סימן תנ"ב – דין זמן הגעלת הכלים, ובו ז' סעיפים

בסימן הקודם נתבאר שכל כלי בו בושל חמץ, צריך הגעלה, כדי להכשירו לשימוש בפסח. סימן זה דן כיצד מגעילים ובאיזו שעה.

עוד ראינו בסימן הקודם, שבחלוף עשרים וארבע (24) שעות מהשימוש האחרון בכלי, אין הבישול בכלי יכול לאסור את התבשיל, כי הטעם הנפלט כבר פגום. ולהבנת הסימן צריך לזכור כלל זה.

ישנה נקודה חשובה נוספת, והיא, שכיון שהחמץ מותר כל השנה, הרי שטעמו הבלוע בכלי נקרא בהלכה "היתירא בלע", כלומר בלע טעם מותר. אלא שבהגיע זמן איסור חמץ, נאסר החמץ הבלוע. ואמרו חכמים שהכשרת הכלי טרם איסור החמץ, קלה ועדיפה, כי אז הנפלט, שטעמו חלוש, עדיין מותר, ואין לו כח להפוך את הכלי הבולע, לכלי שבלע חמץ^[1].

סעיף א

^איש ליזהר להגעיל קודם שעה חמישית (א) כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים בני יומן או לאו (ב) (או אם יש ששים במים נגד כלי שמגעיל או לאו (ג)) (טור). וכן אם מגעיל כלים שבליעתן מועטת עם כלים שבליעתן מרובה (ד). וכן אם משהה הכלים בתוך היורה יותר מדאי, ואינו משהה אותם כל כך (ה). וכן כדי שלא יצטרך ליזהר שלא ינוחו המים מרתיחתן (ו). הגה: אך רבים חולקים וסבירא להו דאין הגעלה מועלת כלום אם אין המים רותחים (ז) (וכן משמע מהרא"ש וסמ"ג ות"ה סימן קל"א ואגור וטור בסימן ק"ה). על כן יש ליזהר אפילו קודם זמן איסורו שלא ינוחו מרתיחתן כל זמן שמגעיל (ח) (דברי עצמו). ושלא יכניס הכלים עד שירתיחו המים (ט). ^בוכן כדי שלא יצטרך להגעיל היורה הגדולה, שמגעילים בה, תחלה וסוף (י). הגה: ואם לא הגעיל קודם זמן איסורו יכול להגעיל עד הפסח (יא), שאז (יב) חמץ במשהו ואינו מועיל הגעלה שחוזר ובולע (יג).  אבל מותר ללבן כלי תוך הפסח (יד) (דברי עצמו ותשובת רשב"א). וכשמגעיל קודם פסח לאחר שש (טו) צריך ליזהר בכל הדברים הנזכרים שאין צריך ליזהר בהן קודם שש (טז).

^אטור בשם אביו הרא"ש בפרק ב דפסחים ומרדכי שם ובתוספות בסוף עבודה זרה. ^בהרא"ש שם בפרק ב דפסחים.

