אור המידה
פרק 6: דיבור ושתיקה
הרב שאול דוד בוצ’קו
2. הדיבור – מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה
הקדמה
בבריאת האדם נאמר: “וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה” (בראשית ב, ז). אונקלוס תרגם: “וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא” – חיותו של היצור האנושי באה לידי ביטוי ביכולת הדיבור שלו, יכולת שיתר הברואים לא ניחנו בהּ. אם נטבעה באדם היכולת לדבר, משתמע שהוא אמור לעשׂות בהּ שימוש. והינה אנו מוצאים שחכמים דיברו בשבח ההימנעות מדיבור דווקא, בשבח השתיקה:
“שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה” (משנה, אבות א, יז).
האם טוב לאדם שידבר? מוטב לו שישתוק? מתברר שאין דרך אחת שיש לדבוק בהּ תמיד ובכל תנאי. הבחירה צריכה להיות מותאמת לנסיבות, וכפי שלימדנו קהלת, החכם באדם:
“עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר” (קהלת ג, ז).
יש זמנים ומצבים שבהם ראוי ונחוץ לדבר, וזמנים ומצבים אחרים שבהם נכון וראוי לשתוק. בפרק זה ננסה להבחין בין המצבים השונים ולדעת כיצד לנהוג בהם.
א. הדיבור
1. תפקיד הדיבור בחיינו
קשה להעלות בדמיוננו חיים המתנהלים ללא דיבור. הדיבור משמש אותנו בחיי יום־יום בבית ובעבודה, בלימודים ולמעשׂה… בכל מקום. הדיבור משמש אותנו כדי לבטא רעיון או מחשבה, לשאול שאלה ולבקש עזרה ועוד.
אם כן, נוכל לומר שהדיבור הוא כלי המשמש להבעת מחשבות. המחשבה מופיעה תחילה, והדיבור משמש להביע אותהּ במילים ולהשמיעהּ באוזני הזולת (ולפעמים באוזני עצמנו). במוח האדם עולות מחשבות רבות ומגוונות. יש מחשבות שלעולם תישארנה בגדר מחשבות. האדם מהרהר בינו לבין עצמו, ודיו. ואולם מחשבות רבות אינן כאלה, הן שלב אחד בתהליך: “סוף מעשה – במחשבה תחילה” (מתוך הפיוט לכה דודי / ר’ שלמה אלקבץ [נוסחים שונים מעט מופיעים בזוהר ובדברי ראשונים]).
המחשבה עולה תחילה, והיא אמורה לצאת מן הכוח אל הפועל, להגיע לכלל מעשׂה. ובאמצע – בין המחשבה ובין המעשׂה – מקשר הדיבור. לדוגמה: אדם מעלה בדעתו שרצונו לבנות לו בית. אחרי שהגה בעניין וקיבל החלטה, הוא פונה לאדריכל ומבקש ממנו להכין לו תוכנית שתתאים לצרכיו, הוא פונה לקבלן ומברר שהוא מסוגל לבנות את הבית המבוקש ועוד. כך גם בלימוד: עולה באדם הרצון ללמוד תורה, ואז הוא פונה לחברים ומכרים ומתייעץ עימם כדי שיוכל למצוא את המסגרת המתאימה לו ביותר וכדומה.
נוכל לסכם ולומר שסדר הדברים הוא: (א) מחשבה; (ב) דיבור; (ג) מעשׂה. והינה למרבה הפלא בתורה מופיע פסוק שמציג סדר אחר:
“כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ” (דברים ל, יד).
כידוע, תורתנו תורת חיים היא, והיא פונה אל עַם ישׂראל בדרך המתאימה למין האנושי ומתחשבת ביכולותיו ובמגבלותיו. היא איננה מצווה אותנו (ואפילו לא מצפה מאיתנו) לעשׂות דברים שאינם ביכולתנו. אם היא מצווה – משמע הדבר בהישׂג ידנו:
“כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא; לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה; וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה” (שם, יא–יג).
התורה לא כתבה ‘כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בִּלְבָבְךָ וּבְפִיךָ לַעֲשׂתוֹ’
כפי שהיינו מצפים לאור הבנתנו הראשונה, אלא בהיפוך הסדר דווקא:
(א) דיבור (בְּפִיךָ); (ב) מחשבה (וּבִלְבָבְךָ); (ג) מעשׂה (לַעֲשׂתוֹ). התורה תורת אמת ומילותיה שקולות ומדויקות, ואם הקדימה את הפה (הדיבור) ללב (למחשבה), ברי שמוטל עלינו ללמוד ולהבין את פשר הסדר שבחרה.
