סימן תנ"ד

סימן תנ"ד – באיזה מצה אינו יוצא ידי חובתו, ובו ד' סעיפים.

בסימן תנ"ג למדנו על הקמחים הכשרים לעשיית מצות לפסח. בסימן זה נלמד על העיסות הכשרות לעשיית המצות.

סעיף א

^אאין יוצאין לא בפת סובין ולא בפת מורסן (א), ^באבל לש הוא את העיסה  בסובין ובמורסן שבה ויוצא בה (ב). ויוצא במצה מסלת נקיה ביותר (ג), ואין אומרים אין זה לחם עוני (ד). הגה: וטוב לכתחלה שלא לעשות המצה רחבה יותר מדאי, דהוי כאשישה (ה) (מהרי"ו).

^אטור בשם הרמב"ם בפרק ו ממשנה ו פרק ב דחלה. ^בברייתא פסחים לו וכפרוש רמב"ם וכן פרש הרא"ש דברי הרי"ף ושאר פוסקים.

• מורסן – סובין ומורסן הן שתי קליפות של גרעין החיטה. ואין יוצאים ידי חובה במצה העשויה ללא הגרעין, כי הגרעין הוא עיקר החיטה. אבל אפשר לעשות מהן מצות לאכילה, וצריך לשמור שלא יחמיצו, כפי שמוסבר בסימן תסה.
• ויוצא בה – כלומר אם טחן יחד את הגרעין והקליפה, יוצאים ידי חובה.
• נקיה ביותר – זה קמח לבן, בו הפרידו את הסובין והמורסן מן החיטה.
• לחם עוני – כי בזמנם היה לחם לבן ייחודי לעשירים בלבד. היום מקובל, מבחינה בריאותית, שלחם מלא, העשוי מטחינת דגנים עם הסובין והמורסן, בריאים יותר.
• כאשישה – מצה עבה ביותר, שאין זה לחם עוני. והמצות שהספרדים ותימנים עושים היום, שהם עבים קצת, אינם נחשבים אשישה, ומותרים גם לאשכנזים.

סעיף ב

^געיסת הכלבים (ו), בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצאים בה (ז); ואם לאו (ח), אין יוצאין בה ^דשאין זו משומרת לשם מצה (ט). הגה: כך הם דברי הרמב"ם אבל יש אומרים הטעם משום שאינו קרוי לחם כל זמן שאין הרועים אוכלים ממנו, וכן נראה עיקר (י) (טור י"ד סימן ש"ל ור"ש בפירוש דמסכת חלה פ"ק).

^גמשנה פרק קמא דחלה. ^דהרמב"ם לפי פרושו שם שהעיסה הנעשית לכלבים ושלא יאכל ממנה שום אדם אינה חייבת בחלה ואינה לחם גם לענין חובת מצה בפסח.

• הכלבים – עיסה שיש בה הרבה מורסן או סובין, והיא קשה לאכילה.
• יוצאים בה – כי היא עדיין מאכל אדם. ונזהרו לאפותה באופן שלא יחמיץ, שהרי ייתכן והרועים יאכלו ממנה.
• ואם לאו – אם לא נתכוונו בעליו שהרועים יאכלוה, יש לחשוש שלא נזהרו מחימוצה.
• לשם מצוה – כשעיסה זו אינה נעשית לאכילת בני אדם, חסרה כוונה לעשיית מצה, וצריך לחשוש שלא נזהרו שלא יחמיץ.
• עיקר – כלומר אפילו אם העיסה ודאי לא החמיצה, איננה נחשבת לחם, ולא ניתן לצאת בה ידי חובה.

לפי הרמב"ם יוצא, שאין לאכול מעיסה זו גם בשאר ימי פסח, מחשש שהמצה החמיצה. אמנם לשיטת הרמ"א, רק קיום המצוה בלילה הראשון אינה אפשרית, מחמת חיוב הכנת המצה לשם המצוה, כמו שנראה בסימן תס. אבל אכילתה בכל ימי הפסח, מותרת.

סעיף ג

^הליכא בזמן הזה דידע למחלט (יא), הילכך כל מין חליטה אסור (יב).

