סימן קס"א – דיני חציצה בנטילה, ובו ד' סעיפים

לגבי טבילה טמאים אומרת התורה כמה פעמים: "וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם". ומכך שלא כתבה התורה "ורחץ במים", אלא הדגישה שרחץ את בשרו במים, למדנו שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו לבין המים. אך כלל גדול בתורה שהולכים אחרי הרוב, ולכן מהתורה חציצה פוסלת את הטבילה רק אם היא מכסה את רוב הגוף. ועוד, שרק דברים שאדם מקפיד שלא יהיו על בשרו יוצרים חציצה. על כן אמרו חכמים שאין חציצה מן התורה אלא "ברובו ומקפיד", אלא שגזרו להחמיר גם אם מתקיים רק אחד מהתנאים: רובו ואינו מקפיד, או מיעוטו ומקפיד. מקרה אחרון זה, "מיעוטו ומקפיד", הוא השכיח ביותר, כגון בטובל שמעט לכלוך נדבק לגופו. ונחשב דבר זה ל"מקפיד", כיוון שדרך בני אדם להקפיד שלא יהיה לכלוך על גופם.

בסימן זה דנים בחציצה בנטילת ידיים. ואף שנטילת ידיים היא מדרבנן, גם בה חלים דיני חציצה, אלא שיש בהם כמה הקלות, כפי שמבואר בסימן.

סעיף א

^אצריך ליזהר מחציצה, שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה, כגון: ^בצואה (א) שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר (ב), ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר (ג), ורטיה שעל בשרו (ד), וטיט היון, וטיט היוצרים (ה). ^גאבל במיעוטו שאינו מקפיד, אין לחוש. הגה: ומשום הכי לא נהגו לנקר הטיט שתחת הצפרנים לנטילה, משום דהוי כמיעוטו שאין מקפיד (ו), כי אין מקפידים על זה לנטילה (הגהות סמ"ק, והגהות אשרי פ' היה קורא). אבל אם היה מקפיד (ז), הוא צריך לנקרן, וכן עיקר. ואפשר שנהגו להקל בחציצה לענין נטילה, כי יש אומרים שאין שייך חציצה לנטילה (ח), אבל העיקר כסברא הראשונה (ט).

^אחולין ק״ו ע"ב.  ^בבפרק ט' דמקוואות, ובתוספתא שם.  ^גערובין ד׳ ע"ב.

• צואה – כלומר: לכלוך.
• שלא כנגד הבשר – לכלוך הציפורן שלא כנגד הבשר חוצץ, משום שדרך האנשים לנקותו. אולם לכלוך כנגד הבשר אינו חוצץ, כיוון שרוב האנשים אינם מקפידים על לכלוך שם, ולכן זהו מיעוט שאינו מקפיד עליו, שאינו חוצץ.
• אפילו כנגד הבשר – כי דרך בני אדם להקפיד שלא יהיה להם בצק דבוק תחת הציפורן, גם כנגד הבשר. והרי זה מיעוט המקפיד עליו.
• ורטיה שעל בשרו – הכוונה לחבישה זמנית על פצע, שאינה נוחה והוא עומד להסירה. אבל פלסטר שלנו, אם נצרך ואינו עומד להסרה, נחשב כחציצה שאינו מקפיד עליה (ואדרבא, הוא מקפיד שהפלסטר יהיה עליו), ואינו מהווה חציצה לנטילת ידיים.
• וטיט היוצרים – אלו שני סוגי טיט שנדבקים לגוף, ונחשבים למיעוט המקפיד. סוגי טיט אחרים שאינם נדבקים – אינם חוצצים, אפילו אם מקפיד להסירם, כי אינם מונעים מהמים להרטיב את היד.
• כמיעוטו שאין מקפיד – מדברי המחבר עולה שיש לנקות תחת הציפורניים לפני נטילת ידיים. ונראה שהרמ"א אינו חולק על המחבר בהלכה, אלא במציאות. לפי המחבר דרך בני אדם להקפיד על טיט שעל גופם, ואילו לדעת הרמ"א אין נוהגים להקפיד על כך. וייתכן שהדבר תלוי במציאות בכל מקום ומקום.
• אם היה מקפיד – שאותו אדם מקפיד במיוחד על ניקיונו, איסטניס.
• חציצה לנטילה – לדעה זו חכמים לא גזרו כלל על החציצה בנטילת ידיים[1].
• כסברא הראשונה – שדעת המקלים היא דעת יחיד, ולא התקבלה להלכה; והרמ"א הביאה רק כדי ללמד זכות על אלה שאינם מקפידים בדיני חציצה, שיש מקור למנהגם. לכן אם דבוק לו טיט תחת ציפורניו יש לנקותו לפני הנטילה. ואם נטל והייתה חציצה – יחזור וייטול. והספרדים יברכו על הנטילה השנייה, כי דעת המקלים לא הובאה כלל על ידי המחבר, ונחשב לשיטתו כאילו לא נטל כלל. והפוסקים כרמ"א לא יברכו שנית.