2. הדיבור – מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה
נראה שהתורה בחרה להציב את הדיבור תחילה בשל החשיבות הרבה שהיא מייחסת לו. כפי שהוזכר בתחילה, יכולת הדיבור מבדילה את בני האדם מיתר הברואים. כאמור התהליך המתרחש אצל בני אדם כולל שלושה שלבים (לפי תורתנו דיבור–מחשבה–מעשׂה). הדיבור איננו משמש את בעלי החיים. ומה לגבי שני השלבים האחרים? השלב הסופי, המעשׂה, בוודאי קיים בעולם החי. אנו רואים בעינינו שבעלי החיים פעילים: הנמלה אוספת גרגירים ומביאה אותם אל הקן והיא ניזונה ממה שאספה בעונה שבהּ אין מזון בחוץ. האם לפעולתהּ של הנמלה קדמה מחשבה? איננו יכולים לדעת. המחשבה – גם במקרים שהיא קיימת – נסתרת מן העין. וגם אם נניח שקיימת מחשבה, נראה שאין לנמלה צורך בדיבור שיקשר בין המחשבה למעשׂה. אצלהּ, המעבר (אם קיים) הוא אוטומטי.
אצל האדם התהליך איננו כזה אלא כרוך במוּדעוּת. המעבר מחשיבה מופשטת למעשׂה – מתרחש בערוץ התקשורת, בדיבור. האדם מבטא את מחשבותיו במילים, והמילים מעניקות לרעיון המופשט – ממשות. באמצעות הדיבור פלוני מבטא את רעיונותיו באוזני אלמוני, וייתכן שהדיבור לא יסתכם באמירתו שלו אלא יתפתח שׂיח בין השניים, ובו הרעיון יתברר ויתחוור. הדיבור הוא אמצעי המאפשר לאדם ליצור קשר עם בני אדם אחרים סביבו, קשר עם העולם. אדם איננו יכול לחיות לבדו, מנותק מחברת בני אדם אחרים ומסביבתו: “לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ” (בראשית ב, יח). חשוב לדייק: אין הכוונה רק להיבט הטכני אלא גם להיבט הנפשי. קורה שבני אדם שרויים בצער ובכאב, ולעיתים גם שוקעים בדיכאון. במקרים רבים הדיבור עשׂוי לעזור להם להיחלץ מן הקושי, כמאמר שלמה המלך: “דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה” (משלי יב, כה), ורש”י פירש: “דאגה בלב איש ישיחנה – ישׂיחנה מדעתו… ולדברי האומר ישׂיחנה לאחרים, כך סופו של מקרא ודבר טוב שינחמנו חבירו ישׂמח את הדאגה” – בכוח השׂיחה עם החבר לפוגג דאגות ותחושות קשות[1].
[1] שני הפירושים מובאים בסוגיה בבבלי, יומא עה, א. “נאמר: ‘דאגה בלב איש ישחנה’ (משלי יב, כה), ונחלקו ר’ אמי ור’ אסי בפירוש הכתוב. חד אמר: ישׂחנה מדעתו; וחד אמר: ישׂיחנה לאחרים”. היינו לפי דעה אחת על הדואג להסיח דעתו מן הדאגה; ולפי הדעה האחרת – עליו לשתף אחרים בדאגתו, ומתוך כך יוקל לו.
3. דיבור = חיבור
ואם בתקשורת בני אדם כך, קל וחומר בלימוד תורה ואמונה. האמונה אינהּ יכולה להתקיים רק במחשבה ובלב. כדי ללבוש ממשות – נחוץ לבטאהּ במילים. הבעת המהות המופשטת במילים – היא שהופכת אותהּ לממשות. אם כן הדיבור הוא שמקשר בין המחשבה למעשׂה, וליתר דיוק מוביל את המחשבה וסולל את הדרך לפניה להגיע לכלל מעשׂה.
