סימן קס"ב – הגבהה ושפשוף הידים בנטילה, ובו י' סעיפים

ראינו שמעיקר הדין די ברביעית אחת של מים לשתי הידיים. אולם אם נוטל ידיו בפחות מרביעית מים לכל יד, מטהרים המים את ידיו, אך נטמאים בעצמם. מכאן נובעות הלכות סימן זה. בזמן הזה, שאנו נוהגים ליטול לכל יד לפחות רביעית, הלכות אלו לרוב אינן נוהגות. ובכל זאת יש שנהגו לאמץ חלק מדינים אלו, אף שאין חיוב בכך.

סעיף א

^אהנוטל צריך להגביה ידיו הגה: דהיינו ראשי אצבעותיו (א) (רש"י סוטה ד') למעלה, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים (ב). הגה: והוא הדין אם משפילן מתחילת הנטילה עד סופה דשפיר דמי, רק שיזהר שלא יגביה תחילה ראשי אצבעותיו ואחר כך ישפילם, דאז יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים (ג) (ב"י בשם מהר"י בן חביב); ^בוהיינו כשאינו נוטל כל היד עד מקום חבור היד עם הזרוע, אבל אם נוטל עד שם, אין צריך להגביה ידיו (ד). הגה: ויש חולקים בזה  (ה) (ד"מ לדעת הרא"ש והטור). ^גוכן אם שפך על שתי ידיו רביעית בפעם אחת, כיון דאין שם מים טמאים כלל – אין צריך להגביה ידיו (ו). ^דוכן המטביל ידיו, אין צריך להגביה ידיו (ז). הגה: ויש אומרים דאם שופך על ידיו שלש פעמים (ח) אין צריך ליזהר בכל זה, וכן נהגו להקל (אגור בשם או"ז, והגהות אשרי).

^אסוטה ד׳ ע"ב.  ^בהאגור בשם ר׳ אביגדור כהן.  ^גבית יוסף.  ^דתוספתא ידים והמרדכי.

• ראשי אצבעותיו – בסימן הקודם (סעיף ד') ראינו שמעיקר הדין די ליטול עד קשרי האצבעות, ולכן כותב הרמ"א שדי בהגבהת ראשי האצבעות. לעומתו סובר המחבר שאף שאין חובה ליטול את כף היד, אין לטמא אותה בעת הנטילה, ולכן לשיטתו יש להגביה את כל היד.
• ויטמאו הידים – זהו המשך דברי המחבר, שנקטעו על ידי דברי הרמ"א.

ודע שבנוסף לטעם זה, שלא שייך כשנוטלים בשפע מים, יש הסומכים את דין ההגבהה על הפסוק (בישעיה ס"ג) "וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם", שלומדים ממנו שהנוטל ידיו צריך לשאתם ולהרימם, להראות שאין זו סתם רחיצה, אלא עבודת ה'. המחבר לא פסק דעה זו להלכה, אולם על כך נסמכים המהדרים גם בזמננו להרים ידיהם בזמן הנטילה.

• ויטמאו הידים – משום שהעיקר הוא שהמים הרטובים שנזלו מאצבעותיו למטה לא יחזרו אליהן ויטמאו אותן, והרמת הידיים אינה עיקר בפני עצמה.
• להגביה ידיו – כלומר: עיקר הדין הוא ליטול עד קשרי אצבעותיו. אך אם נוטל ידיו עד לשם במים מועטים, המים היורדים מהאצבעות לכף היד נטמאים, וכשחוזרים לאצבעות שוב מטמאים את האצבעות. אבל אם נוטל את כל היד אינו צריך להגביה ידו, כי אף שהמים יורדים לזרוע, הם לא נטמאים שם, כי טומאת הידיים היא גזרת חכמים, וגזרו על כף היד, ולא על הזרוע.
• ויש חולקים בזה – כי לדעה זו אף המים הנגררים על הזרוע נטמאים. וגם משום הפסוק "וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם" (ראה דברינו בס"ק ב).
• להגביה ידיו – לכן הגבהת הידיים אינה נוהגת היום.
• להגביה ידיו – כי מי המקווה לא נטמאים.
• שלוש פעמים – כמבואר בסעיף הבא.

