סימן תס"ב – דין מי פירות אם מחמיצין, ובו ז' סעיפים

מסימן זה עד תסז, השולחן ערוך דן בתנאים בהם דגן מחמיץ, ובתנאים בהם אינו מחמיץ.

סימן זה דן בהחמצת מי הפירות. סימן תסג דן אם נוזל החיטה מחמיץ. סימן תסד עוסק במיני תיבול, אם מחמיצים אם לאו. המורסן, שהוא קליפת החיטה, נידון בסימן תסה. בסימן תס"ו נידונו סוגי משקים שונים, וסימן תסז דן אם דגנים שבאו עליהם מים, לפני שנטחנו, מחמיצים.

סעיף א

^אמי פירות (א) בלא מים אין מחמיצין כלל. ומותר לאכול בפסח מצה שנלושה במי פירות אפילו שהתה כל היום (ב), ^באבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה (ג) וקרא כתיב לחם עוני (דברים טז, ג).

^אטור בשם רבנו יונה ממימרא דרבי שמעון בן לקיש, פסחים לה ע"א. ^בשם בברייתא.

• מי פירות – ובכללם ביצים, שמנים, ומיצים למיניהם.
• אפילו שהתה כל היום – מכאן נלקח ההיתר עבור עוגיות כשרות לפסח, הנילושות במי פירות.
• שהיא מצה עשירה – אמנם אין היא חמץ, אבל גם לא ניתן לצאת בה ידי חובה.

סעיף ב

^גמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה הילכך אין ללוש בהם (ד); ^דואם לש בהם, יאפה מיד (ה).

^גטור מברייתא דאין לשין וכו' שם (לו ע"א). ^דשם בברייתא וכחכמים.

• אין ללוש בהם – מחשש שהעיסה תחמיץ בשהייה קטנה. אמנם אין זה אלא חשש, לכן בדיעבד, אם לא ראה סימני חימוץ, מותר[1].
• יאפה מיד – כשאופה מיד, אין זמן להחמיץ.

סעיף ג

^המותר ללוש ביין אף על פי שאי אפשר לו בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר (ו), ואף לכתחלה רגילים ליתן מים (ז) בשעת הבציר כדי להתיר נצוק (ח). ואף על פי כן אין לחוש להם, הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה.

^הסמ"ג.

• שנופלת בשעת הבציר – בשעת הבציר יורד גשם. לכן, בעת סחיטת הענבים, מעורב קצת מים. עם זאת, למרות המים שבו, אין היין נחשב כממהר להחמיץ, כי המים בטלו והפכו ליין[2]. ורק בשעת הלישה אסור להכניס יין ומים לקמח, כי עיסה כזו ממהרת להחמיץ .
• רגילים ליתן מים – לפני שנסביר מדוע הכניסו מים ביין, עלינו לדעת שיין הגוים הוחשב יין נסך, עקב מנהגם לנסך יינם לעבודה זרה, ונאסר מן התורה. איסור זה, עקב שכיחותו, החמירו בו מאד, וגם "ניצוק" נאסר. כלומר, זרם היין, כשנמזג מכד יהודי לכדו של גוי, ובו כמה טיפות יין, יוצר חיבור, שאוסר גם את יין היהודי. מגודל החומרה, לא ניתן לבטל איסור זה ברוב היתר, כי תערובת מין במינו, ביין נסך, אינה בטלה בשישים, אלא אפילו משהו אוסר.
• כדי להתיר נצוק – הנצוק המדובר הוא זרם היין מכלי היהודי לכלי הגוי, שיתכן וייצור איסור, כפי שהוסבר. איסור זה ניתן למניעה, על ידי תוספת מים ליין היהודי. וכשיין נסך מתערב מין בשאינו מינו (כלומר אם מתערב בנוזל שטעמו שונה), הרי הוא בטל בשישים. לכן נהגו להוסיף מים ליין היהודי, כדי למנוע מראש איסור זה.

סעיף ד

^ומי בצים ושאר משקים, כולם הוו בכלל מי פירות (ט). הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש (י) במי פירות, ואפילו לקטוף המצות (יא) אין נוהגין, רק לאחר אפייתן בעודן חמין (יב), ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה (יג).