מספרים שפעם פנה איש המשתייך לציבור החרדי אל יוסף בורג, שׂר בממשלה מטעם המפד”ל, ושאלו: אצלכם (בציבור הדתי) – מה חשוב יותר: תורה (מחשבה) או דרך ארץ (מעשׂה)? השיב לו השׂר בתבונה רבה: המקף המחבר. מחשבה שאינהּ מובילה למעשׂה ומעשׂה שאין בבסיסו מחשבה – חסרי ערך הם. הדיבור הוא שמקשר בין השניים, והחיבור שנוצר מעניק להם ערך.
ב. השתיקה
1. השתיקה חשובה
אחרי שהרבינו לספר בשבח הדיבור, לא נוכל להתעלם מדברי חכמים שניכר מהם שייחסו חשיבות לשתיקה. לעיל הבאנו מעט מדברי רבי שמעון במשנה, וכעת נביא את אמירתו בשלמותהּ:
“שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה, וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה; וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים, מֵבִיא חֵטְא” (משנה, אבות א, יז).
נשוב לשאלה שהצגנו לעיל אחרי דברי רבי שמעון: האם טוב לאדם שידבר? מוטב לו שישתוק? ובנוסח קצת אחר: האם הדיבור עולה בחשיבותו על השתיקה? האם להפך?
מסופר על שני חכמים שלא הגיעו להסכמה בעניין זה. האחד אמר שהדיבור הוא החשוב ביותר; וחברו אמר שהשתיקה היא המשובחת מכול. החליטו לקיים פולמוס ולברר את הסוגיה. קהל רב התאסף ובא לשמוע את דברי החכמים.
פתח החכם האחד ונשׂא דרשה יפה בשבח הדיבור. סיים דרשתו והתיישב. קם חברו לשׂאת את דרשתו שלו – בשבח השתיקה (הרי תורו הגיע). הוא טרם הספיק לומר מילה אחת, וכבר קם החכם הראשון ואמר לו: “שתוק!”. בקהל עבר רחש. האם כך מדבר חכם?! תהו. לאו דווקא. האמירה נועדה להבהיר שאי אפשר לו לעולם בלא דיבור.
ואם אי אפשר, מדוע טען רבי שמעון “כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה”? אמירתו תמוהה: (א) אם אי אפשר לעולם בלא דיבור – מדוע השתיקה היא האפשרות הטובה ביותר? (ב) מדוע השתיקה טובה לגוף דווקא?
רבי עובדיה מברטנורא מיקד את דברי שמעון למקרה ספציפי ואלה דבריו: “מי ששומע חרפתו ושותק”. ומדוע השתיקה טובה לגוף? משום שאם האדם יגיב לדברי החרפה, תגובתו תגרור מן הסתם תגובת נגד, ובעקבותיה – תבוא תגובה נוספת, וחוזר חלילה. שרשרת התגובות מתישה את הנפש, וכיוון שהגוף והנפש קשורים זה בזה – היא מביאה גם לחולשת הגוף (כמעט כל אדם חווה בחייו מריבה קולנית, ואם יפשפש בזיכרונו ייזכר בהשפעתהּ הקשה על גופו). ואם כן, ההימנעות מן התגובה הראשונה – מצילה את הגוף. רבי עובדיה מברטנורא מוצא דמיון בין משנה זו לדרשה שדרש האמורא רבי אילעא על הפסוק “תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה” (איוב כו, ז): “אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה” (חולין פט, א) – בלימה (מלשון בולם), היינו הימנעות, עצירה. והוא מוסיף – זהו שאמרו בכמה מקומות (שבת פח, ב, גיטין לו, ב): “הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושׂין מאהבה ושׂמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא): ‘ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'”. זה שבחו של השותק: הוא איננו נגרר למריבות, ומתוך כך זוכה שצדקתו תתברר לעיני כול.
אם כן רבי עובדיה צמצם דברי שמעון והפכם למובנים. ההסבר שהוא מציע להמשך דברי שמעון “וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה” – גם הוא מובן, וזה לשונו:
“וְתֵדַע לְךָ שֶׁהַשְּׁתִיקָה טוֹבָה, שֶׁאֲפִלּוּ הַמִּדְרָשׁ וְהַדְּרָשׁ וְהַדִּבּוּר בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה, אֵין עִקַּר קִבּוּל הַשָּׂכָר אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֶׂה; וְהַדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַיֵּם – נוֹחַ לוֹ אִם הָיָה שׁוֹתֵק וְלֹא הָיָה דּוֹרֵשׁ”.
