סימן תס"א – דיני אפיית המצה, ובו ה' סעיפים

סימן זה עוסק באפיית המצה, ודן בכמה שאלות הנוגעים בדבר:

א. הכשרת תנור בו אופים חמץ כל השנה.

ב. טיב האפיה הנדרשת למניעת חימוץ העיסה.

ג. באיזו צורה אוכלים את המצה.

סעיף א

^אתנור שאופים בו חמץ צריך ליזהר כשיסיקוהו כדי לאפות בו מצה (א), שילכו הגחלים על פני כולו, ואין די לו בלהבה, דכמו שבולע על ידי גחלים כך פולט על ידי גחלים (ב) ושיהו נצוצות נתזין ממנו (ג); הילכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח (ד) אינו מספיק אלא אם כן כיון להתירו לצורך פסח, כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא כיון לכך. ויש נוהגים להטיל בו קרקע חדש כדי שלא יצטרכו היסק (ה); ומנהג יפה הוא (ו). הגה: וכשמכשירו על ידי היסק, טוב וישר הוא לחזור ולהסיק לצורך האפייה ולא לעשות הכל בהיסק אחד (ז) (תשובת מהרי"ב).

^אטור בשם הרב רבינו יונה.

• לאפות בו מצה – בתנורים של ימיהם, היו הלחמים נאפים על קרקעית התנור, ולכן היתה רצפת התנור בולעת חמץ. כדי שיוכלו לאפות בו מצות, הכשירוהו בהנחת גחלים לוחשות על פני כל רצפתו, ובזה היה החמץ הבלוע כולו נשרף.
• גחלים – כי הסקת תנוריהם נעשתה בגחלים בוערות על רצפתו, לכן הכשרתו גם היא כך.
• נצוצות נתזין ממנו – כלומר חום הגחלים רב כל כך, עד שניצוצות ניתזים מרצפת התנור.
• קודם הפסח – ללא כוונה שיוכשר לפסח.
• שלא יצטרכו היסק – כי ההיסק הזה, קשה ליישום.
• ומנהג יפה הוא – אבל אינו חובה.
• בהיסק אחד – כלומר אחר ההכשרה בגחלים, יכבה את התנור, ויבעירו שוב לאפיית המצות. כי אם ההיסק של ההכשרה ישמש גם עבור המצות, יתכן שלא יסיקנו בחום הדרוש לכילוי החמץ הבלוע, מחשש שהמצות הנאפים ישרפו. אין זו חובה אלא זהירות לכתחילה. המחבר לא הביא חומרה זו, וגם לרמ"א, אם לא עשה כן, המצות כשרות.

אדם המבקש לאפות מצות בתנורו הביתי, צריך להשתמש בתבניות חדשות, כי קשה מאוד להכשיר תבניות בהם נאפה חמץ כל השנה.

סעיף ב

^בטפקא (פירוש, אחד מן הרעפין שמכסין בהם הגג (ח), קופי בלע"ז) של חרס חדשה (ט), לא שנא הסיקה מבפנים או מבחוץ (י), מותר כיון שהאור שולט תחתיה אף על פי שאין שלהבת עולה על גבה, מרתח רתח (יא) והפת נאפית מיד ואינה בא לידי חימוץ; אבל צריך להסיק תחלה (יב), בין תנור בין כוביא, בין באלפס בלא מים (יג), בין בקרקע (יד), אבל להדביקו תחלה ואחר כך להסיק, ^גיש אוסרים (טו) וטוב ליזהר (טז). ^דויש מי שאומר שראוי למחות שלא יעשו חררות (יז) ברמץ (פירוש, אפר חם (יח), צינירוני בלע"ז).

^בטור בשם רב נטרונאי. ^גשם בשם רב עמרם. ^דארחות חיים.

