שולחן ערוך כפשוטו
הלכות תפלה
סימן ק"ט – על היחיד לכוון תפלתו עם הציבור, ובו ג' סעיפים
בסימן זה אנו למדים כיצד להתמודד עם היחס שבין שתי הלכות מסוימות העשויות להתנגש זו עם זו: החשיבות להתפלל את תפילת העמידה יחד עם הציבור, והמצווה לענות לקדיש ולקדושה. ההתנגשות הזו עולה לא פעם, בפרט אצל המאחר לבית הכנסת.
סעיף א
אהנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה או לקדיש, יתפלל (א). והוא הדין אמן ד'הא-ל הקדוש' ו'שומע תפלה', דינן כקדיש וקדושה (ב) (תוס' והרא"ש ומרדכי פרק מי שמתו ותרומת הדשן סי' י"א). ואם לאו, אל יתפלל (ג) באם אין השעה עוברת (ד). גואם נכנס אחר קדושה, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור ל'מודים' (ה), יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. והוא הדין אם יכול להגיע ל'מודים' (ו), או לאחת מהברכות ששוחים בהם כשיגיע שליח צבור ל'מודים' (ז), יתפלל. ואם צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפלה, ונזדמן לו שמגיע שליח ציבור ל'מודים' כשהוא באחת הברכות (באמצעה), ישחה עמו; אבל אם הוא בתחלתה או בסופה, לא ישחה, שאין שוחין בתחלת ברכה או בסופה, אלא באבות ובהודאה (ח).
אברכות כ״א ע"ב. בסמ״ק והגהות מיימוני. גתוספות שם והגהות מיימוני.
- יתפלל – וכך הוא מתפלל עם הציבור וגם עונה לקדושה ולקדיש.
- כקדיש וקדושה – אמירת ה"אמן" על "הא-ל הקדוש" מוסבת על שלוש הברכות הראשונות, וזו שעל "שומע תפילה" מוסבת על כל הברכות האמצעיות, ולכן לדעת הרמ"א אמירות אלו חשובות במיוחד, ממש כקדיש וכקדושה. והמחבר לא קיבל חומרה זו[1].
- אל יתפלל – כיוון שלענות לקדיש ולקדושה חשוב יותר מלהתפלל עם הציבור. לכן המגיע באיחור לתפילה, יתחיל להתפלל מיד רק אם יצליח לסיים את תפילת העמידה שלו לפני ששליח ציבור יגיע לקדושה. ואם לאו – ימתין, ויתחיל להתפלל יחד עם שליח הציבור, כמפורט בסעיף הבא. ומי שמתפלל לאט, ומשום כך אוחז בתפילת העמידה בזמן שהציבור אומרים קדושה – יתפלל כדרכו אף שמפסיד קדושה וקדיש, ובזמן אמירתם יפסיק בתפילתו ויצא ידי חובה מדין "שומע כעונה"[2].
- אין השעה עוברת – אבל אם שעת התפילה עומדת לעבור, יתפלל מייד, שתפילה בזמנה קודמת לקדיש ולקדושה.
- ל'מודים' – כלומר לסיים את תפילת העמידה לפני ששליח הציבור מגיע ל"מודים" (כיוון שיש לֹשחות [=להשתחוות] עם הציבור, כפי שיתבאר בסוף הסעיף הבא).
- להגיע ל'מודים' – שאמנם לא יספיק לסיים את כל התפילה, אולם יצליח להגיע בתפילת הלחש שלו ל"מודים" בעת ששליח הציבור יאמר "מודים".
- כשיגיע שליח ציבור ל'מודים' –כיוון שחשיבות ההגעה ל"מודים" עם שליח הציבור היא כדי לֹשחות עם הציבור, אין זה משנה אם מגיע בזמן זה ל"מודים", או לברכה אחרת שמשתחווים בה[3].
- אלא באבות ובהודאה – כלומר: כדי לֹשחות עם הציבור, מותר להוסיף השתחוויה באמצע הברכה. אולם אין לעשות כן בתחילת כל ברכה ובסופה[4], מלבד ברכות אבות והודאה שבהן תיקנו חכמים ֹלהשתחוות. ואין לֹשחות בברכות נוספות על אלה שתיקנו חכמים, כיוון שבתפילה אנו מראים אמנם שהמתפלל נכנע לה', ולכן תיקנו לכופף גופו במקומות אלו, אולם מאידך גיסא המתפלל מאמין שהקב"ה מסר בידו את מפתחות תיקון העולם, ולכן אין להרבות בכפיפה בזמן התפילה.
