מסימן זה עד סימן תסא, דנים אודות המצות של פסח. תחילה, בסימנים תנג ותנד, בדין החיטים, אחר כך בסימן תנה דיני המים. ומסימן תנו עד סימן תנט דיני הלישה, הכמות, הפרשת החלה, זמן הלישה, ודיני זהירות בעת הלישה – למניעת החמצה; הכוונה בעשיית המצות בסימן תס. ודיני האפיה בסימן תסא. כלומר כל השלבים מהקצירה עד האפיה.

סימן תנ"ג – דיני החטים וטחינתם למצות, ובו ט' סעיפים

למצה בפסח שני תפקידים. תחליף לאכילת לחם, האסור בפסח, כמו שכתוב בפסוק "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות"[1], כלומר, במקום לחם, אכול מצות. וחיוב אכילת מצה בליל ראשון של פסח, שנאמר "בערב תאכלו מצות"[2].

מסימן זה עד סימן תסא, ידון השולחן ערוך בעשיית המצות, מה דין החיטים, המים, דרך הלישה והאפיה כדי שלא יחמיצו. ודינים מיוחדים למצה של מצוה.

סעיף א

^אאלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון (א), (והמנהג ליקח לכתחלה חטים (ב)) (מהרי"ל), ^באבל לא באורז ושאר מיני קטניות (ג), וגם אינם באים לידי חימוץ ^גומותר לעשות מהם תבשיל (ד). הגה: ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה). והמנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות (ה). מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל (ו). וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם (ז), ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל (ח). וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג). וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות (ט), ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל.

^אמשנה פסחים לה. ^בשם בגמרא. ^גמהא דרב הונא שם.

• ובשיפון – מצות אכילת מצה מתקיימת רק בחמישה מיני דגן, שיכולים להחמיץ, ונזהרו בהכנתם לבל יחמיצו. התורה כתבה בסמיכות את חובת אכילת מצה יחד עם איסור אכילת חמץ.
• חיטים – שהם חביבים יותר.
• מיני קיטניות – אורז וקטניות, וכל שאר מיני קמחים, העשויים מצמחים שונים, אינם מחמיצים, ולכן אינם כשרים למצוות מצה.
• תבשיל – כשם שלא ניתן לקיים באורז ושאר קטניות את המצוה, כיון שאינם מחמיצים, כך מותר להכין מהם כל תבשיל, כי לא שייך בהם חימוץ.
• ואין לשנות – גם לרמ"א אין הקטניות מחמיצים, אבל משתי חששות נהגו לאסור. הראשון שמא יתבלבלו בין קמח קטניות לקמח חיטה, והשני, מחשש שנתערב קצת קמח חיטה עם קמח קטניות. כיום, אין כל כך מקום לחששות אלה, כי הקמחים ארוזים היטב בחבילות סגורות. אמנם כיון שמנהג זה התפשט מאוד בכל אשכנז, גם היום ממשיכים לנהוג כך. ויש אפילו קהילות ספרדיות שאימצו מנהג דומה, שלא לאכול קטנית מסוימת, כזו או אחרת. אבל זה לא התפשט בכל עדות המזרח. על כן הרוצה לעשות התרת נדרים, ולבטל מנהג זה יכול לעשות כן. והרב עובדיה יוסף סבר, כי בחור שמתחתן, וכבר אינו גר בביתו, אינו חייב להמשיך במנהג איסור בית אביו, אפילו ללא התרת נדרים[3].

מלבד זאת, בימינו נחלקו הדעות לגבי חלק מן החומרים, אם שייך בהם מנהג זה או לא, ובכל ספק אפשר להקל. וראה להלן רשימה מפורטת של קטניות.

• לתוך התבשיל – שהרי אינם חמץ כלל, מעיקר הדין. ועל כן מותר לאכול אצל מי שאינו נוהג איסור קטניות, כי התבשיל שאינו קטניות, לא נאסר אם בושל בכלי שמבשלים בו קטניות.
• מהם – כי אינם חמץ, ולא נאסרו בבל ייראה.
• התבשיל – על כן אין צורך להרחיק את הנרות מהמאכלים מחשש לנפילת שמן מן הנרות אל התבשיל.