כאן רבי עובדיה מדגיש עד כמה חשוב שנהפוך את מחשבותינו ודיבורינו למעשׂים. נשׂיאת דרשות בשבח העזרה לזולת ובחשיבותהּ, מבלי שמתלווה אליה שום הושטת עזרה הלכה למעשׂה – אינהּ אלא צביעות.
גם את חתימת דברי רבי שמעון “וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא” רבי עקיבא מבאר:
“שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּחַוָּה שֶׁהִרְבְּתָה דְּבָרִים, וְאָמְרָה: ‘אָמַר אֱ־לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְעוּ בּוֹ’, וְהוֹסִיפָה נְגִיעָה שֶׁלֹּא נֶאֶסְרָה בָּהּ, וּדְחָפָהּ נָחָשׁ עַד שֶׁנָּגְעָה בּוֹ, וְאָמַר לָהּ: ‘כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִיתָה בִּנְגִיעָה כָּךְ אֵין מִיתָה בָּאֲכִילָה’, וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאָת לִידֵי חֵטְא, שֶׁאָכְלָה מִן הַפְּרִי. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר (משלי ל, ו): ‘אַל תּוֹסֵף עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ’.”
נלמד מכאן שיעור חשוב: כשאנו מלמדים תורה, אל לנו להוסיף החמרות מדעתנו, שכן בסופו של דבר כל המוסיף גורע.
2. השתיקה – הזדמנות להקשבה
בפירוש שחיבר הרב וינגורט לפרקי אבות מובא פירוש יפה לדברי רבי שמעון. הרב וינגורט מתמקד במילים שבהן פתח רבי שמעון: “כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים” – הגדילה בין חכמים הייתה הזדמנות פז – להקשיב לדבריהם וללמוד מפיהם. כדי להבין את דברי הזולת, נדרשת הקשבה של ממש. אדם איננו מסוגל לדבר ולהקשיב בעת ובעונה אחת, ואם כן, הרוצה להקשיב – חייב לשתוק.
בתקשורת אנו עדים למקרים רבים של חוסר הקשבה. מראיין מַפנה למרואיין שאלה, המרואיין מתחיל להשיב, אבל המראיין נכנס לדבריו וקוטע אותם ואינו מניח למרואיין להשלים אפילו משפט אחד. המרואיין מתחיל לדבר, אבל שוב ושוב המראיין מתפרץ לתוך דבריו ואיננו מניח לו לבטא רעיון בשלמותו.
כך המנהג בתקשורת, ובמקרים שבהם דעת המרואיין שונה מדעת המראיין – על אחת כמה וכמה. מנהג זה – דרך ארץ אין בו, ואין בו גם דבר נוסף – אין הקשבה. והתוצאה – גם הבנה אין. כדי להבין את דברי הזולת חובה לאפשר לו לדבר ולהשלים את דבריו, וכל עוד הוא מדבר – יש להקשיב לדברים שהוא אומר בתשׂומת לב. וכדי להקשיב – יש לשתוק. אין הכוונה שחובה להסכים לכל דעותיו ומחשבותיו – מותר להתנגד, אבל כדי להתנגד – צריך לדעת לְמה מתנגדים, וכדי לדעת – צריך להקשיב ולהבין.
האם הכוונה שצד אחד ידבר ללא הרף, והצד האחר ישתוק תמיד? לא ולא! בזמן ההקשבה – נדרשת שתיקה. ואחרי שהדובר סיים לומר את דברו, השותק, שהקשיב להם והבין אותם, יכול לצאת משתיקתו ולהגיב. כך מתנהל שׂיח.
עד כמה חשוב להבין את דעת הזולת גם (ואולי בעיקר) כשהיא מנוגדת לדעתנו – נוכל ללמוד מדברי הגמרא:
“מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן… ללמדך שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו וכל המגביהּ עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו” (בבלי, עירובין יג, ב).
הגמרא מסבירה שההלכה נקבעה כבית הלל – בזכות מנהגם המיוחד: לפני שאמרו את דעתם, הקפידו להביא תחילה את דברי בית שמאי, ורק אחר כך – את דעתם שלהם. מנהגם העיד עליהם שהם אכן הקשיבו בתשׂומת לב לדברי בית שמאי. הקשיבו מתוך רצון להבינם על בוריים. ורק אחרי שהבינו הכול – אם לא הסכימו לדעת בית שמאי, הביעו את הסתייגותם מדברי קודמיהם ואת דעתם שלהם. האם פירוש הדבר שבכל אותם המקרים, בית שמאי טעו? לאו דווקא. נעיין באותה הסוגיה, בחלק המופיע לפני הקטע שהובא לעיל (“מפני מה זכו…”):
“אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי א־להים חיים הן והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי א־להים חיים מפני מה זכו בית הלל…?”
