סימן קכ"ה – דיני קדושה, ובו ב' סעיפים

בחזרה הש"ץ, לאחר הברכה השנייה, שליח הציבור והקהל אומרים קדושה. אמירת הקדושה נקבעה כנראה בעת שנקבעה תפילת העמידה, ונזכרת עוד בתוספתא[1]. הפסוקים הנאמרים בקדושה מקורם בנביאים ישעיהו ויחזקאל, המתארים בנבואתם מלאכים המהללים את ה', ונוסף עליהם פסוק מתהילים המתאר את מלכות ה'. כתב הרא"ש[2] שבאמירת פסוקים אלה מקיימים מצות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". אין אומרים קדושה זו אלא במניין[3], והיא החלק החשוב ביותר של חזרת הש"ץ, ובה בני האדם חוברים כביכול למלאכים לקדש את ה'.

סעיף א

^אאין הצבור אומרים עם שליח הצבור 'נקדישך' (א), אלא שותקין ומכוונין למה ששליח ציבור אומר עד שמגיע ל'קדוש'[4], ואז עונים הציבור 'קדוש' (ב).

^אהרא״ש בתשובה כלל ד׳, ובית יוסף.

• נקדישך – לפני אמירת פסוקי הקדושה מזמין שליח הציבור את הקהל להשתתף עימו בהקדשת השם. ישנם כמה נוסחים לאמירה זו[5], והצד השווה שבכולם הוא החיבור בין הקהל לבין המלאכים בהקדשת ה'. עניין הקדושה הוא שאנו מתעלים ממציאותנו האנושית כדי להיות מרוכזים בקידוש שם ה'.
• קדוש – במילים 'נקדישך ונעריצך' מזמין שליח הציבור את הקהל לקדש את שם ה', ולאחר ההזמנה עונה הציבור יחד בקול רם "קדוש קדוש קדוש" וכו'. וכן לאורך הקדושה – שליח הציבור מזמין, והקהל עונה את הפסוקים. המנהג המקורי הוא שרק החזן אומר את ההזמנה, כפי שניכר ממבנה הקדושה, הבנויה מדו-שיח בין הציבור והקהל. וכן כתב כאן המחבר, והרמ"א לא העיר על כך. אמנם במקומות רבים נוהגים הציבור להשתתף עם שליח הציבור כשאומר "נקדישך"[6]; ואין להרהר אחרי מנהג ישראל המתקיים בכל כך הרבה במקומות ובפני גדולי תלמידי החכמים.

סעיף ב

^בטוב לכוין רגליו בשעה שאומר קדושה עם שליח ציבור (ג). הגה[7]: ויש לישא העינים למרום בשעה שאומרים קדושה (ה), וכן מנענעים גופן ונושאין אותו מן הארץ (ה) (טור ושבולי הלקט); ואין לדבר באמצע הקדושה (ו) (מהרי"ל וב"י בשם מהר"י אבוהב ודרך ארץ זוטא). ומי שאמר כבר קדושה, ובא לבית הכנסת ומצא צבור עונין קדושה, חוזר ועונה עמהם (ז) (תשובת הרשב"א סי' רמ"ט).

^בתרומת הדשן.

• עם שליח ציבור – כדי להידמות למלאכים, שכתוב בהם "ורגליהם רגל ישרה"[8].
• בשעה שאומרים קדושה – כדי להראות את החיבור שבין שמים וארץ בשעת אמירת הקדושה. הטור והבית יוסף מביאים שכך מנהג אשכנז, אבל מנהג ספרד דווקא להשפיל את העיניים, כסימן ליראה מפני הדר כבודו.
• ונושאין אותו מן הארץ – ומביא הבית יוסף שטעם הדבר הוא כאות לרעד האוחז בנו בעמידתנו בפני השם יתברך. ונוהגים כך גם הספרדים.
• באמצע הקדושה – משום חשיבות תפילה זו. והביא הבית יוסף מדרש[9]: רב חמא בר חנינא מצא לאליהו הנביא ועמו גמלים טעונים. שאל אותו: מה הגמלים הללו טעונים? וענה לו אליהו שהם טעונים "אף ורוגז למי שמספר בין קדושה לקדושה". ואף המחבר מודה לאיסור זה.
• חוזר ועונה עמהם – הרמ"א מדגיש זאת, כיוון שיש מי שאמר שאין לומר פעמיים קדושה, מפאת גודל קדושתה, ואין הלכה כמותו.

סימן קכ"ה – דיני קדושה

1. לפני אמירת ברכת קדושת ה' (הברכה השלישית) בחזרת הש"ץ, אומרים החזן והקהל "קדושה", העוסקת בקידוש ה' על ידי ישראל והמלאכים [הק, (א)].
2. מעיקר הדין שליח הציבור אומר "נקדישך" ואת שאר משפטי ההזמנה לקדושה, והקהל עונה את פסוקי הקדושה [א]. אולם המנהג הרווח היום הוא שגם את משפטי ההזמנה אומר הקהל כולו [(ב)].
3. יש לכוון רגליו בשעת אמירת קדושה, כבתפילת העמידה, ואין להפסיק בה בדיבור [ב].
4. בשעת אמירת פסוקי הקדושה מרים את גופו קצת. מנהג אשכנז לשאת עיניו למעלה [ב], ומנהג ספרד להשפיל עיניו [(ד)].
5. הנמצא בבית הכנסת בזמן שהציבור אומרים קדושה – אומרה עמם, אף אם כבר אמר קדושה במניין קודם לכן [ב].

[1]  ברכות פרק א' (הל' יא בנדפס, והל' ט במהד' ליברמן).

[2] ברכות פרק ז' סימן כ, ע"פ דברי הגמרא בברכות דף כא ע"ב.

[3] כפי שהתברר בתחילת סימן נ"ה.

[4] [במהדורות החדשות נדפס "לקדושה"].

[5] ספרדים ו"נוסח ספרד" אומרים בשחרית ובמנחה נוסח הפותח במילים "נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש", ובמוסף פותחים במילים "כתר יתנו לך ה' א-להינו מלאכי המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה". בנוסח אשכנז הקדושה הרגילה פותחת במילים "נקדש את שמך בעולם", ובמוסף הנוסח הוא "נעריצך ונקדישך". וראה דברינו בסוף סימן ק"ט.

[6] הט"ז (ס"ק א) והערוך השולחן (סע' ב) הצדיקו את המנהג, והכף החיים (אות ב) מצא בכתבי הארי ז"ל שכך נכון לעשות. וראה בביאור הלכה ד"ה "אין הציבור".

[7] [יש מחלוקת מהדורות היכן נמצאת הגהה זו, אם בסוף סעיף א' או ב' (ראה בשו"ע השלם עמ' רכ"ג הערה ד)].

[8] יחזקאל א', ז. כפי שראינו בתחילת סימן צ"ה לגבי תפילת העמידה.

[9] [ב"י מביא זאת כאן בשם מהר"י אבוהב ממסכת דרך ארץ זוטא. ואין לפנינו מקור נוסף לסיפור בגרסה זו. בגרסה שונה מעט מובא המעשה בב"י בסי' נ"ו אות ג', וגם גרסה זו אינה לפנינו במדרש, אבל היא לפנינו בכמה ראשונים, וביניהם במנורת המאור למהר"י אבוהב].