• שעה חמישית – משעה חמישית, כלומר משעתיים לפני חצות היום, יש איסור לאכול חמץ, ואם כן משעה זו נחשב החמץ איסור.
• או לא – כבר למדנו, שאם הכלי אינו בן יומו (חלפו למעלה מעשרים וארבע שעות מהבישול האחרון), אין פליטתו אוסרת. מה שאין כן, אם הוא בן יומו, הטעם הנפלט נחשב כאיסור ממש, ויש חשש שייבלע שוב בכלי, ועל כן מגעילים כל דבר רק אחר עשרים וארבע (24) שעות. אבל חמץ לפני שעה חמישית, אינו איסור, והחמץ הנפלט ממנו, אפילו אם הוא בן יומו, הרי טעמו חלש, וגם, עדיין לא נאסר, לכן אין בכחו לאסור את הכלי.
• שישים במים נגד כלי שמגעיל – כי אם הכלי בן יומו, צריך שיהא במים שישים כנגד האיסור הנפלט, כדי לבטלו. שאם לא כן, הטעם חוזר ונבלע.
• שבליעתן מרובה – כשמגעילים כלים שונים שבלעו איסור, אין להכשירם לפני שעברו עשרים וארבע (24) שעות, מחשש לכלי שבלע הרבה, והכלי שני שבלע רק קצת, יסיים לפלוט את בליעתו, ויחל לבלוע את הטעם שהראשון ממשיך לפלוט, על כן צריך להמתין עשרים וארבע (24) שעות, כך הטעמים כולם פגומים, וכל טעם הנפלט אינו יכול לגרום איסור.
• כל כך – בכלים השוהים זמן רב יחד ברותחים, אנו חוששים לבליעת הטעם הנפלט. ואם שהו במים זמן קצר, יתכן שלא הספיקו לפלוט הכל. אבל כשהטעם פגום, אין כל חשש.
• מרתיחתן – כיון שהכל פגום, ואין חשש של איסור בדיעבד, אין להרבות בחששות.
• אם אין המים רותחים – שהרי הכלל הוא, שבליעה בבישול, נפלטת רק בבישול. לכן אם חום רתיחת המים אינו ברמת חום בישול, הרי זה כאילו לא הוכשר.
• כל זמן שמגעיל – כי אם לא נזהר, אין פעולתו מועילה להכשיר. ואף שהחיוב רק מדרבנן, אין להקל.
• שירתיחו המים – כלומר לפי המחבר, כדי להכשיר, די שהמים חמים מאוד, אפילו אינם רותחים ממש. כי היות ובלע היתר, וכל החשש הוא שהבלוע ייהפך לאיסור, אין כל כך מקום לחשוש, כי בדיעבד שום דבר לא ייאסר.
• תחילה וסוף – תחילה להכשירה מהחמץ שבלעה, ולבסוף, יש חשש שבלעה מהכלים שפלטו.
• עד הפסח – כלומר ערב פסח אחר הצהרים, שאז החמץ אסור, אבל הוא כשאר איסורים, ואינו אוסר במשהו, אלא בטל בשישים.
• שאז – משעה שפסח ממש נכנס.
• שחוזר ובולע – כי בשעה זו החמץ כבר אסור אפילו במשהו, ולכן מה שנפלט אינו בטל כלל.
• תוך הפסח – כי הליבון שורף את החמץ, ונמצא שאין חמץ כלל.
• לאחר שש – הכוונה לאחר שנאסר החמץ, בתחילת שעה חמישית, שאז הוא איסור מדרבנן. אמנם מסוף שעה שישית, החמץ נאסר מן התורה, אבל כשאר איסור, ואינו אוסר במשהו.
• קודם שש – כלומר שאין להגעיל כלים שונים יחד, ואין להוציא מהר, וגם לא להשהות זמן רב בתוך המים. וצריך שישים נגד הכלי שרוצים להכשיר, או שיזהר לבל יהיה בן יומו.

סעיף ב

^גיש ליזהר מלהגעיל כלי הבשר וכלי חלב ביחד, אלא אם כן אחד מהם אינו בן יומו (יז). (וכל שכן כלי של איסור (יח); ע"כ נהגו שלא להגעיל שום כלי בן יומו) (יט).

^גהרשב"א בתשובה.

• אינו בן יומו – אם שניהם בני יומן, נפגשים פליטתם במים, ונעשה בישול בשר בחלב, שייבלע בכלים. ובכל זאת האיסור הוא לכתחילה, כי בדיעבד, הרי טעם הבשר והחלב נחלש מאד, שנבלעו כל אחד בנפרד בכלי שלו בעודם מותרים, ובבליעה זו נחלש טעמם. וכשנפלטים במים, מוסיף טעמם להחלש, ועל כן בדיעבד אין לאסור[2]. אמנם למנהג אשכנז אסור גם בדיעבד.

אבל כשאחד מן הכלים אינו בן יומו, הנפלט ממנו פגום, ואינו יכול לאסור. והנפלט מהבן יומו, טעמו חלוש, ועדיין מותר, ואינו יכול לאסור את הכלי שאינו בן יומו[3].

• וכל שכן כלי של איסור – שהרי נפלט ממנו איסור, ואינו טעם פגום, וטעם האיסור נבלע בכלי השני, ואוסרו. וזה אסור אפילו אם רק אחד מהכלים בן יומו. ואפילו להכשירו בפני עצמו אינו מועיל, בעודו בן יומו, כי האיסור הנפלט חוזר ונבלע[4].
• שום כלי בן יומו – מחשש שלא יבחינו בין כלים שבלעו איסור, לכלים שבלעו בשר או חלב. בשעת הדחק, אפשר לסמוך על עיקר הדין, כפי שכתב המחבר.

סעיף ג

^דלא יניח כלים הרבה לתוך כלי ויגעילם יחד (כ) (אם נוגעים זה בזה).

^דמרדכי בפרק ב' דפסחים בשם הרוקח.

• יחד – הטעם כפי שמסביר הרמ"א, שאם נוגעים זה בזה, לא יוכשרו במקום הנגיעה.

סעיף ד

^האם מגעיל בצבת (כא) יגלגל הכלי, דאם לא כן במקום הצבת לא סליק דיקולא דמיא (כב).

^המצא כתוב בשם ספר האגודה.

• בצבת – במלקחיים.
• דמיא – במקום אחיזת הצבת, אין המים יכולים לעבור, ואינם מפליטים חמץ שנבלע במקום זה.