אם כן, לא מדובר בקבלת דעת בית הלל ודחיית דעת בית שמאי – הדעות מצד עצמן. לדעת בית הלל ניתנה “זכות קדימה” הודות למנהגם להקדים את דברי בית שמאי לדבריהם. הם היו מסוגלים לשתוק ולהקשיב היטב ולהבין את דעת בית שמאי לפרטי פרטיה. ההתנגדות באה רק אחרי הבנה שלמה ומדויקת.
כדאי לשׂים לב לפרט חשוב בתשובת הגמרא: לפני שהיא מזכירה את מנהגם של בית הלל, היא מציינת את מידותיהם: “מפני שנוחין ועלובין היו” – מידות אלו מחזירות אותנו לפירושו של רבי עובדיה מברטנורא לדברי רבי שמעון במשנה: “מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ וְשׁוֹתֵק”, שכן, כפי שלמדנו במסכת יומא:
“הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושׂין מאהבה ושׂמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר ‘ואוהביו כצאת השמש בגבורתו’ (שופטים ה, לא)” (בבלי, יומא כג, ב).
בית הלל היו אותם נעלבים ואינם עולבים – הם לא נגררו למחלוקת לשם המחלוקת. הם הקשיבו והבינו, וחלקו לשם שמיים, וכידוע:
“כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם… אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי” (משנה, אבות ה, יז).
ההסבר של הרב וינגורט שלפיו ההלכה נקבעה כבית הלל משום שהקפידו להקשיב באמת (ולשם כך שתקו) – יפה מאוד, והוא בוודאי עולה בקנה אחד עם האמור במשנה ובגמרא.
ג. יש דיבור ויש דיבור
נשוב לדיבור. הרמב״ם מבחין בין חמישה סוגים של דיבור: (א) דיבור שהוא מצווה; (ב) דיבור אסור; (ג) דיבור מאוס; (ד) דיבור אהוב; (ה) דיבור מותר. להלן נסבירם בקצרה:
- דיבור שהוא מצווה – דיבור הקשור ללימוד תורה, לקיומהּ ולעיון בהּ. דיבור כזה הוא מצוות עשׂה, שנאמר: “וְדִבַּרְתָּ בָּם” (דברים ו, ז).
- דיבור אסור – אמירת לשון הרע, הונאת דברים, שקרים, ליצנות וכו’.
- דיבור מאוס – דיבור אשר אין בו תועלת לנפש האדם. ייתכן שדיבור זה אין בו רע מצד עצמו, אבל גם תועלת אין בו.
- דיבור אהוב – דיבור בשבח המעלות השכליות והמידתיות ובגנות מידות שליליות. דיבור בשבח המוסר והמעשׂים הטובים שעושׂים בני האדם.
- דיבור מותר – דברים שמוּתר לאדם לאומרם כי הם נצרכים להתנהלות ולשגרת החיים.
נראה לי שאפשר להוסיף על דברי הרמב”ם בעניין הסוג הראשון והסוג האחרון. אין חולק שדיבור בענייני תורה הוא מצווה, ואולם נראה לי שייתכן דיבור שאיננו בענייני תורה, שגם הוא מצווה: כשרואים אדם שנתון בקושי, ניגשים אליו ומשׂוחחים איתו ומתוך השׂיחה רוחו מתעודדת – שׂיחה כזאת היא בוודאי מצווה, ויש שהיא בבחינת הצלת נפש ממש. וגם לגבי הדיבור המותר יש מקום לתוספת: ייתכן שהדיבור לא יהיה לצורך מוגדר (קנייה ומכירה, הוראות בעבודה וכדומה), אלא שׂיחה בענייני חולין שכל מטרתהּ – קיום השׂיחה עצמהּ, היינו: תקשורת בין המשׂוחחים. אנשים רבים חווים בימינו בדידות, והשׂיחה עימם מחיה את נפשם ועשׂויה להפחית ואפילו במעט את תחושת בדידותם. תוספת זו מחזירה אותנו לדברים שנכתבו כבר קודם בעניין חשיבות הדיבור המשמש ערוץ תקשורת בין אנשים. ייתכן שיהיו שיטענו כנגד רעיון זה, ששׂיחות כאלה – מטבע הדברים עשׂויות להגיע לרכילות ולאמירת לשון הרע. הצדק עימם, ובכל זאת, הן חשובות, ואם המשׂוחחים מוּדעים לסכנה, בוודאי יקפידו להיזהר שלא להיכשל.