סעיף ב
דאם מתחיל להתפלל עם שליח ציבור (ט), כשיגיע עם שליח ציבור ל'נקדישך' יאמר עמו מלה במלה כל הקדושה, כמו שהוא אומר (י), וכן יאמר עמו מלה במלה הברכת 'הא-ל הקדוש' וברכת 'שומע תפלה' (יא), וגם יכוין כשיגיע שליח ציבור ל'מודים' יגיע גם הוא ל'מודים' או ל'הטוב שמך ולך נאה להודות', כדי שישחה עם שליח הציבור ב'מודים' (יב). הגה: אבל לכתחלה לא יתחיל עד אחר שאמר קדושה ו'האל הקדוש' (יג), אלא שאם הוצרך להתחיל מכח שהשעה עוברת או כדי לסמוך גאולה לתפלה, דינא הכי (טור וד"ע).
דהרמב״ם פרק י מהל' תפלה. התרומת הדשן סימן י״א.
- עם שליח הציבור – כיוון שאיחר, ולא הספיק להתפלל עם הציבור לפני חזרת שליח הציבור.
- כמו שהוא אומר – כמו שהש"ץ אומר, היינו שיאמר את כל נוסח הקדושה. וזאת בניגוד לברכות קריאת שמע, שהמצוי בהן בזמן הקדושה מותר לו להפסיק רק לפסוקי הקדושה, ולא לפיוטיה[5].
- שומע תפילה – כפי שיש להקפיד לענות אמן דווקא על ברכות אלו, כמו שראינו בדברי הרמ"א בסעיף הקודם.
- במודים – וכשאומר קדושה ואת הברכות החשובות עם הש"ץ, ושׁוחה יחד עם הציבור במודים, נחשב לו הדבר הן כתפילה עם הציבור והן כענייה לקדושה ולברכות, וכך קיים את שתי המצוות הללו.
- ו'הא-ל הקדוש' – הרמ"א חולק על המחבר, ולשיטתו עדיף שימתין מלהתחיל את העמידה עד שיענה לקדושה: בשחרית ימתין ב"שירה חדשה", ויענה לקדושה את פסוקי הקדושה בלבד, ואז ימשיך את חתימת "גאל ישראל" ותפילת העמידה. ובמנחה לא יתחיל את העמידה עד שיענה אמן אחר "האל הקדוש". וטעם דברי הרמ"א הוא שלכתחילה אין להפסיק בתפילת העמידה, לכן עדיף שקודם יענה לקדושה ורק אז יתפלל. אחרונים רבים חולקים על פסיקת הרמ"א[6], ובעקבותיהם גם אצל האשכנזים מקובל להתפלל עם הש"ץ, כדברי המחבר.
סעיף ג
ויחיד העומד בתפלה, וכשהגיע למקום קדושה היו הציבור אומרים קדושה דסידרא, אינו אומר 'קדוש' עמהם, שאין הקדושות שוות (יד). ונראה דהוא הדין אם היו הצבור אומרים 'כתר', שאינו אומר עמהם 'קדוש', אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים, דשומע כעונה (טו). הגה: ויש אומרים דקדושת 'כתר', דהיינו קדושת מוסף, והיחיד מתפלל שחרית, יוכל לומר עמהם, דשניהם קדושת י"ח וקדושתן שוה (טז). וכן נראה לי עיקר (ולא פליג רשב"א אגאונים שהביא ב"י).
ותשובת הרשב״א.
- שאין הקדושות שוות – בעוד שבקדושה שבתפילת העמידה אנו מקדשים את ה' יחד עם המלאכים, קדושה דסידרא אינה אלא תיאור כיצד המלאכים מקדשים את ה'[7].
