סימן קי"ג – דיני הכריעות בי"ח ברכות, ובו ט' סעיפים

חכמים תיקנו לשׁחות ארבע פעמים בתפילת העמידה. וכיוון שהפעם הראשונה מצויה בתחילת הברכה ראשונה, הביא השולחן ערוך את פרטי הלכות השׁחיה בסימן זה. השׁחיה מבטאת את ביטולנו בפני הבורא, ואילו העמידה מבטאת את אחריותנו: אנו עומדים כביכול מול ה', כיוון שהקב"ה נתן לאדם אחריות על העולם; ביטוי האחריות וביטוי הביטול הם שני מרכיבים המשלימים זה את זה. חכמים תיקנו לשׁחות במקומות מסוימים, אפשרו למי שרוצה להביע את שפלותו לשׁחות גם במקומות נוספים, וכן תיקנו מקומות שאסור להשתחוות בהם. פרטים אלו מתבארים בסימן זה.

סעיף א

^אאלו ברכות ששוחין בהם: באבות תחלה וסוף (א), ובהודאה תחלה וסוף (ב). ואם בא לשחות בסוף כל ברכה או בתחלתה, מלמדין אותו שלא ישחה (ג); אבל באמצעיתן יכול לשחות (ד).

^אברכות ל״ד ע"א.

• באבות תחילה וסוף – כלומר: ב"ברוך אתה" שבתחילת התפילה, ובחתימת "מגן אברהם".
• ובהודאה תחילה וסוף – במילים "מודים אנחנו לך", ובחתימת הברכה במילים "הטוב שמך". הביטוי לשפלותנו לפני ה' בא בתחילה ובסוף של הברכה ראשונה, שהיא גם הראשונה בשלוש הברכות שבהן אנו משבחים את הא-ל; וכן בתחילה ובסוף של ברכת ההודאה, שבה אנו מכירים תודה לכל מה שהא-ל עושה בעבורנו. לעומתן הברכות האמצעיות הן ברכות בקשה, שבהן האדם עומד מול ה' ומעיז לבקש את עזרתו, ולכן אין בהן חיוב לשׁחות.
• שלא ישחה – מחשש שהרואה יחשוב שהתקנה אינה רק באבות ובהודאה, אלא בכל הברכות[1].
• יכול לשחות – שאין כאן חשש לפגיעה בתקנת חכמים להשתחוות דווקא באבות ובהודאה, כיון ששׁחיה באמצע ברכה אינה דומה לשׁחיה בתחילתה וסופה.

סעיף ב

הנוהגים לשחות בראש השנה ויום הכיפורים כשאומרים 'זכרנו' ו'מי כמוך' (ה), צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה. הגה: ואף על גב דבאבות כורע בסוף הברכה, מכל מקום צריך לזקוף מעט בסוף 'זכרנו', כדי שיהא נראה שחוזר וכורע משום חיוב (ו) (דברי עצמו).

^ב טור ותוספות.

• 'זכרנו' ו'מי כמוך' – אלו שתי תוספות הנוהגות בעשרת ימי תשובה (ומתבארות בסימן תקפ"ב). המשפט "זכרנו לחיים…" נאמר בסוף הברכה הראשונה, ו"מי כמוך אב הרחמים…" נאמר בסוף הברכה השנייה.
• משום חיוב – הרמ"א מבאר שהצורך לזקוף לאחר המשפטים האלו אינו מאותו הטעם, שהלא בסמיכות ל"זכרנו" משתחווים שנית, בעת שמגיע לחתימת ברכת האבות. אלא שצריך לזקוף לאחר התוספת כדי להבדיל בין השׁחיה שעשה משום המנהג לבין זו של החובה בחתימת הברכה. לעומת זאת, לאחר "מי כמוך אב הרחמים" אין שׁוחים, ויש להזדקף בסוף המשפט כדי שלא יימצא משתחווה בחתימת הברכה השנייה.

סעיף ג

^גהכורע ב'וכל קומה לפניך תשתחוה', או ב'ולך לבדך אנחנו מודים' (ז), או בהודאה דהלל (ח) וברכת המזון (ט), הרי זה מגונה (י) (פירוש: שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים) (יא).

^גברכות ל״ד ע"ב ורבנו יונה.

• אנחנו מודים – אלו הם שני משפטים מתפילת "נשמת", שמצפים בהם לכך שאנו וכל האנושות נשתחווה לה'.
• הודאה דהלל – כשאומרים בהלל "הודו לה' כי טוב".
• וברכת המזון – באמירת "נודה לך".
• הרי זה מגונה – לפי שאין לכרוע אלא במקום שתיקנו חכמים, והיכן שנהגו ישראל לכרוע על פי מנהג ותיקין[2]. ורק בתפילת העמידה הותר להוסיף כריעות (כפי שראינו בסעיף א'), שמשום גודל קדושת העמידה התירו לבטא בה את הביטול לה' יתברך.
• שתקנו חכמים – אלו דברי באר הגולה, המבארים את דברי המחבר.

סעיף ד

^דהמתפלל, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה (יב). ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא ^הגם ראשו יכוף כאגמון (יג).

^דברכות כ״ח ע"ב. ^ההרשב״א.

