סימן קל"ז – כמה פסוקים צריכים לקרוא לכל עולה, ובו ו' סעיפים

סעיף א

^אביום שקורין שלושה (א), אין קורין פחות מעשרה פסוקים (ב); 'וידבר' עולה מן המנין (ג). ואי סליק עניינא בבציר מעשרה פסוקים (ד), ^בכגון פרשת עמלק (ה) שאין בה אלא תשעה פסוקים, שפיר דמי (ו).

^אמגילה כ״א ע"ב.  ^בתוספות והרא״ש.

• שלושה – כלומר: בשני ובחמישי, במנחה בשבת, בתעניות, בפורים ובחנוכה. ומניין הקרואים בשאר הימים: בראש חודש ובחול המועד ארבעה, ביום טוב חמשה ומפטיר, ביום כיפור ששה ומפטיר ובשבת שבעה ומפטיר.
• מעשרה פסוקים – כמה טעמים ניתנו בגמרא מדוע נבחר מספר זה: א. "כנגד עשרה בטלנים שבבית הכנסת", כלומר מנין של אנשים שהיו מתבטלים ממלאכתם ולומדים תורה, כדי שיהיה ציבור הלומד תורה בכל עת. ב. "כנגד עשרת הדיברות", הכוללים את כל התורה. ג. "כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם". שלושת הפירושים מלמדים אותנו את חשיבות הלימוד ומרכזיות קיום המצוות והאמונה בא-ל בורא עולם, שכנגדם תיקנו קריאה של לפחות עשרה פסוקים.
• מן המנין – הכוונה לפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר". ללמדנו שגם פסוק קצר שלכאורה אין בו משמעות מיוחדת, עולה למניין הפסוקים.
• מעשרה פסוקים – תרגום: ואם נגמר הנושא בפחות מעשרה פסוקים.
• פרשת עמלק – בסוף פרשת בשלח (שמות י"ז, ח-טז), שהיא הקריאה של פורים בשחרית.
• שפיר דמי – תרגום: טוב הדבר. וזהו היוצא מן הכלל היחיד. והביא בבית יוסף טעם נוסף לכך שקריאה זו קצרה מעשרה פסוקים, שפרשה חסרה זו היא כנגד עמלק, שחיסר את כיסא ה'[1], והיא מסמלת את נפילתו של עמלק. בסימן תרצ"ג סעיף ד' מביא המחבר מנהג לכפול את הפסוק אחרון בקריאה זו וכך להגיע לעשרה פסוקים, וכן נוהגים הספרדים; אבל מנהג אשכנז שלא לכפול את הפסוק האחרון, כפי שכותב הרמ"א שם.

סעיף ב

^גאין קורין עם כל אחד פחות משלושה פסוקים (ז), שנים קורין שלושה שלושה, ואחד קורא ארבעה (ח); ואיזה מהם שקרא ארבעה הרי זה משובח (ט).

^גמגילה כ״א ע"ב.

• משלושה פסוקים – הגמרא[2] מסבירה שתיקנו שלושה פסוקים כנגד כהנים, לויים וישראלים, והיינו דבר שהוא שלם; והכוונה היא שקריאה קצרה יותר נראית כזלזול בקריאת התורה. לכלל זה אין יוצא מן הכלל, ואם העולה בירך אחרי קריאת שני פסוקים, לא עלתה קריאתו.
• ארבעה – כדי ששלושת העולים יקראו יחד עשרה פסוקים, צריך שלכל הפחות אחד מהם יקרא ארבעה פסוקים.
• הרי זה משבח – המחבר כאן רומז לגמרא המביאה את היתרון שבכל אחד מהעולים כאשר הוא זה שמוסיף את הפסוק: הראשון הוא הזריז המראה את אהבתו למצווה, וכן יש מצוות שאומרים בהן "מצווה בראשון". השני הוא האמצעי, ומצאנו בנרות שבמנורה ש"אמצעי משובח". ושמירת האריכות לאחרון גם היא כמו במצוות, שנאמר בהן "מעלין בקודש ואין מורידין".

סעיף ג

^דאם דלג פסוק אחד ולא קראו, אם הוא במנחה בשבת או בשני וחמישי, וקרא עשרה פסוקים בלא פסוק המדולג, אינו חוזר (י); ואם לאו, חוזר (יא). אבל בשבת, אפילו דילג פסוק אחד – חוזר וקורא (יב), ואפילו אחר שהחזיר את התורה ואמר קדיש חוזר וקורא הוא ושנים עמו (יג); ואפילו הפטיר והתפלל מוסף, חוזר וקורא. ^הפרשת המועדים הגה: דינם כמו מנחה בשבת ושני וחמישי, לפי שכבר קראו הפרשיות בשבתות שלהן (יד).