סעיף ה

^ואין מגעילין בחמי טבריה אפילו כלים שדינם ככלי שני, מפני שאינה תולדות האור, וכבולעו כך פולטו, מה בולעו על ידי תולדות האור, אף פולטו על ידי תולדות האור (כג). הגה: מיהו אם נשתמש בו רק במי טבריה, מגעילו בהן (כד) (ב"י בשם א"ח). ואין מגעילין בשום משקה, רק במים; מיהו בדיעבד מהני הגעלה בכל משקה (ב"י בשם א"ח). אם הגעיל הרבה כלים ביורה עד שמרוב פליטת הכלים נעשו המים כציר, אין להגעיל עוד באותן המים (כה) (ר"ן פרק כל הבשר).

^וארחות חיים.

• תולדות האור – מן הכלל "כבולעו כך פולטו" למדנו, ששימוש בצונן מצריך הדחה במים קרים בלבד. ומה שבלע ישירות מן האש, ללא נוזל, צריך ליבון. ומה שבלע בבישול, צריך הגעלה. המחבר מרחיב כאן דין "כבולעו כך פולטו, גם למקור החום. לכן מה שבלע בבישול מאש, לא ניתן להכשרה במה שחומם מחום טבעי, כחמי טבריה, שהם מים חמים מן הטבע.
• מגעילו בהן – כי כפי שבלע במי טבריה, כך יפלוט במי טבריה, וכלשון חכמים "כבולעו כך פולטו".
• באותן המים – כי עינינו רואים שהוא מלא איסור, וזה יבלע בכלי. תיאור זה מוכיח מה שאמרנו בהקדמת סימן תנא, שהמציאות בתקופה הקודמת, הייתה שונה לחלוטין ממציאות ימינו. שאז הכלים ממש בלעו את טעם המאכל, ובעת ההגעלה היה הטעם הבלוע נפלטעד שלאחר הגעלת כלים רבים, נעשו המים סמיכים כציר. אמנם במציאות ימינו, שכמעט לא נפלט דבר, גם הדין שונה.

סעיף ו

^זכלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוך כלי אחר מחמת גודלו, עושה שפה לפיו ^חבטיט כדי שיתמלא היטב ויגיעו המים בשפתו, וממלאו מים ומרתיחו; ^טאו יקח אבן רותחת או לפיד אש וישליכנו לתוכו בעודו רותח ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתו (כו).

^זעבודה זרה עו. ^חלשון הרי"ף והרא"ש. ^טהרא"ש והמרדכי בפרק ב דפסחים.

• על שפתו – צריך להגעיל את הכלי הן מבפנים והן מבחוץ, על כן צריך לדאוג שהמים יעברו מעל גדות הכלי, ובזה מכשירים גם את הצד החיצוני של הכלי.

סעיף ז

^ינוהגין לשטוף הכלי במים קרים אחר הגעלה ^*)מיד (כז).

^יטור בשם תשובת רש"י ושאר פוסקים. ^*)(כדי שלא יחזור ויבלע מה שפלט כבר).

• מיד – כדי לא להשאיר מים ובהם איסור בתוך הכלי, ואין זה אלא מנהג. לכן אם לא עשה כן, ההכשרה מועילה.

זמן הגעלת הכלים (תנב)

• הגעלת הכלים צריכה להיעשות לפני שעת איסור חמץ. על כן צריך להכשיר לפני שעה חמישית של י"ד ניסן (א).
• אם מכשיר כלים בשריים וחלביים יחד, חובה לחדול משימוש באחד מהם בתוך 24 שעות לפני ההכשרה (ב).
• צריך לוודא שהכלים המוכשרים לא יגעו זה בזה בעת ההגעלה.
• אם תופס את הכלי במלקחיים, צריך להרפות לרגע, כדי שהמים יכנסו בכל מקום (ד).
• הכשרת כלי גדול נעשית באמצעות הרתחת המים שבו, והכנסת אבן מלובנת אל תוכו, עד שהמים המבעבעים יגלשו מעבר לשפתו (ו).
• לאחר ההכשרה, נוהגים לשפוך מים קרים על הכלים (ו). אם לא עשה כן, ההכשרה מועילה [כו].

[1] דין זה נקרא נותן בר נותן טעם דהיתרא. כלומר הטעם לא בא ישירות מן המאכל, אלא ממה שהכלי פלט, ועדיין אין כאן איסור.

[2] כך מפורש בשולחן ערוך יורה דעה סימן צה סעיף ג.

[3] לדוגמא, הבשר נבלע בכלי, והוא עדיין מותר, וטעמו נחלש. ולכשייפלט במים, נחלש טעמו עוד יותר, ועדיין מותר. ואם נבלע בכלי חלב, בן יומו, אין בכוחו לאוסרו. ואולם כלי שבלע איסור, אף שנחלש טעמו, אבל הוא הרי איסור.

[4] על פי המ"ב ס"ק יט.