^וטור בשם רבנו תם והרא"ש בפרק ב דפסחים.

• בכלל מי פירות – הם לבדם אינם מחמיצים, ובצירוף מים ממהרים להחמיץ.
• אין נוהגין ללוש – כי יש דעה בראשונים שסוברת שמי פירות כן מחמיצים, ואף שדעה זו היא דעת יחיד, לכתחילה, חוששים לה[3].
• ואפילו לקטוף המצות – כלומר אחר הכנתם לאפיה, וטרם כניסתם לתנור, אין לזלף עליהם מי פירות.
• בעודן חמין – כי בסיום האפייה, כל הקמח כבר נאפה, ולא שייך בו חימוץ.
• הצריך לזה – כי מעיקר הדין, הרי הלכה היא שאינם מחמיצים. וגם למנהג אשכנז, אין עיסה כזו נחשבת חמץ. לכן, אף שנמנעים מאכילת מצה עשירה, מותר להם לשמרה בבית, ואין בו איסור בל יראה.

פוסקי דורנו נחלקו לגבי עוגות מצה עשירה "פפושדו". אמנם למעשה, אפשר לסמוך על המתירים[4].

סעיף ה

הלש עיסה במי פירות, טוב לעשותה פחות משיעור עשרון (יד), כדי שלא תתחייב בחלה (טו).

^זסמ"ק סימן ריט בשם רבנו נתנאל, מפני שאינה מקבלת טומאה, ואסור לשרפה, ואסורה לטמאים, כדלעיל בסוף סימן תנ"ז בהג"ה, ועיין ביורה דעה סימן שכ"ד.

• פחות משיעור עשרון – שיעור עשרון הוא 1.560 קילו[5].
• שלא תתחייב בחלה – יש מחלוקת ראשונים אם עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה. הסוברים שהיא חייבת, מצריכים לברך על ההפרשה. אבל לסוברים שאינה חייבת, זו ברכה לבטלה. על כן טוב להימנע מלישת עישרון, כדי שלא להכנס לספק זה. הסיבה שהמחבר כתב זאת רק בלשון "טוב" היא, משום שאין כאן איסור. ואם לש עישרון, יפריש חלה, ויברך, כפי שפסק המחבר ביורה דעה (סימן שכט סעיף ט)[6]. את החלה לא יכול לשרוף, אלא יניחנה בצד עד שתתקלקל מעצמה, ואז יזרקנה.

סעיף ו

^חחטה שנמצאת בדבש או ביין וחומץ, מותר (טז), ובלבד שלא נתערב בהם מים (יז).

^חטור ודלא כהירושלמי, וכן כתב הרא"ש בפרק ב דפסחים.

• מותר – שהרי הכלל הוא, שמי פירות אינם מחמיצים. והרמ"א לא אסר כאן, כי מנהג איסור מי פירות הוא חומרא, והחשש שהחיטה תחמיץקטן, על כן לא הוסיף חומרה על חומרה[7].
• שלא נתערב בהם מים – כי אז המשקה ממהר להחמיץ.

סעיף ז

^טיש לברר המלח קודם פסח מחטים שלא יהיו בתוכו, כי כשהמלח מתלחלח הוא נכנס מעט מעט בחטים ומתחמץ (יח).

^טהגהת מיימוני פרק ה.

• ומתחמץ – המלח נחשב כמים, כי יצירתו מן המים המלוחים. כיום, שלא נמצאים חיטים במלח הקנוי, נידון זה אינו מעשי.

