שלהם אין צרכים מסוג זה. הם עובדים או לומדים, ושקועים בתחום עיסוקם לחלוטין, ואינם מרגישים בחוסר כל שהוא. לא חסר להם מאומה. אשריהם. ויש אנשים מיוחדים מסוג אחר – אנשים שמבינים שגם להנאה יש ערך, אבל מבחינתם העיסוק בפעולה המהנה נעשׂה גם הוא לשם שמיים.
אין ספק שמעלתם גבוהה, ואין לנסות להפעיל עליהם לחץ ולשכנעם שהדברים שאחרים זקוקים להם – גם הם זקוקים להם ככולם. ייתכן שאנו מתקשים להבין כיצד ייתכן שאדם לא יחוש צורך בדברים האלה, אבל הקושי הזה – שלנו הוא ולא שלהם. עלינו להניח להם ולכבד את דרכם.
סיכום
נוכל לסכם את עיקרי הדברים שלמדנו:
- בממון כשלעצמו אין דופי. ריבוי ממון – מועיל לצורכי הציבור; ובחיי הפרט – חשוב להתנהל בתבונה, ביושר וברגישות.
- חשוב להבין שהממון איננו יעד או מטרה. הוא אמצעי להשׂגת מטרות.
- בכל קיצוניות – עושר קיצוני וגם עוני קיצוני, חסכנות קיצונית וגם פזרנות קיצונית – טמונות סכנות. יש לחפש את שביל הזהב ולצעוד לאורכו.
- נדיבות היא תכונה משובחת, אך יש לשׂים לב ולהקצות לצדקה לפי הדרכת חז”ל.
- הנאה מהטובות המזומנות לנו בעולם הזה – מותרת וראויה, כל עוד נשמרת המידה הראויה.