• מן הרעפין שמכסין בהם הגג – כלומר תנור העשוי עם רעפים אלה, ונקרא גם כוביא.
• חרס חדשה – כי אם היא ישנה, אי אפשר להכשירה.
• הסיקה מבפנים או מבחוץ – הסקה מבפנים פירושה, הנחת גחלים מעל המשטח, עליו מונחים המצות ונאפים. והסקה מבחוץ פירושה, הבערת הגחלים תחת המשטח, עליו המצות נאפות.
• מרתח רתח – אין לחשוש שמא חום המשטח אינו חזק דיו לאפיית מצה, ויחמיצה, כי הוא אכן נעשה חם מאוד, עד כדי רתיחה, אפילו שהשלהבת אינה נוגעת בצדו העליון.
• צריך להסיק תחלה – כדי שהמשטח ירתח בעת שמניחים עליו מצה לאפיה.
• באלפס בלא מים – זוהי קערה רחבה, שניתן להשתמש בה גם עבור בישול. אבל הבישול, הרי הוא, כמובן, דבר לא אפשרי באפיית מצה. על כן כתב המחבר אלפס בלי מים. המחבר מציין כלים אלו, כי בזמנם השתמשו בהם לאפיה.
• בין בקרקע – היתה גומא בקרקע, שאת דפנותיה הרתיחו, ואחר כך יצקו בה עיסה, שנאפתה מחום הקרקע המורתחת.
• יש אוסרים – מחשש שהעיסה תחמיץ עוד טרם ירתח המשטח.
• וטוב ליזהר – בדיעבד, המצה כשרה, כי אין זה אלא חשש רחוק.
• חררות – הן מצות.
• אפר חם – כי האפר, עם היותו חם, הולך ומצטנן. ויתכן שהמצה לא תיאפה יפה, ותבוא לידי חימוץ. גם בזה המצה כשרה בדיעבד, כי אין זה אלא חשש רחוק.

סעיף ג

^המצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכים ממנה, יוצאים בה (יט). הגה:  ויש ליזהר שלא ללקחה מן התנור קודם לכן (דברי עצמו) ולהחזירה, כי תוכל לבא לידי חימוץ (כ) (מהרי"ל).

^הברייתא פסחים לז.

• יוצאים בה – כי זה סימן שנאפתה יפה, ואם לאו, אין לאוכלה, כי יש חשש לחימוץ.
• לידי חימוץ – מצה שהוצאה מן התנור קודם השלמת אפייתה, יתכן שתחמיץ, אפילו ללא שהיית שמונה עשרה דקות, כי חמימות התנור מזרזת את חימוצה.

סעיף ד

^ויוצא אדם במצה שרויה והוא שלא נימוחה; אבל אם בשלה, אינו יוצא בה (כא).

^וברייתא שם מא וכרבי יוסף

• אינו יוצא בה – אחרי שהמצה נאפית מותר להשרותה במים, ולבשלה, כי אינה באה לידי חימוץ. אבל קיום המצוה נעשה דוקא בטעם המצה. וכשהשרו אותה במים, נותר בה טעם מצה, ובדיעבד ניתן לצאת בה ידי חובה[1]. אולם כשבישלוה, נתבטל ופג טעמה, ואין יוצאים בה ידי חובה[2].

היתר שריית המצה נחוץ מאד עבור הזקנים, כי בגיל מתקדם מצוי שהשינים נושרות, ואכילת המצה בעודה נוקשה, קשה מאד[3].

סעיף זה מלמד, כי אין שום איסור להכניס מצות במים או במרק. ומה שיש נוהגים לאסור מצה שרויה בפסח, מחשש לנוכחות קמח שלא נאפה במצה, והוא יחמיץ. זוהי חומרה בעלמא, כי על פי הדין אין לחשוש לזה. כמו כן מותר לעשות תבשילים מקמח מצה[4].

סעיף ה

^זאם אפו חמץ עם מצה, לא נאסרה אלא אם כן נגעה בחמץ ^חונוטל ממקום שנגעה כדי נטילת מקום (כב), והשאר מותר (כג). הגה: מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה עד שאין שולט שם האש, אוסרים אותה תוך הפסח (כד), אבל שאר מצות שבתנור מותרים (כה); וקודם פסח אין לאסור רק מקום ^*)דיבוקה (כו) (תה"ד סי' קכ"ז ופסקיו סימן קמ"ה). מצה נפוחה (כז) באמצעיתה, אסורה (כח). אבל אם עלה עליה קרום כדרך שעולה על הפת בשעת אפייה, מותרת (כט) (מהרי"ל). אם שני מצות שוכבות זו על זו בתנור קודם אפייתן, אסורים דהוי כמצה כפולה (ל) (מהרי"ו). וכן יש ליזהר שלא יגעו זה בזה בתנור בעודן לחין, כי אין האור שולט במקום נגיעתן ובאין לידי חימוץ (לא) (ב"י בשם ארחות חיים).