• שיתפקקו כל חוליות שבשדרה – זו לשון הגמרא. וביאר רש"י: "שיראו הפקקים, הם הקשרים [שבגבו]". ושׁחיה כזו מראה כניעה אמתית לקב"ה.
• יכוף כאגמון – כאשר משתחווה, כיון שהשׁחיה צריכה להיות שלימה. והמיוחד בכפיפת הראש, שהראש, הנמצא למעלה, הוא מהדברים המייחדים את האדם[3].

סעיף ה

^וולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים (יד). ^זואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו, כיון שהרכין (פירוש: שהשפיל) ראשו – דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו (טו).

^והגהות אשרי.  ^זברכות כ״ח ע"ב [כפירוש הטור].

• חגור של מכנסיים – כיוון שגם בעת ההשתחוויה אין להגזים, והביטול לפני ה' אינו מחיקה של האדם לגמרי, ואם יעשה כן יש בכך משום יוהרה[4].
• שמצער עצמו – שאם עושה מה שיכול, די בכך להראות כניעתו לפני ה'.

סעיף ו

^חכשהוא כורע – יכרע במהירות בפעם אחת (טז); וכשהוא זוקף – זוקף בנחת, ראשו תחלה ואחר כך גופו, שלא תהא עליו כמשאוי.

^חברכות י״ב ע"ב [כפירוש רש"י].

• בפעם אחת – תחילה ברכיו ואחר ראשו, כפי שיבואר בסעיף הבא.

סעיף ז

^טכשכורע – כורע ב'ברוך' (יז); וכשזוקף – זוקף בשם (יח).

^טברכות י״ב ע"א.

• ב'ברוך' – ביארו האחרונים שכורע בברכיו באמירת "ברוך", ובראשו באמירת "אתה".
• זוקף בשם – וביארו חז"ל שהוא על פי הפסוק "ה' זוקף כפופים" (תהילים קמ"ו), כלומר: האדם שוחה ומביע כניעתו, וה' כביכול מעמידו ואומר לו: אתה השותף שלי בעולמי, עמוד ופעל.

סעיף ח

^יהמתפלל ובא גוי כנגדו ויש לו שתי וערב (יט) [בידו], והגיע למקום ששוחין בו – לא ישחה, אף על פי שלבו לשמים (כ).

^יהגהות אשרי בשם אור זרוע.

• שתי וערב – זהו כינוי לצורת צלב.
• שלבו לשמים – כדי שלא ייראה ככורע לצלב.

סעיף ט

^כאין להוסיף על תארי הקדוש ברוך הוא יותר מ'הא-ל הגדול הגבור והנורא' (כא). ^לודוקא בתפלה, מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים (כב), אבל בתחנונים או בקשות ושבחים שאדם אומר מעצמו, לית לן בה (כג); ^מומכל מקום נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום, שיאמר אותו בפסוקים (כד).

^כברכות ל״ג ע"ב.  ^לטור בשם ר״י.  ^מרבנו יונה.

• הגבור והנורא – כיוון שכל מה שאדם יאמר, לא יגיע אפילו למקצת שבחו של הבורא; ואם מוסיף נראה כאילו מפרט את כל שבחיו של הקב"ה, ואם כן נמצא מצמצם אותו. לכן יש לשבח רק לפי תקנת חז"ל.
• שטבעו חכמים – ובתפילה הלשון משמעותית יותר.
• לית לן בה – תרגום מילולי: "אין לו בה", כלומר שהאיסור לא נאמר במקרה כזה, משום שהאדם מתבטא בכליו המצומצמים כפי יכולתו.
• בפסוקים – כלומר לצטט שבחים מתהילים או מספרים אחרים, כדי שלא להמציא שבחים. ואמנם פייטנים בכל הדורות חיברו שירים לשבח הא-ל, כל אחד כפי השגתו, ואין למנוע את ביטויי הכיסופים הבוקעים מלבו של אדם.

הכריעות בתפילת העמידה (קי"ג)

1. יש לשׁחות ארבע פעמים בתפילת העמידה: בתחילה ובסוף של ברכת האבות, ובתחילה ובסוף של ברכת ההודאה [א].
2. מותר להוסיף שׁחיות בשאר הברכות באמצען, אך לא בתחילתן או בסופן [א].
3. יש לכרוע עד שייראו החוליות שבשדרה, ויכוף גם את ראשו [ד]. ואין לכרוע יותר מדי. ואם קשה לו לכרוע כך – יסתפק בהרכנת הראש [ה].
4. ישחה בברכיו ב"ברוך" ובראשו ב"אתה", ויזדקף כשאומר "ה'" [ז]; וזקיפתו תהא בנחת [ו].

[1] הבית יוסף מביא את דברי התוספות (ברכות לד ע"א ד"ה "מלמדין"): "שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים". והוסיף טעם נוסף: "וחיישנינן ליוהרא".

[2] כך בארו באחרונים את המנהג לכרוע במקומות שלא נזכרו בהלכה, כמו ב"ברכו" וב"ואנחנו כורעים" שב"עלינו לשבח".

[3] [המילה "כאגמון" מובאת כאן בראשונים על פי הפסוק "הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ" (ישעיהו נ"ח, ה), המבטא הכנעה לפני ה'. פירוש המילה "אגמון" קשה, ויש שפירשוה כצמח הגומא].

[4] על פי ט"ז ומ"ב.