סימן קכ"ג – דיני הכריעות בסיום התפילה, ובו ו' סעיפים

התפילה היא זמן מיוחד, ובו על המתפלל להרגיש שעומד לפני ה'. לכן בעת סיום התפילה יש לסמן את  סוף המפגש ואת החזרה לחייו הרגילים. כדי לסמן את סיום העמידה לפני ה' אמרו חכמים שיש לפסוע שלוש פסיעות לאחוריו ולתת שלום לימינו ולשמאלו. סימן זה עוסק בדין פסיעות אלו.

סעיף א

^אכורע ופוסע שלש פסיעות לאחריו, בכריעה אחת (א). ואחר שפסע שלש פסיעות, בעודו כורע קודם שיזקוף, כשיאמר 'עושה שלום במרומיו' הופך פניו לצד שמאלו (ב), וכשיאמר 'הוא יעשה שלום עלינו' הופך פניו לצד ימינו, ואחר כך ישתחוה לפניו, כעבד הנפטר מרבו. הגה: ונהגו לומר אחר כך: 'יהי רצון שיבנה בית המקדש' כו' (ג), כי התפלה במקום העבודה, ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש (ד) (דברי עצמו).

^איומא נ״ג ע"ב, ומביאו הרי״ף והרא״ש בסוף פרק ה' דברכות. מרדכי שם[1].

• בכריעה אחת – כלומר שתחילה שׁוחה, ובעודו כורע, קודם שיאמר "עושה שלום", פוסע לאחוריו.
• לצד שמאלו – שכיוון שהשכינה כביכול עומדת לפניו, הרי ששמאלו מצוי לימין השכינה.
• שיבנה בית המקדש וכו' – המשפט המלא הוא: "שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ" (עפות אבות פ"ה מ"כ), ואותו נוהגים לומר בכל הנוסחים. ולאחריו מופיע בסידורי הספרדים: "לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנָךְ וּלְעָבְדָךְ בְלֵבָב שָׁלֵם", ובסידורי האשכנזים פסוק ממלאכי ג', ד': "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת". בתוספות אלו מדגישים את עיקר הציפייה לבניין בית המקדש ולקיום תורה ומצוות.
• עבודה ממש – ואף שדברים אלו הובאו על ידי הרמ"א, גם הספרדים נוהגים כאמור לומר תחנון זה .

סעיף ב

^בבמקום שכלו שלש פסיעות יעמוד (ה), ולא יחזור למקומו עד שיגיע שליח ציבור לקדושה, ולפחות עד שיתחיל שליח צבור להתפלל בקול רם (ו). הגה: ושליח הציבור יעמוד כדי הילוך ארבע אמות קודם שיחזור למקומו להתפלל בקול רם (ז) (תשובת הרשב"א סי' תל"ו); וכן יחיד המתפלל יעמוד במקום שכלו פסיעותיו כשיעור זה קודם שיחזור למקומו (ח) (ב"י בשם רבינו ירוחם וירושלמי). ויחיד שמתפלל בצבור וסיים תפלתו קודם לשליח ציבור, אסור להחזיר פניו לצבור עד שיסיים שליח ציבור תפילתו (ט) (ב"י בשם שבולי הלקט).

^בשם הרי״ף והרא״ש.

• יעמוד – מפני שאם חוזר מיד הרי זה כאילו שמבטל את פטירתו מרבו, שנראה הדבר שיוצא מהמלך ומיד חוזר לפניו, על אף שסיים כבר להתפלל.
• בקול רם – וכך לא יישב עד סוף הקדושה. וכשההמתנה ארוכה, כמו בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, וכן אם הוא עייף, יכול להסתפק בהמתנה כדי הילוך ארבע אמות, ולשבת עד קדושה[2].
• בקול רם – כדי להפריד בין תפילה לתפילה.
• קודם שיחזור למקומו – ודי בזמן מועט זה, ואין צריך להמתין כזמן שלוקח לשליח הציבור להגיע לקדושה.
• תפילתו – שלא לפרוש מהציבור שעדיין מתפללים.

סעיף ג

^גכשפוסע עוקר רגל שמאל תחלה (י). ושיעור פסיעות אלו לכל הפחות הוא כדי שיתן גודל בצד עקב (יא). הגה: ולכתחילה לא יפסיע פסיעות גסות יותר מזה (יב) (ב"י בשם ארחת חיים, ודברי עצמו לפי הטעם שכתב ב"י לשלש פסיעות בשם ר' האי). 

^גהגהות מימוני פרק ה' מהלכות תפלה, אהל מועד.

• רגל שמאל תחילה – שצד זה נמצא כביכול כנגד ימין השכינה.
• גודל בצד עקב – שאגודל רגל שמאל יהיה מונח כנגד עקב רגל ימין. צעד כזה אורכו בסך הכול כאורך כף הרגל, ולמחבר זהו הצעד המינימלי המראה שהוא יוצא מהקודש, ומותר לפסוע פסיעות גדולות יותר.
• יותר מזה – כדי לנהוג ככוהנים היורדים מן המזבח[3]. ואף שהמחבר מתיר לפסוע פסיעות גדולות יותר, גם הספרדים נוהגים כרמ"א[4].