- דשומע כעונה – קדושת "כתר" היא הקדושה הנאמרת בתפילת מוסף במנהג הספרדים (ונוסח "ספרד"), ומתחילה במילים "כתר יתנו לך"[8]. החידוש בדברי המחבר הוא שאמנם שתי הקדושות הן הקדשה לה', אולם הן אינן אותה קדושה, מפני שזו של שחרית וזו של מוסף. ואפשר להסביר שלפי המחבר קדושת "כתר" גדולה מקדושת "נעריצך": בקדושת "כתר" אנו מתעלים להתחבר יחד עם המלאכים להביע את קדושת ה', כפי שאומרים: "כתר יתנו לך … מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה", ואילו בקדושת "נעריצך" אנו מחקים את המלאכים: "נעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש".
- וקדושתן שווה – לדעת הרמ"א שתיהן שוות ונחשבות ל"קדושה", ויכול המתפלל לאמרה עם הש"ץ. ולמעשה נראה שהספרדים ינהגו כמחבר, והאשכנזים כרמ"א[9].
יחיד המכוון תפילתו עם הציבור (ק"ט)
- המאחר לבית הכנסת, עליו להשתדל הן להתפלל תפילת עמידה עם הציבור והן לענות לקדושה ולקדיש [הק]. לכן ינהג כמפורט בהמשך.
- אם יכול להספיק ולסיים את תפילת העמידה לפני שהש"ץ יגיע לקדושה, יתפלל מיד [א].
- אם לאו, ימתין ויתחיל את תפילת העמידה עם שליח הציבור. ויקפיד לומר עמו קדושה, וכן את ברכות "הא-ל הקדוש" ו"שומע תפילה", ולשׁחות עמו ב"מודים" [ב].
- כשהש"צ מגיע ל"מודים", יש לכרוע עימו. ויעשה זאת אף אם הוא בתפילת העמידה באמצע ברכה, אולם לא אם הוא בתחילה או בסוף של אחת הברכות שאין שׁוחים בהן [א].
[1] אולם גם הוא מבחין בין ברכות אלו לברכות אחרות, שהלא בסעיף הבא הדגיש את חשיבות אמירתם עם הש"ץ. וראה כף החיים אות יב.
[2] ביאור הלכה כאן בתחילת הסימן; ילקוט יוסף עמוד ק"ן. וראה סימן ק"ד סעיף ז.
[3] הברכות שבהן שׁוחים מפורטות בסימן קי"ג.
[4] אף זה מפורש בסימן קי"ג.
[5] כפי שראינו בסימן ס"ו ס"ק יא.
[6] ראה משנ"ב ס"ק י"ד.
[7] ולכן יחיד אינו אומר את הקדושה שבתפילת העמידה, אולם אומר את הקדושה שב"קדושה דסידרא".
[8] בעוד שבשחרית ובמנחה הקדושה פותחת במילים "נקדישך ונעריצך". לנוסח אשכנז הקדושה הרגילה פותחת במילים "נקדש את שמך בעולם", ובמוסף הנוסח הוא "נעריצך ונקדישך"; וראה דברינו בתחילת סימן קכ"ה.
[9] אמנם יש פוסקים ספרדים המפקפקים בקביעה זו, כי המחבר לא הביא דעה זו באופן החלטי, אלא בלשון "ונראה". וכן בבית יוסף השתמש בביטוי "ומכאן יש ללמוד", כלומר שדין זה אינו דין זה מוכרח. ועיין כף החיים אות לב.
הלכות תפלה חלק ב'
סימן ק״ז – המסופק אם התפלל, ודין תפלת נדבה
סימן ק״ט – על היחיד לכוון תפלתו עם הציבור
סימן ק״י – תפלה בשעת הדחק ותפלת הדרך
סימן קי״א – סמיכות גאולה לתפלה
סימן קי״ב – שלא להוסיף בשלוש ראשונות ובשלוש אחרונות
סימן קי״ג – דיני הכריעות בי״ח ברכות
סימן קי״ד – דין הזכרת גבורות גשמים בברכה שניה
סימן קט״ו – מדוע ברכת ׳אתה חונן׳ ראש לאמצעיות
סימן קי״ח – חתימת ברכת ״השיבה שופטינו״
סימן קי״ט – הרוצה להוסיף בברכות
סימן ק״כ – לומר ׳רצה׳ בכל תפלה
סימן קכ״ב – בין שמונה עשרה ל״יהיו לרצון״
סימן קכ״ג – דיני הכריעות בסיום התפלה