שלא לשייר בפרשה פחות מג' פסוקים - סימן קל"ח

בסימן זה סעיף אחד

להבנת סימן קצר זה יש להקדים ולבאר שהתורה כתובה פרשיות פרשיות. מסורת הכתיבה מחלקת את התורה לקטעים הקרויים ‘פרשיות’ (או ‘פרשות’, אולם אין הכוונה ל’פרשת השבוע’), שכל אחת מהן מהווה יחידה אחת. החלוקה ביניהן נעשית על ידי השארת מקום חלק לאחר הפרשייה; וישנם שני סוגי הפסקות: ב”פרשה סתומה” משאירים רווח של תשע אותיות, וב”פרשה פתוחה” משאירים רווח עד סוף השורה[1].

סעיף א

^אהקורא בתורה לא ישייר בפרשה פחות משלושה פסוקים, מפני היוצאים אז מבית הכנסת, שיאמרו: העולה אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים הנשארים (א). וכן לא יתחיל בה פחות משלושה פסוקים, מפני הנכנסים אז בבית הכנסת, שיאמרו שלא קרא הראשון אלא שני פסוקים (ב). הגה: ואין חילוק בין פרשה פתוחה לסתומה (ג). ופרשה שאינה רק שני פסוקים, מותר לשייר בתחלה ולהפסיק שם (ד) (תרומת הדשן סימן כ”ב). ויכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב, ויסיים בדבר טוב (ה) (אור זרוע, ומיימוני פרק י”ג מהל’ תפילה). ועיין לעיל סימן תכ”ח (ו).

^אמגילה כא ע”ב.

• שני פסוקים הנשארים – כל עולה צריך לקרוא לפחות שלושה פסוקים. בעבר לא היה מנהג קריאה קבוע, וכל עולה קרא שלושה פסוקים או יותר, ועצר היכן שרצה. במציאות כזו, אסרה הגמרא על הקורא להפסיק שני פסוקים לפני סוף הפרשייה, “גזרה משום היוצאים”; שאם אדם יצא מבית הכנסת בסוף עלייה זו, ייווצר אצלו הרושם שנשארו לעולה הבא רק שני פסוקים לקרוא. את גזרת הנכנסים והיוצאים הסברנו בהרחבה בהשלמה שבסוף הכרך, יעויין שם.
• אלא שני פסוקים – בדומה לבעיה הקודמת, אלא שכאן החשש הוא מפני מי שייכנס לבית הכנסת באמצע הקריאה, ויראה שמתחילים שני פסוקים (או אחד) לאחר תחילת הפרשייה, ועלול להבין שהקורא הקודם לא קרא אלא פסוקים אלו.
• לסתומה – והאיסור נוהג בשני סוגי ההפסקות; ואף המחבר מסכים לכך.
• ולהפסיק שם – כלומר: מותר להפסיק בתחילתה של פרשייה שאורכה שני פסוקים בלבד, ואין חוששים שהיוצאים יחשבו שהקורא הבא יקרא שני פסוקים בלבד. וכן מותר להפסיק בסופה, ואין חוששים מהנכנסים[2], שלא נאמרו חששות אלו אלא על הפסק באמצע פרשייה. והדבר מותר בתנאי שקרא לפחות שלושה פסוקים בפרשייה הקודמת[3].
• בדבר טוב – דבר זה מוסכם גם על המחבר. הלכות אלו פחות נוגעות לעליות הרגילות בימינו, כשאנו סומכים על סימון העליות בחומשים[4]; אולם יש לשים לב אליהן כאשר מוסיפים עולים ומחלקים לשם כך עלייה אחת לכמה חלקים.
• סימן תכ”ח – סעיף ו’. שם מבואר שאין להפסיק בקללות[5].

[1] להרחבה, ראה את דברינו בכרך א’, סימן ל”ו ס”ק קי”ד (עמוד 209).

[2] המשנה ברורה מביא שיש מחמירים בכך. למעשה אנו נוהגים לעצור על פי המנהג המובא בחומשים.

[3] ואם זו פרשייה של פסוק אחד או שני פסוקים, אין צורך.

[4] מקור הפסקות אלו לא ברור. אך ודאי שזו מסורת קדומה, אולי כבר מימי הגאונים. הפסקות אלו התקבלו (בשינויים קלים) בכל תפוצות ישראל. אולם יש מגדולי ישראל, ובראשם הגר”א, שאמרו שחלוקה זו לא נעשתה על ידי חכמים (ראה “מעשה רב”, מנהגי הגר”א סי קל”ב. ולכל העניין ראה במאמרו של פרופ’ יצחק זימר בחוברת סיני ס”ח תשל”א, ובמאמרו של הרב גדליה אוברלנדר בכתב עת “אור ישראל” (מאנסי) כ’, תש”ס, עמ’ קס-קסב).

