סימן פ"ח – דין טמאים בקריאת שמע ובו סעיף אחד

"בעל קרי" הוא אדם שיצאה ממנו שכבת זרע בכל דרך: בין בקיום יחסים ובין בכל דרך אחרת, בין ברצון ובין שלא ברצון. מעיקר הדין בעל קרי טמא, ולטהרתו צריך לטבול במקווה ולהמתין עד הערב. בזמן טומאתו הוא אינו יכול להיכנס לבית המקדש ולאכול בשר קרבנות, ואם הוא כהן אינו יכול לאכול תרומה. כיום, כיוון שאין לנו בית מקדש ומאחר שכולם טמאים מסיבות נוספות, אין מן התורה חובה הלכתית כלשהי הנגזרת מהמצב הזה. ואמנם, בנוסף לטומאת התורה, גזר עזרא הסופר שבעל קרי לא יעסוק בתורה ובתפילה עד שיטבול; אולם גזרה זו בטלה, כפי שמסביר המחבר בסימן זה.

סעיף א

^אכל הטמאים קורין בתורה וקורין קריאת שמע ומתפללין (א), ^בחוץ מבעל קרי, שהוציאו עזרא מכל הטמאים, ואסרו בין בדברי תורה בין בקריאת שמע ותפלה עד שיטבול, כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים (ב). ^גואחר כך ביטלו אותה תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה (ג) ובלא רחיצה דתשעה קבין (ד), וכן פשט המנהג (ה). הגה: יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר (ו) (הגהות מיימוני פ"ד), ויש אומרים שמותרת בכל (רש"י הלכות נדה), וכן עיקר, אבל המנהג במדינות אלו כסברא הראשונה (ז). ובימי לבון נהגו היתר (ח). ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכהאי גוונא, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרים לילך לבית הכנסת כשאר נשים, כי הוא להם לעצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ (ט) (פסקי מהרא"י סי' קל"ב).

^אהרי״ף והרא״ש מהא דברכות כ״ו ע"א.  ^בשם בדף כ״ב ע"א, ובבבא קמא דף פ״ב ע"ב.  ^גברכות כ״ב ע"א, וחולין קל״ו ע"ב.

• ומתפללין – כאמור בהקדמה, טמא אינו נאסר אלא להיכנס לבית המקדש ולאכול קרבנות ותרומה. לכן כל הטמאים, הן אלו שנטמאו בגלל שנגעו במת, הן אלו שנטמאו בצרעת והן נשים נידות (משראו את המחזור עד שנטהרו) – כולם מותרים בתפילה ובלימוד.
• כתרנגולים – כאמור בהקדמה, עזרא הסופר גזר שבעלי קרי לא יתפללו ולא ילמדו עד שיטבלו. והדבר אינו משום טומאה, אלא כדי למנוע מהגברים להגזים בתשמיש עם נשותיהם.
• בלא טבילה – משום שראו חכמים שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בגזרה זו, שלא פשטה בישראל. וכלל בידינו שגזרה שלא פשטה בטלה מעצמה[1].
• דתשעה קבין – ישנן דעות בגמרא שלתקנת עזרא די ברחיצה בתשעה קבין מים (כ-12 ליטר וחצי)[2]. וכיוון שבטלה התקנה, גם בכך אין צורך.
• וכן פשט המנהג – המחבר כתב זאת כי ישנן דעות בראשונים שתקנת עזרא בטלה רק ללימוד תורה, ולא לתפילה; ופוסק המחבר שהמנהג אינו כמותם. אמנם גם היום יש שמדקדקים לטבול לפני התפילה אם יצאה מהם שכבת זרע[3].
• או ליגע בספר – מנהג זה הוא חומרה גדולה. ובנוסף, קשה מאוד לקיימו, כי האישה אינה יכולה להיטהר מטומאתה באותו יום, כמו גבר שראה קרי, וכיצד לא תתפלל או לא תברך בזמן כה ארוך.
• כסברא הראשונה – אבל כיום אין נוהגים בחומרה זו כלל, ואינה אלא חומרה המביאה לידי קולא. ונוהגים שמותרת בכול, כפי המנהג שאמר עליו הרמ"א שהוא עיקר.
• נהגו היתר – ימי ליבון הם שבעת הימים הנקיים שממתינה האישה לאחר שסיימה לראות דם לפני שתיטהר. וכותב הרמ"א שגם הנוהגות לאסור בעת נידתן אינן ממתינות להיתר עד שיטבלו, ומנהג האיסור הוא רק בעודה רואה דם.
• והן יעמדו בחוץ – כל זה רק במקום שנהגו להחמיר בכך, ולכן אינו שייך בזמן הזה. ואפשר ללמוד מכאן את ההתחשבות הנצרכת ברגשותיה של האישה.

[1] ביטול הגזרה בברכות כ"ב ע"א. והרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"ד ה"ח) כתב שהגזרה בטלה מפני שלא פשטה. ועיין ברמב"ם הלכות ממרים פ"ב ה"ו, שכל גזרה שלא פשטה בטלה מאליה.

[2] יש להדגיש שהדבר נאמר רק כנגד תקנת עזרא, אולם כמובן שאישה נידה אינה נטהרת כך, אלא צריכה טבילה במקווה של ארבעים סאה בלי חציצה כלל.

[3] המחבר הביא תחילה את האיסור ורק אחר כך כתב שהתקנה בטלה, ורמז בכך שאין לראות באדם המקפיד לטבול מחמיר שלא כדין. והרוצה להחמיר די לו בתשעה קבין מים שאובים. ומכאן שיכול לרחוץ בברכה (גם עם בגד ים), ואפילו לעמוד תחת המקלחת ולהתקלח ב-12 ליטר וחצי; והטובל במקווה כשר הרי זה משובח. ויש הנוהגים לטבול כל בוקר.