^דהגהות מימוני פרק י״ב מהלכות תפלה.  ^התרומת הדשן סימן כ״ד.

• אינו חוזר – מאחר שבימים אלו העיקר הוא לקרוא בתורה עשרה פסוקים לפחות, ואין חשיבות מכרעת לשאלה אלו פסוקים קראו.
• חוזר – משום שאם לא קראו עשרה פסוקים, לא קיימו את התקנה[3]. וצריך לחזור ולקרוא לעולה נוסף, שיקרא שלושה פסוקים ויברך. וכך פסק גם המשנה ברורה. אולם כף החיים (אות ו) כתב שגם כשקרא בדילוג, אם קרא בסך הכול תשעה פסוקים, בדיעבד אין צריך לחזור ולקרוא. וכך נוהגים הספרדים.
• חוזר וקורא – כי חכמים תיקנו לקרוא את כל התורה במשך שנה, ואין לדלג בה על שום פסוק.

כתבו הפוסקים שלא רק אם דילג על פסוק, אלא אפילו אם דילג על מילה אחת, או שקראה בצורה לא נכונה, הרי זה כאילו שהפסוק לא נאמר, וצריך לחזור עליו. אלא שכשדילג על פסוק שלם, כשחוזרים, מברכים שוב את ברכות התורה; וכשטעו רק במילה, חוזרים וקוראים, אך לא מברכים שנית[4]. ואם שמו לב לדילוג לפני שנגמרה הקריאה, צריך לחזור ולקרוא (בלי ברכה) מאותו פסוק שטעו בו. ועיין בסימן קמ"ב.

• ושנים עמו – כלומר: קורא את הפסוק שדילג, ושני פסוקים נוספים; ומברך לפני ואחרי הקריאה. וכאמור למעלה, אם טעו במילה, חוזרים וקוראים ללא ברכה.
• בשבתות שלהן – ולא יחזור לאחר שסיים את הקריאה אפילו אם דילג על פסוק, כי יקראו פסוק זה בקריאת פרשת השבוע. ואמנם מתקנת משה לקרוא גם במועדים, אבל בכך יוצאים ידי חובה גם אם דילג על פסוק. וכתבו הפוסקים שאם דילג על עניין המועד שנזכר באותה קריאה – חוזר וקורא בברכה[5]. ואם יש ספק אם הדילוג הוא על עיקר הקריאה, יחזור ויקרא בלא ברכה.

סעיף ד

^ואם קרא אחד שני פסוקים, צריך לחזור ולקרות (טו); ואם לא קראו בין שלשתן אלא תשעה פסוקים, שלושה לכל אחד, אינם צריכים לחזור ולקרות; וראייה לדבר: פרשת עמלק (טז). אבל אם קראו פחות מתשעה, צריכים לחזור ולקרות (יז).

^ושבלי הלקט ומהרי״ק בשרש קע״ז.

• לחזור ולקרות – שקריאה שאין בה שלושה פסוקים אינה נחשבת כלל. אם השגיחו בכך לפני שבירך אחר הקריאה, מוסיף את הפסוק החסר ומברך; ואם כבר בירך, יקרא שוב ויברך לפניה ולאחריה. ואפילו אם כבר קראו לעולה הבא, העולה שטעה צריך לחזור ולקרוא שלושה פסוקים ולברך; ואם העולה הבא כבר התחיל בברכתו, אזי עליית הראשון אינה עולה במניין הקרואים, ויש להעלות אדם נוסף[6].
• פרשת עמלק – שכפי שראינו בסעיף א', יש בה תשעה פסוקים בלבד. ואף שביארנו שם שפרשת עמלק היא עניין בפני עצמו, ואף יש בה רמז לחיסרון שנגרם בעולם על ידי עמלק, מכל מקום למדנו מפורים שיש לעתים אפשרות לקרוא רק תשעה פסוקים. לכן אם כל אחד קרא שלושה פסוקים, יוצאים בדיעבד ידי חובת קריאה[7].
• לחזור ולקרות – כיוון שהקריאה נעשתה שלא כתקנה, ואינה נחשבת; ויקראו שוב שלושה עולים לעלות לתורה ולקרוא.

סעיף ה

^זאם קרא פרשת פרה (יח), ופסק ב'הגר הגר בתוכם' (יט) (פס' י), וגלל ספר תורה – חוזר ופותח, ומתחיל מראש הפרשה עד 'תטמא עד הערב' (פס' כב), ומברך לפניה ולאחריה (כ).

