סימן קכ"ב – בין שמונה עשרה ל"יהיו לרצון", ובו ג' סעיפים.

הגמרא (ברכות ט ע"ב) מביאה את דברי רבי יוחנן, האומר שלאחר תפילה העמידה יש לומר את הפסוק (תהלים י"ט, טו): "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי", שהוא מעין תפילה לכך שתפילתנו תתקבל. ומבארת הגמרא: "הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר שמונה עשרה פרשיות[1], לפיכך תקינו רבנן לאחר שמונה עשרה ברכות". בסימן זה דן המחבר אם התפילה מסתיימת לאחר סיום י"ח הברכות, או רק לאחר אמירת הפסוק "יהיו לרצון".

סעיף א

^אאם בא להפסיק ולענות קדיש וקדושה בין שמונה עשרה ל'יהיו לרצון', אינו פוסק, ש'יהיו לרצון' מכלל התפלה הוא (א); אבל בין 'יהיו לרצון' לשאר תחנונים (ב) שפיר דמי (ג). הגה: ודוקא במקום שנוהגין לומר 'יהיו לרצון' מיד אחר התפלה, אבל במקום שנוהגין לומר תחנונים קודם 'יהיו לרצון', מפסיק גם כן לקדיש וקדושה (ד); ובמקומות אלו נוהגים להפסיק ב'א-להי נצור' קודם 'יהיו לרצון', לכן מפסיקין גם כן לקדושה ולקדיש ולברכו (ד"ע לפרש הרשב"א שהביא הב"י). ^בומיהו הרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו (ה), אם התחיל שליח ציבור לסדר תפלתו והגיע לקדיש או לקדושה, מקצר ועולה (ו), ואם לא קצר יכול להפסיק כדרך שמפסיק בברכות של קריאת שמע, אפילו באמצע. 

^אתשובת הרשב״א.  ^בשם.

• מכלל התפילה הוא – לדעת המחבר אמירת "יהיו לרצון" היא חלק מתפילת העמידה, וכל דיני ההפסק לפניה הם כבתפילת העמידה.
• לשאר תחנונים – הגמרא (ברכות יז ע"א) מביאה תחינות של כמה אמוראים, שהיו נוהגים להוסיפן לאחר התפילה. ברוב המנהגים אנו מוסיפים תחינה הפותחת במילים "א-לוהי, נצור לשוני מרע", שאותה אמר בנו של רבינא, שעיקר תוכנהּ הוא שלאחר התפילה אנו מבקשים עזרה מה' יתברך שבכניסתנו לחיים הסוערים לא נחטא בלשוננו. וכן כל אחד יכול להוסיף לאחר העמידה בקשות אישיות, וכלשון הבית יוסף: "שאם רצה לומר אחר תפילתו אפילו כסדר יום הכפורים, אומר".
• שפיר דמי – כפי שיסביר בסוף הסעיף.
• לקדיש וקדושה – אף על פי שעדיין לא אמר "יהיו לרצון". הרמ"א מתייחס כאן למנהג לומר את הפסוק "יהיו לרצון" לאחר התחנונים, כדי שאמירת התחנונים תיחשב לחלק מהתפילה. לשיטתו מותר להפסיק בתחנונים אף אם לא אמר יהיו לרצון, ולעומתו למחבר ניתן להפסיק דווקא אם אמר יהיו לרצון. כיום המנהג הרווח, הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים, הוא לומר "יהיו לרצון" פעמיים: פעם לפני התחנונים ופעם לאחריהם, כפי שמביא המחבר בסעיף הבא. ומכל מקום מותר לכל המנהגים להפסיק לקדים ולקדושה, כדין הענייה בזמן קריאת שמע.[2]
• אחר תפילתו – ואחר שאמר "יהיו לרצון". והיום כולם נוהגים לומר תחנונים אלו[3].
• מקצר ועולה – אמנם המתפלל יכול להפסיק לקדיש ולקדושה, אולם מוסיף המחבר שעדיף שלא להפסיק בתחנונים, אלא לקצרם או לאמרם במהירות, ואז יספיק לענות.

סעיף ב

^גאין נכון לומר תחנונים קודם 'יהיו לרצון', אלא אחר סיום שמונה עשרה מיד יאמר 'יהיו לרצון' (ז); ואם בא לחזור ולאומרו פעם אחרת אחר התחנונים, הרשות בידו. 

^גתשובת הרשב״א, ורבנו יונה פרק ד דברכות.

• יהיו לרצון – כדי להבחין בין עיקר התפילה לבין התוספות המאוחרות יותר.

סעיף ג

^דהרגיל לומר ארבעה דברים אלו, זוכה ומקבל פני שכינה: עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך (ח).

^דטור בשם הגדה.

(ח) למען קדושתך – כי אדם כזה רואה את עיקר ייעודו לקדש שם שמים בעולם. הוא אינו עוסק בעצמו, אלא בכבוד ה' יתברך, ולכן ראוי הוא לקבל פני שכינה.

בסיום תפילת לחש (קכ"ב)

1. מנהגנו בסיום התפילה לומר את הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי", לאחר מכן להוסיף את התחינה הפותחת במילים "א-להי, נצור לשוני מרע", ואחריה לומר שנית "יהיו לרצון" (א). ויכול להוסיף שם, יחד עם התחנונים הנהוגים, כל תחינה אחרת שרוצה לומר.
2. מותר להפסיק באמצע תחינות אלו לקדיש ולקדושה, אף שטרם עקר רגליו (א).

[1] כלומר לאחר י"ח פרקים (אצלנו פסוק זה מצוי בסוף פרק י"ט, וביארה הגמרא שפרקים א-ב בתהילים נמנים כפרק אחד).

[2] כפי שראינו בסימן ס"ו סעיף ג

[3] המ"ב (ס"ק א) מביא שאדם שאינו רגיל לומר תחנונים, מותר לו להפסיק לכול. ולא הבאנו דין זה למעלה, כי היום הכול רגילים להוסיף תחינות אלה.