שולחן ערוך כפשוטו סימן תס"ז-דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא לתוכו חטה

שולחן ערוך כפשוטו

הלכות פסח

סימן תס"ז – דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא לתוכו חטה, ובו ט"ז סעיפים

בסימן זה יש שני חלקים:

החלק הראשון, מסעיף א עד סעיף י, מבהיר את דינם של זרעוני חיטה, לא טחונים, שבאו במגע עם מים. בדרך כלל, החימוץ נעשה בקמח דגנים שבא במגע עם מים. ואולם בתנאים מסוימים, יכולים גם זרעוני דגנים שאינם טחונים להחמיץ, במגע עם מים. אם כי, לא כל מגע במים מחמיץ, כפי שראינו בחליטה[1], שמעיקר הדין, אין מים רותחים הנשפכים על דגנים מחמיצה (אלא שהגאונים אסרו זאת, כי איננו בקיאים בהכנת חליטה).

בחלק השני, מסעיף יא עד סעיף טו, נדון באיסור "משהו חמץ", היכן מחמירים, והיכן לא. ונראה, כי מעיקר הדין, דווקא בבישול "משהו חמץ" יאסור כל התבשיל בו התבשל, אבל "משהו" שהתערב בצונן מליחה אפיה וצליה אינו מתפשט לאסור את הכל, ורק מקום מגעו נאסר.

סעיף א

^אדגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים (א) כשם שאסור לאכלו (ב) כך אסור לקיימו (ג), אלא מוכרו לישראל ומודיעו (ד), כדי שיאכלנו קודם הפסח; ואם מכרו לאינו יהודי קודם פסח, מוכר מעט לכל אחד ואחד כדי שיכלה קודם הפסח, שמא יחזור האינו יהודי, וימכרנו לישראל (ה).

^אלשון הרמב"ם בפרק ה מעובדא דההוא ארבא דטבעה וכו' פסחים מ ע"ב וכפי גרסתו שם בגמרא.

שנפל עליו מים – לפני פסח.
שאסור לאכלו – מחשש שחלק מגרגירי החיטה נבקעו ונעשו חמץ.
אסור לקיימו – כי מתייחסים אליהם כאל חמץ ודאי.
מוכרו לישראל ומודיעו – שהם חמץ, כדי שיסיים צריכתם קודם פסח.
וימכרנו לישראל – והוא לא יבחין שהחיטים נתחמצו, כי אינן ניכרות.

סעיף ב

^ב (ו) דגן זה שנטבע בנהר או שנפלו עליו מים, אף על פי שלא נתבקע אסור, דכיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ (ז). הגה: ולכן יש ליזהר שלא יבואו מים או גשמים מזלפים על החטים, כי אז אפילו לא נתבקעו, אסורות (ח). ודגן שהיה מונח בעלייה (ט) וירדו גשמים דרך הגג בקצת המקומות ונתלחלחו, אותן שנתלחלחו אסורות (י), אבל שאר מקומות מותר להשהותן מכח ספק ספיקא (יא), שמא לא ירדו עליהם גשמים, ואם תמצי לומר ירדו, שמא לא נתחמץ; אבל לאכלן בפסח אסור, ולא מהני ספק ספיקא (יב) (אגור וכל בו).

^בטור בשם רבנו אפרים והגהות מימוניות בשם רא"ם.

הקדמה – מעיקר הדין, חיטה שלא נתבקעה, לא החמיצה, כיון שלא חדרו מים אל תוכה. ורק בחיטה שנתבקעה קיים חשש שאולי נתחמצה.
דכיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ – תרגום: 'בגלל שמונחים זמן רב במים יש חשש שנתחמצו', כי זרע החיטה מתרכך אחר שהות במים, ויתכן שחדרו אל תוכו.
אסורות – מהסיבה הנזכרת בשיטת המחבר.
בעלייה – בקומה העליונה, תחת הגג.
אותן שנתלחלחו אסורות – כפי שראינו, אם שרו חיטים במים, חוששים שמא החמיצו.
מכח ספק ספיקא – ספק ספיקא פירושו, שתי סיבות להתיר: א. ספק אם בכלל באו במגע עם מים. ב. אם הורטבו במים, יתכן שלא החמיצו. ובהלכה הכלל הוא, שמקילים בספק ספיקא.
ולא מהני ספק ספיקא – כי לגבי אכילה מחמירים בפסח לאסור במשהו, על כן מחמירים גם שלא להתיר ספק ספיקא. אמנם זו רק דעת הרמ"א, כי לדעת המחבר גם באיסור חמץ מקילים מחמת ספק ספיקא, ולדעתו מותר לאכול חיטים אלה.