כיום, יש מקילים בשמן קטניות, אם לא באו במגע עם מים. וכן אם טחנו קטניות, ונזהרו לעשות מהם תבשיל או מאפה בלי מים, שהם מותרים כדי שלא יהיו הקטניות חמורות מן הדגן עצמו[4]. וכן חולים שצריכים לאכול קטניות מותרים כגון חולה ציליאק שחלק עיקרי ממזונם הוא אורז.

• אינן מיני קיטניות – הם מיני תבלינים. קטניות שלא היו מוכרים בזמן ימי הביניים כשפשט המנהג מותרים.

נביא כאן רשימת קטניות, אלו שהמנהג לאוסרם, ואלו שלא נהגו לאוסרם. כל אלו שיש מחלוקת לגביהם, הבאנו להיתר, כי זה ספק במנהג, שהוא קל יותר מאיסור דרבנן.

נהגו לאסור: אורז, אפונה, דוחן, זרעוני פשתן, חומוס, חרדל, כוסמת, כמון, עדשים, פול, שומשומין, שעועית, תירס.

אינם אסורים: אניס, בוטנים, גרעיני אבטיח, גרעיני דלעת, גרעיני חמניות, כוסבר, כורכום, כותנה, סויה, פיסטוק, קימל, קצח, קינואה, קפה, שום, וקמח תפוחי אדמה, וכן שמן קנולה. השוקולדים והממתקים שיש בהם לפתית מותרים.

סעיף ב

^דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח (י).

^דמשנה פ"ג דחלה וכתבו הרמב"ם בפרק ו.

• יוצא ידי חובתו בפסח – אפילו אם כמות האורז גדולה מכמות החיטה, כיון שטעם קמח החיטה מורגש יותר, והוא הדומיננטי, הרי זו מצה כשרה. ודי לאכול כזית ממצה זו, כדי לצאת ידי חובה. בגלל שטעם החיטה נרגש, נחשב כאילו הכל חיטה. וכתבו הפוסקים שקולא זו נאמרה בקמח אורז דוקא, כי טעמו אינו מורגש. אבל בקמחים אחרים, צריך רוב קמח, בנוסף לטעמו[5].

סעיף ג

^האם לא ביררו החטים מאכילת עכבר (יא), אין בכך כלום (יב). הגה: וכן אם לא ביררו ממנו אותו דגן שצמח (יג); מיהו צריך לראות שאין בו כל כך שלא יהא ששים כנגדו מן ההיתר (יד) (הגהות מיימוני פ"א בשם סמ"ק ות"ה סימן קי"ד).

^הלדעת הטור ותשובת הרמב"ן בסימן ק"נ.

• עכבר – יש חוששים, שהעכבר השאיר רוק, שהחמיץ את החטים.
• אין בכך כלום – כי יתכן שהחיטים אינן מבוקעות. כמו כן, אולי הרוק אינו מחמיצם, ואפילו אם נחשוש שמחמיצם, הרי הקמח העשוי מהחיטים שהחמיצו בטלים בששים, לפני פסח, לכן אין כל מקום לחשש.
• שצמח – חסר פה בדברי הרמ"א על מה הוא דן. במקורות רואים שמדובר בחיטים שבערימה, וצמחו מלחלוחית האדמה בה הונחו, ויש חשש גדול שנתחמצו. ולכתחילה, אם מכיר ומבחין בם, יוציאם. ואם לא עשה כן, הם בטלים בשישים. ומותר לעשות מצה מתערובת זו.
• מן ההיתר – אבל אם יש מהם כמות רבה עד שהם יותר מאחד חלקי ששים (1/60) אסור לעשות מהם מצה, בלי לבררם.

סעיף ד

^והחטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה (טו), ^זולפחות משעת טחינה (טז). ^חובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק (יז).

^וטור בשם הרי"ף, מימרא  דרבא שם מ. ^זכמו שכתב הרא"ש ממימרא דרב הונא שם. ^חטור בשם גאון.