סעיף ב

(ט) ^ההנוטל ידיו שופך עליהם קצת מהרביעית להסיר מהם הלכלוך וכל דבר שחוצץ (י), ואחר כך שופך עליהם פעם שניה, וגם אלו המים הם טמאים (יא), ואחר כך שופך עליהם פעם שלישית לטהר המים שעל גבי הידים (יב). ואם אין בידים לכלוך ודבר החוצץ (יג), שופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת (יד), ואין צריך מים שניים. הגה: והוא הדין אם היו לו מים רבים, רוחץ תחילה מעט כדי להסיר הלכלוך, ואחר כך שופך רביעית כאחד (טו), ואין צריך מים שלישים (טז). הנוטל ידיו צריך לשפשפם זה בזה (יז) (מיימוני פ' י"א מהלכות מקואות, וכל בו, וסמ"ג, הרא"ש פ' כל הבשר).

^הטור, ותוספות והרא״ש על חולין ק"ז ע"א.

• הקדמה לסעיף – בסעיף זה מוסבר מדוע הנוטל ידיו ברביעית מים צריך לנטלן שלוש פעמים.
• שחוצץ – כלומר: זו שפיכת מים שלא שייכת לחיוב הנטילה, אלא היא הכנה לנטילה.
• הם טמאים – כיוון שאין בהם רביעית.
• שעל גב הידיים – והמים השלישיים מטהרים את המים השניים שנטמאו.
• ודבר החוצץ – ואז אין צורך בנטילה הראשונה, שנועדה להסרת הלכלוך.
• בבת אחת – נטילה בבת אחת על שתי הידיים אפשרית רק אם אדם אחר הוא שיוצק את המים על ידיו. וכאשר נוטלים על שתי ידיו בבת אחת רביעית מים הם אינם נטמאים, ואז אין צורך בנטילה נוספת. לכן אם אדם אחד נוטל לאדם אחר ושופך רביעית בבת אחת, די בנטילה אחת; והנוטל ידיו לעצמו בפחות מרביעית מים לכל יד, עליו ליטול פעמיים: פעם ראשונה היא עיקר הנטילה, ופעם שנייה לטהר את המים שנטמאו. ובלבד שאין על הידיים חציצה.
• רביעית כאחד – על כל יד.
• מים שלישיים – כלומר: רחיצת הידיים נחשבת כמים ראשונים, והנטילה הראשונה עם רביעית לפחות לכל יד מספיקה, כיוון שמים מרובים אינם נטמאים. דברים אלו מוסכמים גם על המחבר. לכן כשנוטלים ביותר מרביעית לכל יד, מי שידיו אינן נקיות צריך ליטול ידיים פעמים, ומי שידיו נקיות צריך ליטול פעם אחת. בכל זאת יש נוהגים ליטול פעמיים אף כשידיו נקיות, כדי לא לשנות בין נטילה לנטילה. ויש שנוהגים ליטול שלוש פעמים, כדין הנטילה כשאין די מים (אך אין חובה ליטול לסירוגין, כנהוג בנטילת ידיים של שחרית).
• לשפשפם זה בזה – דין השפשוף מובא גם בדברי המחבר בסעיף ד'. שפשוף זה אינו מעכב, והמפרשים התקשו בשאלה מה עניינו, ואמרו שעיקרו להוציא לכלוך שאולי נשאר על הידיים. ועוד ייתכן שמטרתו לדאוג שהמים יגיעו לכל מקום ביד.

סעיף ג

^ונטל מקצת ידו (יח), וחזר והוסיף ונטל הנשאר מידו, הרי ידו טמאה כמו שהיתה, דאין נטילה לחצאין (יט). ^זואם עדיין יש על מקצת היד שנטל בתחילה טופח על מנת להטפיח (כ), הרי זו טהורה (כא). במה דברים אמורים, במים ראשונים (כב); אבל בשניים נוטל מקצת ידיו וחוזר ומוסיף על מקצתן (כג).

^וריש פרק קמא דידים לפירוש הרא״ש והר״ש.  ^זרמב״ם בפרק י״א מהלכות מקוואות, מסוגיא דגיטין ט״ו ע"ב.

• מקצת ידו – וניגבה.
• דאין נטילה לחצאין – כיוון שתקנת חכמים היא ליטול את כל היד בבת אחת, בדומה לדין טבילת הגוף, שאינו נטהר אם מכניס חלק מגופו למקווה ואחר כך את שאר הגוף.
• טופח על מנת להטפיח – פירוש הביטוי: רטוב עד כדי שיכול להרטיב דבר אחר.
• טהורה – שכך נחשב התהליך לנטילה אחת.
• במים ראשונים – כשנוטל בפחות מרביעית, וצריך ליטול בשנית כדי להסיר את המים הטמאים, כפי שהתבאר בסעיף הקודם.
• ומוסיף על מקצתן – כי הצורך בנטילה בפעם אחת הוא רק בנטילה העיקרית, אבל הסרת המים הטמאים יכולה להתבצע בחלק של היד ואחריו בחלק אחר.