סעיף ג

^גחטים שבאו בספינה, אם הם יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן, אחזוקי איסורא לא מחזקינן (יג).

^גטור בשם בה"ג ובשם רב צמח גאון.

אחזוקי איסורא לא מחזקינן – תרגום: 'איננו מחזיקים שהיה בו איסור', כלומר אין לחשוש על מה שלא ראו עינינו, לכן סתם חיטים מוחזקות כשרות לפסח.

סעיף ד

^דשנה שרבו גשמים וירדו על ערימות שבשדות עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים, אין חוששין לסתם חטים של אותה שנה (יד).

^דתשובת הרשב"א.

סתם חטים של אותה שנה – כלומר רק חיטים בהן אובחנה פגיעה ויתכן שהחמיצו נאסרות, אבל השאר מותרות מחמת ספק ספיקא, שהרי יתכן ולא נגעו בהם מים, ואפילו אם נגעו, יתכן שלא החמיצו[2].

סעיף ה

^ה (טו) דגן שבמחובר שנתייבש לגמרי ואינו צריך ליניקה (טז), כמאן דמנח בכדא דמי ומקבל חימוץ אם ירדו עליו גשמים (יז).

^הרשב"א בתשובה מהא דפסחים לג ע"א.

הקדמה לסעיף – החיטים, כל זמן שהן מחוברות לגבעולן, באמצעותו יונקות מהקרקע, לא יחמיצו, אפילו בירידת גשמים רבים.
ואינו צריך ליניקה – אחר ייבושן המוחלט הן נחשבות תלושות, כי חדלו לינוק מן הקרקע, ובירידת גשמים, הן עלולות להחמיץ.
כמאן דמנח בכדא דמי – תרגום: החיטים נדמות כמונחות בכלי.

סעיף ו

^וחטים שנמצאו בהם (יח) מבוקעות (יט), אותן שאין מבוקעות מותרות מפני שהדבר מצוי שבשעת גשמים, עליונות הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע, ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל (כ).

^ותשובת הר"ן.

שנמצאו בהם – אחר קצירת החיטים וכינוסם בגדיש.
מבוקעות – הגשמים ביקעום, ויתכן שהחמיצו.
ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל – כלומר, רק החיטים שסביר כי נגעו במים אסורות, דהיינו העליונות, עליהן הגשם ירד, וגם התחתונות המונחות על הקרקע, כי בעת הגשמים, הקרקע כולה נרטבת.

סעיף ז

^זישראל שיש לו בורות מלאים חטים, וחושש שמא יש בקרקעית הבור ובקירותיו חטים מבוקעים מלחות הבור והארץ (כא), בביטול בעלמא סגי (כב) (ועיין לעיל סימן תל"ו סעיף א' (כג)).

^זבתשובה להרמב"ן, סימן קס"ח.

חטים מבוקעים – מה שמעורר חשש שהחיטים החמיצו, ואף שאין לו כוונה לצרוך חיטים אלה, יש לחשוש מפני איסור בל יראה.
בביטול בעלמא סגי – כי אין וודאות שהחיטים החמיצו.
ועיין לעיל סימן תלו – שם כתב רמ"א, כי אחר פסח מותר למכור לגוי חיטים שספק נתחמצו באוצר, ואף שעבר הפסח אין לאסרו בהנאה, כי איסורו מדרבנן, ובספק מותר.