ברוב רובם של המקומות, ההפסקות שנדפסו תואמות את ההלכות שלמדנו כאן. אחד המקומות הקשים הוא סיום פרשת בלק, שאינה מסתיימת בדבר טוב, אלא בפסוק: “וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף”. ייתכן שזה יוצא מן הכלל, בגלל שרצו להתחיל את הפרשה הבאה בפנחס, וייתכן שצריך לראות את פסוק זה כמכלול אחד עם הפסוק שלפניו, המסתיים במילים: “וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. המג”א (והמשנ”ב בשמו) מבינים ש”דבר טוב” כאן פירושו דבר טוב לישראל. והדבר מבאר כמה הפסקות בדברים שאינם טובים, למשל סיומה של פרשת נח במותו של תרח.

[5] הלכה זו מקורה במשנה במגילה, ובירושלמי (פרק ג’ הלכה ז) למדו מכאן שיש לסיים בדבר טוב.

קיצורי הלכות העליות לתורה (סימנים קל”ו–קל”ח)

1. רצוי להקדים לעלייה לתורה את רבני הציבור ופרנסיו [קל”ו, א], אולם חלילה לריב סביב נושא זה. [(ג)]. עוד כתבו האחרונים שיש להקדים בעלייה לתורה גם אדם המציין אירוע מיוחד, כגון חתן, בעל ברית מילה או מי שיש אזכרה לקרובו שנפטר [(ו)].
2. אורכה של קריאת התורה יהיה עשרה פסוקים לפחות (מלבד ביום הפורים, שקוראים בו תשעה פסוקים) [קל”ז, א]. אם טעו וקראו תשעה פסוקים – יצאו בדיעבד, ואם פחות מכך – לא יצאו, ויחזרו ויקראו שלושה עולים [קל”ז, ד].
3. בפרשת “פרה” אין די בעשרה פסוקים, אלא יש לקרוא את הפרשייה כולה. קראו פחות מכך – חוזרים וקוראים את כולה [קל”ז, ה].
4. הקריאה לכל עולה לתורה לא תפחת משלושה פסוקים [ב]. ואם קרא עולה אחד שני פסוקים – לא יצא, וצריך לחזור [ד].
5. העולה צריך לקרוא פסוקים חדשים, שלא קראם העולה שלפניו. ואם חזר וקרא פסוקים שכבר נקראו, יוסיף עליהם שלשה פסוקים חדשים. אם הוסיף רק שני פסוקים יצא בדיעבד, ואם לא – אין קריאתו עולה למניין הקרואים [ו].
6. בראש חודש אין די פסוקים “חדשים” לכל ארבעת העולים, לכן נהגו שהעולה השני חוזר על פסוק שכבר קראו הראשון [(כא)]. ובחול-המועד סוכות כל העולים קוראים את אותם שלושת הפסוקים, של קרבנות אותו היום [ו].
7. אם דילגו בשחרית בשבת על פסוק, או אפילו על מילה אחת – יש לחזור על אותו פסוק. אם שמו לב לכך במהלך הקריאה – יש לחזור לאותו פסוק; ואם לאחר שהסתיימה הקריאה – יחזרו ויקראו את אותו הפסוק, יחד עם שני פסוקים אחרים [ג]. אם הדילוג היה על פסוק שלם – הקריאה החוזרת תהיה בברכה, ואם על מילה – יקראו ללא ברכה [(יב)].
8. בשאר הקריאות (בשני ובחמישי, בשבת במנחה ובמועדים), אם דילג הקורא, אפילו על פסוק שלם – אין חוזרים [ג]. ובמועדים, אם דילג על עיקר עניין המועד שבקריאה – חוזר [(יד)].
9. בחלוקת העליות אנו סומכים על החלוקה המקובלת בקהילות ישראל [(קל”ח (ה)]. כאשר מוסיפים עליות, יש לשים לב לשני דברים:
10. א. אין לסיים עלייה בשני הפסוקים הראשונים של הפרשייה, ולא בשני הפסוקים האחרונים בה.
11. ב. יש לסיים במקום שבו הן הסיום והן הפתיחה של הקטע הבא הם בדבר טוב [קל”ח, א].