^זכל בו בשם רבו.

• פרשת פרה – זו אחת מ"ארבע פרשיות" (במדבר יט, א-כב), ונקראת בין פורים לשבת שלפני ראש חודש ניסן. פרשה זו עוסקת בדין הפרה האדומה, הנצרכת כדי להיטהר מטומאת מת, ובתהליך הטהרה. קריאתה מסמלת את הטהרה הנצרכת לקראת הקרבת קרבן הפסח.
• הגר בתוכם – כלומר שקרא עשרה פסוקים, אולם לא השלים את עיקר הפרשה.
• ומברך לפניה ולאחריה – שיש לקרוא את כל דיני הטהרה, ולא להסתפק בעשרה פסוקים.

סעיף ו

^חהקורא בתורה ראשון, וקרא השני מה שקרא הראשון – אם הוסיף על מה שקרא הראשון שלושה פסוקים, או אפילו שנים במקום דלא אפשר (כא), אותו שני עולה מן המנין (כב); ואם לאו, אינו עולה מהמנין (כג), חוץ מפרי החג, משום דלא אפשר (כד).

^חהר"ד אבודרהם בשם תשובת הגאונים.

• במקום דלא אפשר – כשהקריאה כולה באותו היום אינה ארוכה מספיק. דוגמה לכך הוא ראש חודש, שעולים בו לתורה ארבעה, ואין די פסוקים על מנת שכל אחד יקרא שלושה פסוקים חדשים. לכן המנהג הוא שהשני חוזר על פסוק שקרא הראשון ("ואמרת להם"), ומוסיף שני פסוקים חדשים.
• עולה מן המניין – של מספר העולים הנצרכים לאותו היום. ומכאן למדנו שכל עולה צריך לקרוא לפחות שלושה פסוקים, וחלקם צריכים להיות פסוקים חדשים.
• אינו עולה מהמנין – שאינו נמנה עם מספר הקרואים של אותה הקריאה[8], ויש להעלות לתורה שלוש בנוסף אליו.

דלא אפשר – מדובר כאן בקריאה של ימי חול המועד סוכות, שיש לקרוא בהם בארבעה עולים את פסוקי קרבנות החג של אותו היום. בפרשיות אלו יש שלושה פסוקים לכל יום, ועל כן כל עולה חוזר וקורא את מה שקראו לפניו.

[1] ולשונו: "כתוב בארחות חיים: פרשת עמלק תשעה פסוקים, ולא הוסיפו בה מלמעלה או מלמטה, מפני שאמר הקדוש ברוך הוא: עמלק גרם להיות שמי וכסאי חסרים, כך פרשיותיו חסרים. ובירושלמי קאמר: הוא עשה מעשה קטוע, כך פרשתו קטועה".

[2] מגילה כד ע"א.

[3] בסעיף הבא יתבאר שבדיעבד אם קרא תשעה פסוקים יצא, אולם שם מדובר כשקרא אותם לפי הסדר, וכאן מדובר כשדילג.

[4] זו מסקנת הביאור הלכה בסימן קמ"ב ד"ה "מחזירין", וכן דעת הכף החיים סימן קמ"ב אות ה. יש פוסקים שסוברים שגם כשטעה במילה צריך לחזור לברך, אולם מדקדוק בלשון המחבר נראה שדעתו כדעת הביאור הלכה, כי כאן כתב את החיוב לחזור כשדילג על פסוק, ומדובר שאף לאחר שסיים לקרוא "חוזר וקורא", ויש בכך חיוב, לכן חוזר בברכה. ובסימן קמ"ב מדובר על מצב שבו מתקנים אותו מיד, ועל כך כתב שם המחבר: "קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו". וייתכן שגם אם סיימו את הקריאה חוזרים וקוראים בלי ברכה.

[5] עיין ביאור הלכה ד"ה פרשיות המועדים.

[6] משנה ברורה כותב שעדיף שהטועה עצמו יחזור, כדי שלא ייראה כאילו הוסיפו עלייה. וכף החיים כותב שעדיף שאחר יקרא. ואם הראשון כהן, גם למשנה ברורה עדיף שיקרא אחר.

[7] המשנה ברורה מביא שהגר"א חולק, ועל כן הציע שיקראו רביעי בלי ברכה, לחשוש לדבריו. אולם נראה שלהלכה אין להוסיף עולים גם בלי ברכה.

[8] אולם בשבת ויו"ט, שבהם מותר להוסיף עולים, אפשר לכתחילה להעלות אדם נוסף, שיברך ויקרא לפחות שלושה פסוקם שכבר קראו לפניו, כפי שעושה ה"מפטיר".