סעיף ח

^חדבש של אינו יהודי (כד), אין מחזיקים בו איסור ואוכלים אותו בפסח. הגה: מיהו יש מחמירין (כה) (מרדכי פרק כל שעה והגהות מיימוני פ"ד). והמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש רק אותו שמביאים בחביות מן הכוורת, שעושין ממנו משקה שקורין מע"ד (כו). ותאנים יבשים וענבים יבשים שקורין רוזינ"י גדולים או קטנים, תלוי במנהג המקומות, כי יש מחמירים שלא לאכלן (כז) ויש מקילין; ולכן נהגו במדינות אלו להחמיר שלא לאכול שום פירות יבשים, אם לא שידוע שנתייבשו בדרך שאין לחוש לחמץ (כח). וצוקר (כט) אסור לאכלו, אפילו להשהותו אסור (ל) (תרומת הדשן סימן קי"ט). וביום טוב האחרון אוכלין פירות יבשים וצוק"ר קנדי"ל (לא) שאין בו חשש חימוץ (מהרי"ל). והמנהג במדינות אלו שלא לאכול כרכום (לב) שקורין זפרי"ן או נעגלי"ך (מהרי"ל), מיהו אינן אוסרין תערובתן, וכן נראה לי (לג).

^חטור והגהות מיימוני בשם ראב"ן והרא"ש בתשובה כלל כד.

דבש של אינו יהודי – יש שרצו לאוסרו, מחמת אלה שהכניסו בו קמח חמץ. אולם דבר זה אינו שכיח, על כן אין לאסור. כל שכן בימינו, שאין לחשוש לזה.

וכן שאר מאכלים, כגון קפה, קקאו, וכל מוצר שאין ברכיביו חמץ, יש להתירם בפסח, גם ללא השגחה מיוחדת לפסח. כיום, בארץ ישראל, כמעט כל מוצר נמכר בהשגחה מיוחדת לפסח, ללא תוספת מחיר, לכן ודאי עדיף לצרוך אותם.

יש מחמירין – כי בזמנם ובמקומם אכן היה חשש לתערובת חמץ בדבש.
שקורין מע"ד – כי נודע בבירור, שבמשקה זה אין מוסיפים קמח חמץ.
שלא לאכלן – כי חששו שנבלע בהם חמץ בעת ייבושם.
שאין לחוש לחמץ – אם כן הכל תלוי במציאות. ואם זו אינה ידועה, ולא ניתן להשיג מידע על רכיבי המוצר, או שלא יודעים כיצד לפענח את הרכיבים, צריך לקנות דברים מושגחים.
וצוקר – סוכר.
אפילו להשהותו אסור – כי בזמנם נתערבו בו חיטה או קמחים שהחמיצו. אמנם כיום, הרי עינינו רואות שהסוכר הנמכר במהלך השנה, סגור בחבילות, ונקי מחמץ ומכל תערובת. לכן אין צורך לקנות סוכר מושגח מחמץ.
וצוק"ר קנדי"ל – הסוכר, מספר מקורות לו, כגון קנה סוכר, וסוכר סלק. בזמנם היה בחלק מהם חשש להמצאות חמץ, ובחלק כלל לא חששו. עם זאת, כולם נאסרו, כשנארזו ללא השגחה, כדי שלא יבלבלו בינם. אמנם בחוץ לארץ, ביום שמיני של פסח, הרי אין איסור, אלא רק מתורת מנהג, לכן הסוכר שנאסר בימי הפסח משום גזירה, אינו אסור בו.
שלא לאכול כרכום – גם זה משום חשש לחמץ המעורב בהם.
וכן נראה לי – כי אכן אין זה אלא חשש רחוק.

סעיף ט

^טתבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים, אם נתבקעו ממש הרי כל התבשיל אסור (לד); ואם לא נתבקעו ממש, התבשיל מותר (לה), הגה: ואין המנהג כן, אלא אוסרים הכל במשהו אפילו לא נתבקעו (לו). ואותם חטים או שעורים שורפים אותם (לז).

^טטור בשם הרי"ף, וכן כתב הרמב"ם בפרק ה'.

כל התבשיל אסור – כדין חמץ בפסח, שאוסר אפילו במשהו.
התבשיל מותר – כי אין וודאות שנעשו חמץ, וכיון שאיסור חמץ במשהו הוא איסור דרבנן, יש להקל בספק.
אפילו לא נתבקעו – לדעת רמ"א, כיון שחמץ בפסח אסור במשהו, יש לאסור גם בספק.
שורפים אותם – כי מחשיבים אותם כחמץ בעין.