סעיף ד

(כד) ^חשפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה – לא עלתה לו נטילה (כה), ^טאפילו שפך באחרונה על שתי ידיו (כו), לפי שהמים ששפך על ידו אחת נטמאו, וכששפשפה נטמאת חברתה ממנה, ואין מים שניים מטהרים אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמה, ולא הבאים מחמת היד האחרת. הלכך השופך מהכלי על ידו אחת ושפשף בחברתה, צריך לנגב ידיו ולחזור וליטלם כראוי. לפיכך הנוטל ידיו (כז) צריך שישפוך לו אחר עליהן (כח), ואם אין לו אחר יאחוז הכלי בראשי אצבעותיו וישפוך על שתי ידיו כאחד, או ישפוך על כל אחת רביעית, ואחר כך ישפשפם (כט), שהשופך רביעית כאחד אין צריך מים שניים לטהרם, שעשו רביעית בבת אחת כמו טבילה, שאינה צריך שטיפה שתי פעמים (ל).

אם נגע בהם אחֵר שלא נטל ידיו, בעודם לחות מן המים, צריך לנגבם ולחזור וליטול, שהרי זה טימאם על ידי המים שעליהם (לא). לכך צריך ליזהר כששופך מים שלישיים, שהם שניים לבד מהראשונים, שלא יגע יד בחברתה (לב) עד שישפוך גם זה על השנייה, או שישפוך מתחילה על שתיהן כאחד. ואם נטל כל יד מרביעית אין צריך לכל זה (לג).

^חבפרק ב' דידים.  ^טהרא״ש שם בחולין.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה דן במי שנטל יד אחת ברביעית מצומצמת, ושפשף יד זו בחברתה כדי להרטיב גם את השנייה. גם סעיף זה, כרוב הסימן, אינו שכיח כיום.
• נטילה – שהעיקר אינו להרטיב את הידיים, אלא ליטול כל אחת מהן מהכלי.
• על שתי ידיו – כלומר: אפילו שפך לאחר מכן רביעית על שתי ידיו, אין רביעית זו עולה לו לנטילה שנייה, משום שהנטילה מטהרת רק את המים שנטמאו מידו זו, ולא את המים שנטמאו מכוח ידו האחרת; וגם אין זה נחשב כנטילה ראשונה, משום שידיו רטובות כבר ממים טמאים, ותקנת הנטילה לא הייתה לטהר את המים, אלא לטהר את היד.
• הנוטל ידיו – ויש לו בסך הכול רביעית מים.
• אחר עליהם – שכך אפשר בקלות ליטול את שתי הידיים יחד.
• ישפשפם – השפשוף אינו מעיקר הדין, וראה דברינו בסוף סעיף ב'.
• שתי פעמים – ולכן, כפי שהסברנו בהקדמה, כל הדינים הללו שייכים רק כשיש לו מים מצומצמים.
• המים שעליהם – שהאדם האחר טימא את הידיים הרטובות. והלכה זו קיימת גם אם שפך רביעית על כל יד, ולכן אין לגעת בידו של מי שנטל ידיו, עד שינגבן.
• יד בחברתה – בסעיף ב' התבאר שהמים הראשונים נועדו לנקות את הידיים, המים השניים לטהרם, ואם כל יד קיבלה רק מעט מים, צריך מים שלישיים להסרת המים הטמאים. ואם בינתיים נוגעת יד אחת בשנייה, בטלה הנטילה ונטמאו שוב ידיו.
• לכל זה – כי הכול נטהר, וכך אין מים טמאים כלל.

סעיף ה

^ימתוך מה שכתבנו יתבאר לך דהא דיד נטמאה בשפשוף חבירתה, דוקא בנוטל ידו אחת ואחר כך שפשפה בחברתה, אבל אם רצה ליטול בתחלה שתי ידיו כאחת – נוטל, דשתיהן נחשבות כיד אחת, ואינן מטמאות זו את זו (לד). ואפילו ארבעה או חמישה שהניחו ידיהם זה בצד זה או זה על גב זה (לה), כיד אחת חשיבי, ואינם מטמאות זו את זו.

^יהר״ש והרא״ש בפרק ב' דמסכת ידים, והרמב״ם בפרק י״א מהלכות מקוואות.

• זו את זו – כלומר: נגיעת היד שלא נטל פוסלת את נטילת היד הראשונה רק אם נוטל את ידיו זו אחר זו. אבל אם נוטל שתיהן יחד (כגון על ידי אחר), שתי הידיים נטהרות, ואינן מטמאות זו את זו.
• זה על גב זה – ואדם אחר נוטל את ידיהם.