סעיף ב

^דכל דבר שאינו מקפיד עליו – אינו חוצץ (י). היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד – למי שדרכו להקפיד, חוצץ; למי שאין דרכו להקפיד – אינו חוצץ (יא). כיצד, היה אחד צַבע והיו ידיו צבועות – אין הצבע חוצץ על ידיו, אף על פי שיש על ידיו ממשות של צבעונים (יב); לא היה צבע – אם היו ידיו צבועות ויש ממש הצבע על ידיו (יג), הרי זה חוצץ, שהדיו היבש חוצץ (יד), והלח אינו חוצץ (טו). וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהם לנוי וכיוצא בזה, אין אותו צבע חוצץ (טז). הגה: גלדי מכה שעל ידיו, אם אינו מקפיד עליו אינן חוצצין (יז) (ספר התרומה).

^דהרשב״א בתורת הבית.

• אינו חוצץ – כפי שביארנו בהקדמה לסימן. ומבאר המחבר בהמשך דבריו מהו "אינו מקפיד".
• אינו חוצץ – בדבר זה דין חציצה לנטילה קל מחציצה לטבילת אישה נידה. שבדיני נידה אם דרך העולם להקפיד – חוצץ. והקלו בנטילת ידיים, כי כל דינה מדרבנן.
• ממשות של צבעונים – כלומר: כיוון שרגיל ללכת כך, נחשב כ"אינו מקפיד", ועבורו הדבר אינו מהווה חציצה.
• על ידיו – דווקא אם יש ממשות של צבע, אבל עצם שינוי המראה אינו נחשב חציצה גם בטבילה נידה.
• חוצץ – כיוון שמקפיד שלא יהיה לו צבע על ידיו.
• והלח אינו חוצץ – כיוון שצבע לח אינו מונע מהמים להרטיב את כל היד.
• אין אותו צבע חוצץ – שהלא אינן מקפידות להסירו, אלא להפך – מקפידות שציפורניהן יהיו צבועות.
• אינו חוצצין – כיוון שהסרת הגלד מכאיבה. ואף שהיה מעדיף להיות ללא הגלד, הרי כעת אינו רוצה להסירו, לכן נחשב "אינו מקפיד", ואין כאן חציצה.

סעיף ג

^הצריך להסיר הטבעות מעל ידו בשעת נטילת ידים (יח). הגה: ואפילו הוא רפוי (יט) (ב"י). ואפילו אינו מקפיד עליו בשעת נטילה, הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה שלא יטנפו (כ) (הרא"ש פ' תינוקת). ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי (כא), אבל יש להחמיר כי אין אנו בקיאים איזה מיקרי רפוי (כב) (ב"י).

^ההגהת אשר״י פרק ב' דברכות.