ואם הדיבור תורם לבניית קשר בין הבריות – מדוע הזהירו חכמים ואמרו: “וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה” (משנה, אבות א, ה)? כוונת חכמים שלא להרבות בשׂיחה שאין בהּ תועלת ובוודאי לא בשׂיחות הבל ושטות. עם אשתו – מוטב שלא ירבה בשׂיחות מסוג זה; ועם נשים אחרות – מוטב שימעט בשׂיחה בכלל.
נראה שכוח הסבר זה יפה גם לגבי אותו דיבור שהרמב”ם כינה “מאוס”: הדיבור שאין בו תועלת של ממש – אם מרבים בו הוא אכן מאוס, אבל אם אין מרבים אלא נוהגים בו במידה, כפי הנחוץ לשמירת הקשרים החברתיים בין בני אדם – הוא איננו מאוס.
ד. שתיקה ודיבור בלימוד
בעל “תפארת ישׂראל” הסביר שאת דברי רבי שמעון “וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה” אין להבין כפשוטם. כוונת דבריו לומר: לא מצאתי שהשתיקה – טובה. בעל “תפארת ישׂראל” מציין זאת בהקשר מוגדר: לימוד תורה. אם תלמיד יושב לפני רבו ורק מקשיב ואיננו אומר מאומה, הרי הוא דומם כפסל. תלמיד שאיננו משתתף בשיעור מעורר אצל המלמד תחושה שהוא איננו חכם ולמעשׂה איננו מבין את הנלמד כלל, ומשום כך הוא שותק. ולא זו בלבד, כדי להיטיב ולהבין את השיעור, חשוב שהתלמיד ישאל שאלות ויקשה קושיות, ואם איננו מבין – יבקש הסבר, ובמידת הצורך – גם הסבר נוסף, ולא יחשוש ולא יתבייש. כך לומדים. הפלפול והקושיות נחוצים לחידוד הדברים ולהבהרתם.
סיכום
אם כן, ראינו שיש דיבור שגם אם איננו ממוקד בדברי תורה – אין להטיל בו דופי. כשחכמים אמרו: “וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה” – הם לא שללו את הדיבור אלא הגדירו סדרי חשיבות: המעשׂים הם העיקר ועל פיהם נמדד האדם; וכשאמרו: “וְכָל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים, מֵבִיא חֵטְא” – לא פסלו את הדיבור מכול וכול, אלא הבהירו שחשוב לשׂים לו גבולות ולא להרבות בו מעבר לצורך.
כאמור הדיבור כשלעצמו חשוב לצורך בניית קשרים ושמירתם. ועם זאת יש לזכור תמיד שגם השתיקה חשובה. השתיקה החשובה איננה שתיקה סתמית אלא שתיקה לצורך הקשבה לדברי הזולת כדי להבין את כוונתם לעומקהּ. שתיקה תתרום להבנה ולאמירת דברי טעם.
בפתח השיעור ציינּו שהדיבור הוא המחבר בין המחשבה למעשׂה וגם בין בני האדם. חשוב להבין שערוץ התקשורת החשוב הזה הוא דו־סטרי. הדיבור לא רק מושפע מן המחשבה ומעביר אותהּ הלאה. הוא גם משפיע עליה. כשאדם מבטא רעיון בקול – מלבד חשׂיפת הרעיון לפני אחרים, יש באמירתו במילים בקול – תועלת גם לו עצמו: הרעיון מתחדד אצלו ומתבהר בתודעתו. לפעמים בחשיבה שקטה קשה להבחין בקשיים מסוימים ברעיון, וכשמשמיעים אותו בקול – מצליחים להבחין בהם, ומתוך כך מבררים אותם ומדייקים את הרעיון.
הכול צריך להיעשׂות במידה ובתבונה: “דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים” (קהלת ט, יז), ועל דרך אמירת החכם באדם, אפשר אולי לומר גם: החכמים – שומעים בנחת; ואם נשמע בנחת – אולי נזכה ונחכים.