• משעת קצירה – מן הדין אין חשש שהחיטים יחמיצו מרטיבות הגשמים הנופלים עליהם, כי חימוצם מתבצע בעיקר אחר טחינתם. ובכל זאת יש חשש רחוק, שחיטים שנתבקעו יחמיצו בירידת מים עליהם. ואף שמעיקר הדין, הם בטלים ברוב הגדול של חיטים שלא מתבקעים, באפיית מצת מצוה טוב לוודא לכתחילה שלא יפלו עליהם מים, כבר משעת קצירה[6].
• משעת טחינה – מדבר באירופה, שהריחיים הופעלו על ידי מפלי מים, ובהם היה שכיח חשש של חימוץ.
• קמח מן השוק – כי מעיקר הדין די בזהירות משעת לישה, שאז אם לא ממהרים ולא עושים כפי הדין, העיסה תחמיץ.

כיום, החיטים עוברים הרטבה לפני הטחינה, לצורך הסרת הקליפה. אמנם זו הרטבה מינימלית, ואינה דומה ללתיתה, שבסעיף הבא. על כן, אף שלכתחילה אין להשתמש בקמח זה לאפיית מצה, אבל בשעת הדחק מותר. ואין צריך להחשיבו כחמץ, ודי להצניעו במשך ימי הפסח[7]. בסימן ת"ס נלמד, שמלבד השמירה מהחמצה הנדרשת משלב הלישה, צריך גם ללוש ולאפות לשם מצת מצוה. ומה שמחמירים כאן לשמור משעת קצירה, זו שמירה שלא יחמיץ.

סעיף ה

^טהאידנא אסור ללתות בין חטים בין שעורים (יח).

^טהרי"ף והרא"ש בפרק ב' דפסחים ורמב"ם בפרק ה.

• בין שעורים – הלתיתה היא שפיכת מים חמים, שמסייעת בהסרת הקליפה, ואם לא יודעים את הטכניקה של הלתיתה, יש חשש של חימוץ, ועל כן אין ללתות את החיטים והשעורים המשמשים לעשיית קמח לאפית מצות.

סעיף ו

^ישקים שנותנים בהם קמח כל השנה (יט), אם רוצה ליתן בהם קמח ומכבסים אותם יפה,  צריכים להתיר קודם הכבוס כל התפירות שבהם בקצוות (כ) או אם הם מטולאים (כא).

^יתרומת הדשן.

• כל השנה – והקמח החמיץ בגלל הרטיבות והלחות.
• בקצוות – כדי שלא יישאר חמץ בקשרים, שאינם ניתרים בכביסה.
• מטולאים – הכוונה שנקרע השק במקום כלשהו, ותפרו טלאי על מקום זה. ומוטל על הבא לכבס להתיר טלאי זה, כי הקמחים נכנסים בין התפירות.

סעיף ז

^ככשמוליכים השקים שיש בהם קמח מהרחיים אסור להניחם על גבי בהמה שאין אוכף או עור עב תחת השק (כב). הגה: וכן יזהר לכתחלה שלא להניח הרבה שקין עם קמח זה על זה, במקום שאפשר (כג) (מרדכי ס"פ אלו עוברין).

^כשם.

• תחת השק – כי מן החום והלחות והזיעה הנובעים מגב החמור, עלולים הקמחים להחמיץ.
• במקום שאפשר – כי יש חשש שהנחת שק על שק תיצור חום העלול להחמיץ את הקמח. אמנם זה חשש רחוק, ועל כן אין זו אלא זהירות לכתחילה.

סעיף ח

^לנוהגים לנקר הריחים (כד) משום דזמנין נתנו בהם תבואה לתותה לסולת (כה). ^מונוהגים שקמח הראשון שנטחן אחר הניקור שומרים אותו עד לאחר הרגל (כו). הגה: ואנשי מעשה רגילים  לילך בעצמם אל מקום הרחיים לראות הם בעצמם לטחינת קמחיהם (כז) (מרדכי).

^להאגור בשם מהר"י מולין ותשובת אשכנזים. ^משם.