^הטור בשם הגאונים, וכן כתבו שאר פוסקים.

• דידע למחלט – תרגום: אין בזמן הזה מי שיודע לחלוט.
• כל מין חליטה אסור – חליטה היא שפיכת מים חמים מאוד על החיטים, לצורך הוצאת המורסן והסובין. אין לעשות כן, מחשש להחמצת החיטה, אפילו שקיימת טכניקה שאינה גורמת החמצה, כיון שאיננו בקיאים בה כיום.

סעיף ד

^ואין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה. (יג) במה דברים אמורים, כשגזל מצה; ^זאבל אם גזל חטים או קמח ועשאו מצה, יוצא בה, שקנאה בשינוי, ודמים לבד הוא חייב לו (יד). (ולענין ברכה עיין לקמן ריש סימן תרמ"ט (טו)).

^והרמב"ם שם, וכן דקדק הרא"ש מפרק ב דפסחים והרב המגיד מן הירושלמי. ^זהרב המגיד שם.

• במצה גזולה – גזילה לצורך קיום מצוה, מובן שאסורה, ואין לזה שום ערך. אמנם אם עשה כן בשוגג, כגון שלא ידע שהמצה אינה שלו, יש לדון אם קיים את המצוה, או שעליו לאכול כזית נוסף. להלכה, הכלל הוא שמצוה הבאה בעבירה אינה נחשבת מצוה[1], לכן לא קיים את המצוה, ויאכל כזית נוסף, ויברך.

אם קונה מצות בהקפה, כגון שמצבו דחוק, צריך לוודא שהמצות יהיו שלו בלי תנאי, והחוב יוגדר חוב כספי רגיל.

• הוא חייב לו – פעולה זו גם היא אסורה, כמובן. אבל אם נעשתה בשוגג, כגון שלא ידע שהחיטים גזולות, יצא ידי חובת המצוה, כי המצה אינה גזולה, ואינו צריך להחזיר את המצה, אלא את ערך החיטים. כמו כן אם קנה מצות, והתברר שהמוכר גזל אותם, יצא ידי חובה[2].
• לענין ברכה – היודע שמצתו עשויה מחיטים גזולים, אינו יכול לקיים בה את המצוה, ולכן לא יברך. אבל אם אכל ממנה כזית, אינו חייב לאכול כזית נוסף.

באיזו מצה יוצא אדם ידי חובתו (תנד)

• אדם יוצא ידי חובה במצה שנעשית מקמח לבן או מקמח מלא, אבל אינו יוצא ידי חובה במצה הנעשית רק מקליפת הגרעין (א).
• אין אדם יוצא ידי חובה במצה גזולה, אפילו אם לא ידע שהיא גזולה (ד).
• מצות שנאפו מחיטים גזולות, אין לקיים בהם את המצוה. אבל אם לא ידע, יצא ידי חובה [טו].

[1] הסברנו על פי הרמב"ם (חמץ ומצה ו, ז) שכתב שאין יוצאים ידי חובה במצה גזולה, כי אין יוצאים ידי חובה במה שאסור לנו. וזה על פי הירושלמי (מסכת חלה פרק א הלכה ט) שהביאו המגיד משנה (שם), והרא"ש (פסחים פרק ב, יח). אמנם המ"ב (ס"ק טו) הסביר על פי הגמרא (פסחים לח א) כי לא די שהמצה לא תהא "איסור", אלא צריכה המצה להיות בבעלות אוכלה.

על פי פירוש הרמב"ם לא ניתן לצאת ידי חובה גם במרור גזול, מה שאין כן לדעת המ"ב בביאור הלכה (ד"ה אין אדם יוצא), שמסתפק בדין מרור גזול.

במצה שאולה יוצאים ידי חובה לכל הדעות.. גם לדעת הרמב"ם, משום שאין כאן עבירה. וגם לדעת המשנה ברורה, כי השואל מחזיר כסף, ואם כן המצה נחשבת שלו, כפי שהסביר הט"ז בס"ק ד.

[2] כי המצות הן שלו, והגזלן חייב לשלם לנגזל.