סעיף ו

^כנטל שתי ידיו זו לעצמה וזו לעצמה (לו) ונמלך (לז) (פירוש: נתיעץ) – כשנטל המים השניים והגיע ידיו זו לזו (לז *) ושפך על שתיהן כאחת, ידיו טמאות, מפני שכשצירף ידיו זו לזו לקבל המים השניים נטמאו ידיו בנגיעתם זו לזו, דמים שעל גבי יד זו מטמאים מים שעל גבי חבירתה וגם את היד (לח); וכשנטל את השניים לא טיהרו את הראשונים, כיון שנטמאת מחמת חברתה, אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן (לח*) , וצריך לנגב ידיו וליטול שתיהן כאחת (לט). הגה: וכל שכן שצריך ליזהר שלא יגע בידו ששפך עליה פעם אחת (לט*), לידו השנית ששפך עליה שתי פעמים (מ) (מרדכי פרק אלו דברים).

^כבפרק ב' דידים לפרוש התוספתא הביאה הרא״ש.

• וזו לעצמה – נטל לכל יד בפחות מרביעית, ולא חיבר שתי ידיו.
• ונמלך – כלומר: וחזר בו, והחליט ליטול שתי הידיים ביחד ועל כן צירף שתי הידים. (לז*) זו לזו – כשהתכוון ליטול המים השניים צירף ידיו זו לזו לפני הנטילה השנייה. (לז**) ושפך על שתיהן כאחת – שפך את המים השניים על שתי ידיו המחוברות. ואמנם אם היה עושה כן בתחילה היתה עולה לו הנטילה, אולם עכשיו ששפך על כל יד פחות מרביעית וצירף אותן – קלקל.
• את היד – השנייה. ראינו בסעיף ב' שמים פחות מרביעית מטהרים את היד, אך נטמאים בעצמם, וצריך מים שניים להסירם. ועל כן כל יד נטמאת מהמים הטמאים של חברתה. (לח*) נטמאו בהן – מפני שהמים השניים מטהרים רק את המים הראשונים שעל אותה יד שהיו עליה מראש, אבל לא את אלו המצויים על היד שנטמאת מחברתה.
• שתיהן כאחת – ולסיכום: אם לאחר שנטל (בפחות מרביעית לכל יד) נגעו ידיו זו בזו, עליו לנגב ידיו ולהתחיל בנטילה מחדש. (לט*) פעם אחת – אם נטל פחות מרביעית.
• שתי פעמים – כיוון שהיד שנטל פעמיים נטהרה, ואילו היד הראשונה שלא נטל שנית רטובה ממים טמאים, המטמאים את היד הטהורה בנגיעתם. וכאמור, כל זה אינו שייך כששופכים רביעית על כל יד.

סעיף ז

^לאם שפשף ידיו זו בזו (מא), יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים (מב), מפני שהן מטמאות זו את זו.

^לכל בו בשם הראב״ד.

• זו בזו – כדי שהמים יגיעו לכל מקום.
• שנפלו בו המים – רוב הפוסקים מבארים שמדובר כאן במקרה שנטל היטב רק את אצבעותיו, כעיקר הדין (ראה בסימן הקודם סעיף ד'), ואז אם ייגע בכף היד, ייטמאו אצבעותיו[1].

סעיף ח

^מנטל ידו אחת (מג) ושפשפה בראשו (פירוש: כדי לנגבה (מד), ולפיכך לא נטמא ידו, מה שא"כ בסי' קס"ד סעיף ב' שחיכך בראשו) (מה) או בכותל, ואחר כך חזר ונגע באותן מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל – טמאה, שאותם מים טמאים חזרו וטמאו את היד שנגע בהם, אף על גב דכל כמה דלא שפשף מטהרים בשפשוף, השתא דחזר ונגע, גרע (מו). וכבר נתבאר שהשופך רביעית כאחת אינו בכלל כל אלו, דאין שם מים טמאים כלל (מז).

^מפרק ב דידים, ושם בפירוש הר״ש.

• נטל ידו אחת – בפחות מרביעית.
• לנגבה – ולא כדי להביא את המים לכל האצבעות, כפי שהסברנו למעלה את שפשוף הידיים זו בזו.
• שחיכך בראשו – שם מבואר שהמחכך ראשו צריך לחזור וליטול ידיו. ואת פרטי דין זה נבאר במקומם.
• גרע – ביאור המשפט האחרון: כעת, שחזר ונגע, קלקל. ופירוש דברי המחבר: ראינו שהנוטל ידיו בפחות מרביעית צריך מים שניים להסיר את המים הראשונים. אם בעת שידיו רטובות מהמים הראשונים נגע והרטיב מקום מסוים, מקום זה יחזור ויטמא את ידיו אם ייגע בו אחר כך.
• כלל – כפי שראינו לאורך כל הסימן.