• לנקר הריחים – כלומר לנקותם יפה.
• לסולת – במשך השנה ייתכן שלתתו את החיטים, כלומר שפכו עליהם מים, לצורך הפרדת קליפתם. ויתכנו אחדים שהחמיצו.
• לאחר הרגל – כי יתכן שהתערבו בטחינה הראשונה כמה גרעיני חמץ, ועל כן טוב שלא להשתמש בהם לאפיית המצה. אבל אין זה חמץ, ואפילו לא ספק חמץ, ועל כן אפשר להשאיר קמח זה לאחר הפסח.
• לטחינת קמחיהם – הכוונה שהולכים לא רק לראות, אלא גם להשתתף בטחינה, כי מצוה בו יותר מבשלוחו[8]. ואם הכוונה לראות בלבד, הרי זה הן משום חיבוב מצוה, והן כדי לוודא שהכל נעשה כדין. כיום, ברוך השם, יש משגיחים יראי השם, בכל מקום שעוסקים בעשיית מצות לפסח.

סעיף ט

^נצריך לטחון החטים יום או יומים לפני הלישה; ואם טחנו בערב פסח, יש אומרים שאסור ללוש מצה בו ביום לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ (כח).

^נהאגור בשם שבלי הלקט על פי הירושלמי.

• להחמיץ – במציאות של ימינו, הכל נטחן זמן משמעותי טרם עשיית המצות, ועל כן אין לחשוש כלל.

החיטים וטחינתם למצות (תנג)

• קיום מצוות אכילת מצה נעשה רק במצות שנאפו מאחד מחמישה מיני דגן, חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל או שיפון (א).
• אין יוצאים ידי חובת מצה, במצות הנעשות מאורז או מקמח קטניות (א).
• אורז וקטניות מותרים בפסח לבני ספרד (א).
• לבני אשכנז הקטניות אסורים באכילה, אבל אינם חמץ, ומותר להשהותם בבית (א).
• נפלו קטניות לתוך התבשיל, התבשיל מותר (א).
• גם בקרב בני ספרד יש שנהגו איסור בקטנית זו, או אחרת [ה].
• בהגיעם לארץ, רשאים המה לעשות התרת נדרים, ולבטל מנהג זה. בחור שנשא אשה גם הוא אינו חייב להמשיך במנהג זה [ה].
• כל זרע שיש לגביו מחלוקת, אם הוא בכלל קטניות אם לאו, מותר בפסח [ח].
• על כן מותר לאכול שוקולדים, או שאר מאכלים תעשייתיים, הכשרים לפסח לאוכלי קטניות, כאשר זרע הקטנית הוא לפתית.
• שמן קטניות שנעשה ללא תערובת מים, מותר בפסח [ח].
• מותר להשתמש בשמן קטניות להדלקת נרות (א).
• ראוי לשמור את החיטים המיועדים למצות מצוה, שלא יפלו בהם מים משעת קצירה (ד). ואולם הנהגה ראויה לכתחילה בעיקר עבור המצות בהם יקייםאת מצוות אכילת מצה (ד).
• בעת דוחק, כשאין קמח כזה, המצות כשרות (ד).
• קמח מן השוק עובר רחיצה במים, על כן אין להשתמש בו לעשיית מצות. אבל זה רק חשש רחוק של חימוץ, לכן מותר להשהותם בבית [יז].
• לכתחילה צריך להיזהר שלא להניח שק קמח מעל שק קמח אחר, מחשש שהחימום הנגרם יחמית את הקמח. ובדיעבד, כשר (ז).

[1] דברים טז, ג

[2] שמות יב, יח

[3] חזון עובדיה פסח עמוד פה.

[4] חיי אדם קכז, א. לא כל האחרונים מקבלים קולה זו, כי לכאורה גם עם מים, הקטניות אינן מחמיצות, ואין כל קשר בין מנהג הקטניות לאפשרות של חימוץ, ובכל זאת החמירו, לכן אין להקל. אמנם דעת המקילים שנוהגים בקטניות  כאילו הם חמץ. ואפשר לסמוך על המקילים, במיוחד היום, שטעמי האיסור אינם שייכים.

[5] ויש חולקים וסוברים שצריך גם רוב קמח חיטה וגם טעם חיטה. עיין מ"ב ס"ק יד.

[6] ועיין בספרי בעקבות המחבר עמוד שנה דיון הקשור בכל הסעיף הזה.

[7] עיין יביע אומר ח"ט סימן לט.

[8] מ"ב ס"ק מא, כי כך משמע בבית יוסף, אף שאין זה מתאים כל כך ללשון הרמ"א.