• בשעת נטילת ידיים – ואף שבדרך כלל האישה עונדת את הטבעת, כיוון שלעתים היא מסירה אותה – נחשבת כמקפדת, כפי שמבאר להלן הרמ"א.
• רפוי – מעיקר הדין טבעת רפויה אינה חוצצת, כי אינה מונעת מהמים להרטיב את כל האצבע. ובכל זאת צריכה להסירה, מחשש שמא תיצור הטבעת חציצה והיא לא תשים לב לכך. מקור דברים אלו בבית יוסף, והרמ"א רק מבאר את דברי המחבר, ואינו חולק עליו.
• שלא יטנפו – לכן נחשבת "מקפדת". ואישה שמשאירה את הטבעת תמיד על אצבעה, גם בעת לישת הבצק, אינה חייבת להסיר את הטבעת כשהיא נוטלת ידיים.
• אם הוא רפוי – ובכך סומכים המקלים על עיקר הדין.
• איזה מקרי רפוי – לכן יש להחמיר לכתחילה גם ברפוי.

סעיף ד

^ושיעור נטילת ידים: כל היד עד קנה של זרוע (כג), ^זויש אומרים עד מקום חיבור האצבעות לכף היד (כד). וראוי לנהוג כדעת הראשון (כה).

^ולפירוש הרי״ף בפרק ח' דברכות.   ^זחולין ק״ו ע"א לפירוש הרא״ש.

• עד קנה של זרוע – כלומר: כל כף היד.
• חיבור האצבעות לכף היד – דעה זו, שצריך ליטול רק את האצבעות, היא דעת רוב הפוסקים[2]. אולם מן הראוי ליטול את כל היד ולכבד את דעת מיעוט הפוסקים, שהרי אין בכך טרחה כלל. אולם אם אין לו הרבה מים, וכן ביום כיפור ובתשעה באב כשנוטלים לידיים, נוטלים את האצבעות בלבד.
• כדעת הראשון – ומוסיף הבית יוסף :"ונכון להתנות ולומר שאינו מקבל עליו דבר זה בתורת חובה אלא בתורת רשות, כדי שאם איזה פעם לא יזדמנו לו כל כך מים לא יצטרך להחמיר כמנהגו. וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו".

סימן קס"א – דיני חציצה בנטילה

1. "חציצה" היא כל דבר הנמצא על ידי האדם ומונע מהמים להרטיב אותן.
2. חציצה פוסלת אם מתקיים בה אחד משני תנאים: אם היא על רוב היד, או אם האדם מקפיד על כך שלא תהיה על בשרו [הק].
3. לכלוך תחת הציפורן: שלא כנגד הבשר נחשב כחציצה, משום שדרך בני אדם לנקותו; וכנגד הבשר אינו נחשב לחציצה, אלא אם הוא דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו, כגון בצק [א].
4. דבר שהאדם אינו מקפיד עליו, אף אם שאר בני אדם מקפידים עליו – אינו חוצץ [ב].
5. גלד על המכה אינו חוצץ [ב].
6. יש להסיר טבעת שעל ידו לפני נטילת ידיים, אף שמעיקר הדין אם היא רפויה אינה חוצצת. ומי שמשאיר את הטבעת גם כשעושה מלאכה, כלישת בצק, אינו צריך להסירה [ג].
7. יש ליטול את כל כף היד, אף שמעיקר הדין הלכה כסוברים שהנטילה היא על האצבעות בלבד [ד].

[1] הגר"א מפרש שהרמ"א סומך על שיטה זו, ומביא מספר התרומה (סימן ע"ט) שמביא דעה זו בשם יש מפרשים. וגם בדרכי משה (הארוך אות א') מובא דין זה בשם ספר התרומה. ואמנם בעל התרומה מביא דעה זו, אך הוא עצמו סותם לאיסור, וזו לשונו: "ושלא יהא חציצה בו על אצבעותיו, לא טיט ולא בצק בין צפרניו כל כך שהוא מקפיד עליו ורגיל להסיר מחמת גנאי וקפידא".

[2] כך משמע מהבית יוסף. והביאור הלכה מביא שפוסקים רבים מחמירים בכך, ומסיק שהחובה ליטול את כל היד היא מעיקר הדין. ובכל זאת נראה עיקר כדברי המחבר. ו"איש מצליח" בהערותיו על המשנה ברורה מביא חיזוק גדול לפסק המחבר מההלכה שדי ברביעית ליטול את ידיהם של שני בני אדם, שלוש פעמים לכל יד. ודבר זה בלתי אפשרי אם צריך ליטול את כל היד.