סעיף י

^יתרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת, מותר למוכרה לאינו יהודי, שאינה נמכרת יותר ביוקר (לח) בשביל החטה שנמצאת בתוכה. הגה: ובמדינות אלו נוהגין לשרוף הכל (לט) (ועיין לעיל סימן תמ"ז סעיף ג') (מ). ^כואם נמצאת ביום שמיני של פסח, מותר להשהותה עד אחר הפסח (מא).

^ימרדכי בפרק ב דפסחים. ^כטור בשם ר"א ממיץ ושאר פוסקים.

שאינה נמכרת יותר ביוקר – כלומר אפילו שנאסר העוף באכילה מחמת "משהו חמץ" שבו, אבל גופו עצמו הרי איננו גוף חמץ, לכן מותר למכרו אפילו שהנאה מחמץ אסורה, כי החמץ הבלוע בבשר העוף אינו מייקר את המחיר, נמצא שאין כל הנאה מן החמץ.
נוהגין לשרוף הכל – לרמ"א, כיון שחמץ אוסר במשהו, נחשבת התרנגולת כולה כמו חמץ.
סימן תמ"ז סעיף ג' – שם הוסבר, כי חיטה הנמצאת בתרנגול שהתבשל בתוך הפסח, אוסר במשהו. וממילא צריך לשרוף את התרנגול, כי הוא נחשב חמץ. ודעת המחבר שאף שאכן התרנגולת אסורה גם באכילה וגם בהנאה אבל אינה נחשבת חמץ ולכן מותר למוכרה לאינו יהודי.
עד אחר הפסח – יום שמיני של פסח בחוץ לארץ אינו אסור אלא מדרבנן, ואין להחמיר בחומרה זו שאיננה עיקר הדין.

סעיף יא

^לאם נמצאת חטה בקועה (מב) בעיסה או במצה אפויה, יסיר ממנה כדי נטילת מקום (מג), והשאר מותר. ^מויש מי שאוסר כל העיסה ^נאו אותה מצה (מד); וראוי לחוש לדבריו (מה) אם לא במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק. הגה: וכן נוהגין תוך הפסח לאסור אותה מצה (מו) שנמצא בה החטה, ומתירין את האחרות, בין שנמצא בה אפויה או חיה, ואמרינן כאן נמצאת כאן היתה (מז); ואם נמצאת בעיסה, אוסר כל העיסה (מח); ודוקא תוך הפסח, אבל קודם הפסח אין אוסרין רק כדי נטילה (מט), והכי נהוג.

^לטור בשם אביו הרא"ש בפרק ב דפסחים. ^משם בשם אחרים, וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן קעו. ^נטור בשם קצת גדולים.

חטה בקועה – מניחים שהחמיצה, כי הבקע מעיד שהמים יכלו לחדור אל תוכה ולהחמיצה.
כדי נטילת מקום – לא הכל נאסר, כי בעוד שבבישול האיסור מתערב בכל האוכל, הרי שבאפיה אין האיסור מפעפע ומתפשט כל כך, לכן יאסר רק המקום סביב החיטה שהחמיצה.
אותה מצה – חומרת איסור "משהו חמץ" גורם שנחשוש שמא נתפשט בכל שטח המצה.
וראוי לחוש לדבריו – כלומר, מעיקר הדין מותר, אלא שאם אין הפסד גדול, יש מקום לחשוש לשיטת המחמירים.
לאסור אותה מצה – ולא מצות אחרות שנאפו עמה. ונראה, כי הרמ"א סבור שמחמירים ואוסרים מצה זו גם בהפסד או שעת דחק, ולא כדעת המחבר.
כאן נמצאת כאן היתה – לא חוששים שהחיטה הייתה בעיסה הגדולה טרם חולקה למצות. ואף שניתן להניח כי אכן היתה בו לפני החילוק, אבל כיון ש"איסור משהו" הוא חומרה, אפשר להקל, כשיש צד נוסף להקל, כמו במקרה זה, שיש ספק אם בזמן לישת העיסה היה בו בכלל "משהו" חמץ, לכן המצה כשרה לאכילה[3].
אוסר כל העיסה – הרמ"א פוסק כ"יש מי שאומר" שבמחבר, וחושש שמשהו מהחמץ פעפע בכל העיסה.
רק כדי נטילה – צריך להסיר רק את סביבות החיטה, שם יש סבירות שחלק ממשי מהחיטה שהחמיצה פעפע, אבל בשאר העיסה החשש הוא רק מפני התפשטות "משהו", ולפני פסח אין אוסרים מחמת "משהו". וכבר פסקנו[4] שחמץ שהתבטל לפני פסח, אינו חוזר ואוסר בפסח.