סעיף ד

^דמי שמוסיף על שלש פסיעות, הוי יוהרא (יג).

^דשבלי הלקט.

• יוהרא – לשון הט"ז (מובא גם במשנה ברורה): "שנראה שחולק כבוד לשכינה יותר משאר בני אדם". מכאן נלמד שאין לאדם להחמיר יותר מן המקובל, אלא אם כן הוא אכן במדרגה גבוהה, ואז יחמיר בצנעה.

סעיף ה

^הגם שליח ציבור צריך לפסוע שלש פסיעות כשמתפלל בלחש (יד), וכשחוזר התפלה בקול רם אינו צריך לחזור לפסוע שלש פסיעות (טו). הגה: ואם לא התפלל בלחש רק בקול רם (טז), פוסע שלש פסיעות אחר תפלתו שבקול רם (אבודרהם).

^הרמב״ם פרק ט' מהלכות תפלה, ותרומת הדשן סימן י״ג.

• כשמתפלל בלחש – כשמסיים את תפילת הלחש שלו, לפני החזרה.
• לפסוע שלוש פסיעות – מפני שסיום תפילתו של שליח הציבור יהיה מאוחר יותר, בשלוש הפסיעות שבסיום קדיש "תתקבל". ואם קשה לו לעמוד ביראה כל כך הרבה זמן, מותר לו לפסוע אחרי תפילת העמידה.
• רק בקול רם – כגון במקרה המובא בסימן קכ"ד בסעיף ב.

סעיף ו

^וכשחוזר שליח ציבור התפלה, יאמר גם כן 'ה' שפתי תפתח' (יז). הגה: אבל אינו אומר בסוף התפלה 'יהיו לרצון' (יח) (דברי עצמו, וב"י בשם אוהל מועד).

^וכתבי מוה״ר ר׳ ישראל.

• ה' שפתי תפתח – כפי שאומרו היחיד[5]. הספרדים נוהגים לאמרו בקול, כשאר החזרה, היות שמשפט זה שייך לתפילת העמידה. והאשכנזים נוהגים לאמרו בלחש, כי הוא בקשה אישית של שליח הציבור, שה' יסייענו לכוון בתפילתו.
• יהיו לרצון – מכיוון שסומך על המילים "תתקבל צלותהון ובעותהון" בקדיש, שהן למעשה תרגום פסוק זה לארמית, ובמילים אלו מסתיימת למעשה תפילת הש"ץ. אולם המנהג לאמרו, בין לאשכנזים ובין לספרדים[6].

דיני הכריעות בסיום התפילה (קכ"ג)

1. בסיום התפילה יש לפסוע שלוש פסיעות לאחור [א]. יחל ברגל שמאל, ויפסע פסיעות קטנות, עקב בצד אגודל [ג].
2. כך יש לעשות בסיום התפילה: כורע, ובעודו כורע פוסע שלוש פסיעות לאחור. אחר פונה שמאלה ואומר "עושה שלום במרומיו", פונה ימינה ואומר "הוא יעשה שלום עלינו", ומשתחווה לפנים ומשלים "ועל כל ישראל" [א].
3. טוב להישאר עומד במקום שכילה פסיעותיו ולהמתין כך עד קדושה, או לפחות עד תחילת חזרת הש"ץ [ב]. ואם קשה לו, ימתין לפחות כדי הילוך ארבע אמות טרם שישוב למקומו [(ה)].
4. שליח הציבור צריך לפסוע שלוש פסיעות כשמסיים את תפילת הלחש שלו, קודם החזרה. ובסוף החזרה רצוי שלא יפסע לאחוריו, אלא ימשיך לעמוד ביראה עד פסיעותיו בסוף קדיש "תתקבל" [ה]. ואם קשה לו, יכול לפסוע בסוף החזרה [(יד)].
5. לפני חזרת הש"ץ אומר שליח הציבור את הפסוק "ה' שפתי תפתח" וכו'. ונהגו בסופה לומר את הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי" וכו' [ו].

[1] [דברי המרדכי (רמז קי"א) הם מקור להמשך הסעיף, מהמילים "כשיאמר עושה שלום"].

[2] ויש מחמירים לעמוד בכל חזרת הש"ץ, כפי שנראה בסימן הבא (סעיף ד).

[3] מכילתא דרשב"י פרק כ', כג: "מה ת"ל 'אשר לא תגלה ערותך עליו', שכשתעלה למזבח לא תהא פוסע פסיעה גסה, אלא מהלך עקב בצד גודל".

[4] כף החיים אות כ"ד.

[5] ראה סימן קי"א סעיף א, ודברינו שם בס"ק ג'.

[6] מ"ב ס"ק כא (בשם השל"ה והגר"א), וכף החיים אות ל'.