דין מי פירות אם מחמיצים (תסב)

• מי פירות בלא מים, אינם מחמיצים כלל. ומותר לאכול בפסח מצה עשירה, שהיא מצה שנילושה במי פירות, בביצים או בחלב (א) (ד).
• אין יוצאים ידי חובה במצה עשירה (א).
• עוגות מצות פפושדו, מותרים [יג].
• מנהג אשכנז שלא לאכול מצה עשירה. אמנם לחולה או לזקן מותר, ואין איסור להשהות את המצה עשירה בביתו (ד).
• אין לערבב מים במי פירות, כי אז העיסה ממהרת להחמיץ (ב).
• אם בכל זאת עירב בהם מים, ואפה מיד, מותר בדיעבד (ב).
• מעט מים שנתערבו במי פירות קודם הלישה, המים בטלים, ודינם כמי פירות (ג).
• אין ללוש עיסה עם מי פירות בכמות גדולה מ1.560 קילו (ה).
• אם בכל אופן לש כמות גדולה זו, יפריש חלה, ולא ישרפנה, אלא יניחנה בצד, עד שתתקלקל [טו].

[1] עיין מ"ב ס"ק ח. ודע שלפי הרמב"ם והרי"ף גם מי פירות שנתערב בהם מים, אינם מחמיצים.

[2] המשנה ברורה (ס"ק יא) הביא דעות, שרק אם היין תסס אחר חדירת המים, אז הם בטלים. אמנם מותר לסמוך על דעת המחבר, וגם אם חדרו מים ליין אחר תסיסתו, ניתן ללוש עמו.

[3] ויש מסבירים, שחוששים שמא התערב מים.

[4] המחמירים חוששים שמא מכניסים חומרים מסוימים בעוגה, שבכוחם ממהרים את החמצתה, או שמא ביין היה קצת מים, ועוד שאר חששות. ואולם הרב עמאר, בתשובתו, דחה את כל החששות. ראה שו"ת שמע שלמה סימן יג.

[5] ראה לעיל סימן תנו סעיף קטן ג.

[6] המחבר סותר את עצמו, לכאורה. הנה בהלכות חלה פסק, כאמור, שעיסה הנילושה במי פירות, חייבת בחלה, ולא התחשב בדעת החולקים, בעוד שאצלנו התחשב בדעתם. לכן כתבנו שכאן לא אסר, אלא רק נתן עצה כיצד לצאת ידי כל הדעות.

מלבד האמור, יש טעם נוסף מדוע חילק המחבר בין דבריו בהלכות חלה לדבריו כאן: עיסה הנילושה נטמאת במים שבה, כי לאחר שהקמח בא במגע עם מים, הוא מוכשר לקבל טומאה, וכיון שכולנו טמאי מתים, מגע ידינו מטמא את הקמח, נמצא שהחלה טמאה ומותר לשרפה. אבל כשנילושה רק במי פירות, אין הקמח מוכשר לקבלת טומאה, והחלה נותרת טהורה, לכן נאסר לשרפה. מציאות כזו, יוצרת חשש שמא יאכלנה. לכן אפשר לייעץ שילוש עיסה שאין בה שיעור, וממילא תפטר מחיוב חלה.

ואולם כשלשים קמח בכל ימות השנה, אין כזו בעיה כמעט, כי לא מונעים מגע מים בקמח, ולכן נעשה מוכשר לטומאה, ואין איסור לשרפה.

טעם זה, שאין המשקה מכשיר את העיסה לקבלת טומאה, שייך רק בחלק מן המשקים, כי יש משקים, שמכשירים לקבל טומאה כמים, והם: יין, חלב שמן זית ודבש דבורים.

[7] ראה גם בשולחן ערוך הרב (סימן תסב סעיף י) שהביא סיבה נוספת מדוע לא העיר כאן הרמ"א, וכך כתב: "אפילו למנהגינו שאנו חוששין בכל מי פירות, שמא נתערב בהם מים, אף על פי כן אין להחמיר בחטה הנמצאת בתוכם, כי חששא זו אינה כדאי אלא לאסור לכתחלה, שלא ללוש בהם עיסה, ושלא לעשות מהם תבשיל עם קמח. אבל בדיעבד, לא היה כדאי לאסור בשביל חששא זו, ואין אנו מחמירין אף בדיעבד, אלא כדי שלא יעשה כן פעם אחרת לכתחלה, אם נתירם לו לאכלם בפסח. אבל בדבר הנעשה מאיליו, כגון חטה שנפלה לתוך מי פירות, אין להחמיר בדיעבד".