^זטור בשם רבנו תם. ^חבית יוסף לדעת הרא"ש שהביא הטור. ^*)(ואם הוא בערב פסח לאחר זמן איסורו צריך לשער בששים כנגד הכפל, מהרש"ל בתשובה).

• נטילת מקום – כעובי אצבע, כלומר שתי ס"מ.
• והשאר מותר – כי אין החמץ עובר אל המצה ללא נגיעה, וריח הלחם אינו אוסר[5].
• תוך הפסח – כי המקום שנכפל ונדבק, לא נאפה כל צרכו, ויתכן שהחמיץ. על כן המצה כולה נאסרת, כי אפילו אם החלק שהחמיץ קטן מאוד, הלוא למדנו[6] שבפסח עצמו, חמץ אוסר במשהו.
• מותרים – כמו שראינו בתחילת הסעיף, שאין חמץ הנאפה עם מצה בתנור אחד, אוסר את המצה.
• מקום דבוקה – כי לפני פסח, החמץ בטל בשישים. והפעפוע של החמץ המועט, ודאי שאינו יותר ממשהו.
• מצה נפוחה – מצה שנתגבהה במקום מסוים, בצורה בולטת, יותר משאר מקומות.
• אסורה – כי הנפיחות מעידה על חימוץ.
• מותרת – כי אין הקרום עדות על חימוץ.
• כמצה כפולה – כי במקום המגע, אין חום האש אופה לגמרי.
• לידי חימוץ – כשאפו בפסח עצמו, שתי המצות נאסרות. אבל אם אפו לפני פסח, די להוציא את מקום הדיבוק.

דין אפיית המצה (תסא)

• אדם המבקש לאפות מצות בתנורו הביתי, צריך להכשירו, כפי שלמדנו בסימן תנא, ולהשתמש בתבניות שלא שימשו לחמץ [ז].
• צריך לוודא שהמצות נאפות היטב, והמדד הוא, אם פורסים אותה, ואין הבצק נעשה כמין חוטין הנמשכים מהמצה (ג).
• לכתחילה אין לשרות מצה במים. ואם שרה, ולא נימוחה, יוצא בה ידי חובה (ד).
• זקנים וחולים יוצאים ידי חובה לכתחילה במצה שרויה, שלא נימוחה [כא].
• אין יוצאים ידי חובה במצה שהתבשלה (ד).
• מצה מבושלת, אפילו שלא יוצאים בה ידי חובת המצוה, אין בה חשש חימוץ. ומותר לשרות מצה במרק ובשאר נוזלים [כא].
• מצה שבציקה נכפל בתנור, חום האש אינו שולט שם, ולכן אסורה. אבל שאר מצות מותרות (ה).
• מצה שהתנפחה במקום מסוים, אסורה (ה).
• שתי מצות השוכבות זו על זו בתנור, אסורות (ה).

[1] ויש אומרים שלכתחילה לא ישרה אותה במים, וההיתר הוא בדיעבד, או לכתחילה לחולה או לזקן. והנצרך לזה, עדיף שישרה את המצה במים מבשאר משקים, כי המים פחות פוגעים בטעם המצה. עיין מ"ב ס"ק יז.

[2] ויש אוסרים להשרות את מצת המצוה אפילו בכלי שני, אף שלגבי שבת פסקו שכלי שני אינו מבשל. כי יש אומרים שיש בישול אחר אפיה גם בכלי שני. אמנם בשעת הצורך, ניתן להשרות בכלי שני, כי יש על  מי לסמוך, שהרי  מעיקר הדין, כלי שני אינו מבשל, אפילו אחר אפיה.

[3] הביאור הלכה (ד"ה יוצא) מביא גם עצה לפורר את המצה, ולאוכלה מפוררת.

[4] ועיין שערי תשובה סימן תס אות א (י).

[5] כפי שמובא ביורה דעה סימן קח, ש"ריחא לאו מילתא היא".

[6] סימן תמז סעיף א