סעיף ט

^נכששופך מים ראשונים על ידיו (מח), צריך ליזהר שלא ישאיר על ידו צרור או קיסם או שום דבר אחר (מט), שאין מים מטהרים אלא מים שעל גבי היד, ולא המים שעל הצרור (נ). ^סואם שופך רביעית מים כאחת על ידו, אין צריך ליזהר בכך (נא).

^נפרק ב דידים משנה ב׳.  ^סשם בפרוש הר״ש והרא״ש.

• על ידיו – גם כאן מדובר שנטל פחות מרביעית על כל יד.
• או שום דבר אחר – אף על פי שאינם דבוקים על היד, ולכן אינם חוצצים.
• שעל הצרור – כלומר: המים הראשונים נטמאים; וכשישפוך את המים השניים, הללו יסירו את המים הראשונים שעל ידו, אולם ייטמאו מן המים שעל הלכלוך ויחזרו ויטמאו את היד.
• ליזהר בכך – כיוון שהמים מטהרים לגמרי, ואין כאן טומאה כלל.

סעיף י

^עמי שיש לו מכה בידו ורטיה (נב) (אינגזינט"ו בלע"ז) עליה, די לו שיטול שאר היד שלא במקום הרטיה (נג); וצריך ליזהר שלא יגע ברטיה (נד), שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד (נה). או ישפוך רביעית על היד כאחד, שאז לא נטמאו המים (נו). נוטלים מים ראשונים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע (נז) (טור).

^עטור בשם הרא״ש שם בחולין ק״ו.

• רטיה– שאינה חוצצת[2].
• שלא במקום הרטיה – וחלק היד שעם הרטייה נחשב כאיננו.
• שלא יגע ברטיה – אם הרטייה נרטבה, ייזהר שלא יגע בה באצבעותיו.
• ויטמאו היד – בדומה למה שראינו בסעיף הקודם.
• לא נטמאו המים – כלומר: גם הרגיל ליטול בפחות מרביעית לכל יד, אם יש לו רטייה טוב יעשה אם יקפיד ליטול יד זו ברביעית מים בבת אחת.
• על גבי קרקע – בניגוד למים אחרונים, שצריך ליטלם לתוך כלי[3].

טהרת מי נטילת ידיים (קס"ב)

1. מעיקר הדין די ברביעית מים אחת לשתי הידיים. אולם אם נוטל ידיו בפחות מרביעית מים לכל יד – מי הנטילה מטהרים את ידיו, אך נטמאים בעצמם. מכאן נובעות הלכות סימן זה. אולם בזמן הזה, שאנו נוהגים ליטול לכל יד ברביעית לפחות, הלכות אלו אינן נוהגות [הק].
2. הנוטל ידו בפחות מרביעית, צריך להגביה אצבעותיו כלפי מעלה [א].
3. הנוטל ידו בפחות מרביעית, צריך ליטלה שלוש פעמים. ואם נוטל ידו ביותר מרביעית, די בפעם אחת [ב], אולם יש שנהגו ליטול פעמיים, ויש שנהגו שלוש פעמים [(טז)].
4. בזמן שידו רטובה מהנטילה, אסור שתיגע בו יד חברו או ידו השנייה שטרם נטל. ואם נגע בעודה רטובה – ינגב ויחזור ויטול. ודין זה שייך גם כאשר נטל את ידו ברביעית מים [ד].

[1] זו דעת רוב הראשונים המובאים בבית יוסף, וכן פירשו המשנה ברורה (ס"ק נ"ו) וכף החיים (אות כב). אולם מלשון המחבר משמע שגם אם נטל את כל כף היד ואחר כך נגע בזרוע, נטמאו ידיו. ודעה זו מובאת בבית יוסף בשם הערוך. אך כאמור, הפוסקים הסכימו להקל, שנגיעה בזרוע אינה מטמאת. ולהלכה היום אנו נוטלים את כל היד, ולכן דין זה אינו מעשי.

[2] התבאר בסימן קס"א סעיף א שכיוון שבגלל המכה הוא צריך את הרטייה, היא נחשבת מיעוט שאינו מקפיד עליו, ואינה חוצצת.

[3] דין מים אחרונים לתוך כלי מבואר בסימן קפ"א סעיף ב. ועיין דברינו לגבי נטילת ידיים שחרית בסימן ד' ס"ק יט.