סעיף יב

^סאם מלגו (פירוש שהרתיחוהו במים להעביר הנוצה) תרנגולת, ואחר כך מצאו במים (נ) גרעין חטה בקועה, אסורה התרנגולת (נא). ^עואם נמצאת חטה בקועה (נב) או לחם חמץ (נג) בכלי של מים ואין בו כדי ליתן טעם, ^פשהמים צוננים, ובישלו באותם מים (נד) תבשיל או לשו עיסה, מותר (נה); ^צויש מי שאוסר, אם הוא בתוך הפסח (נו). הגה: (נז) ויש מי שמתיר אפילו במליגת תרנגולים, משום דאמרינן שמא אחר כך נפלה לשם (נח) (תא"ו נ"ה מח"ו ומהרי"ב). ויש מי שאוסר בשאר בשר ומתיר בתרנגולת (נט) מכח ספק ספיקא (מרדכי פרק כל שעה). ולענין מנהג נראה לאסור בשאר בשר (ס) או בחטה שלימה אפילו בתרנגולת (סא). ודווקא אם נמלגו התרנגולים, דהיינו שהיו המים חמין, אבל אם היו צוננין ושרו שם תרנגולים (סב), אין לאסור מספיקא (סג). ובמקום דאיכא למימר שמא נתעכל החטה בתרנגולת, כגון שהיא שבורה (מהרי"ב), אפילו במליגה יש להתיר מכח ספק ספיקא (סד). מיהו אם נתערבו התערובות (סה) ויש הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב, יש להקל בכל זה (סו) בספיקות איסור דרבנן שהוא משהו, ויש להתיר שאר תבשילין שיש בהן תערובות מאותה תבשיל של הבשר שנשרה במים או נמלג (סז), כך נראה לי.

^סטור בשם ראב"ן. ^עשם בשם אבי העזרי. ^פדתרתי בעינן, שיהא יותר משישים, ושיהיו המים צוננים. ^צכן פירש הבית יוסף דברי הטור דמתיר לדעת הרא"ש.

מצאו במים – בהם מלגו.
אסורה התרנגולת – כי החיטה נתחמצה, וחמץ בפסח אוסר במשהו.
חטה בקועה – הנחשבת חמץ.
לחם חמץ – שהוא ודאי חמץ.
ובישלו באותם מים – אחר הוצאת החיטה או הלחם, כמובן.
מותר – כי מה שחמץ אוסר במשהו, זה דוקא מחמת בישול, שמערב חמץ בכל. אבל מים צוננים, אינם מעבירים את החמץ הלאה.
בתוך הפסח – כי חוששים שמא משהו חמץ אכן פעפע. וכשארע הדבר לפני פסח, אין החמץ המבוטל חוזר ואוסר בפסח, כמו שראינו, על כן ודאי מותר[5].
הגה – הבנת דברי הרמ"א בסעיף זה תיעשה בנקל אחר הקדמה קצרה. לדעתו, גם "ספק משהו חמץ" אסור, בניגוד למחבר שמתיר "ספק משהו" ככל ספק דרבנן. עם זאת, הרמ"א מודה שבהצטרף סיבה נוספת להקל, אין להחמיר בספק משהו.
אחר כך נפלה לשם – דעה זו מנוגדת לדברי המחבר, כי בעוד שלדעתו התרנגולת אסורה, כי סביר שהחיטה היתה כבר במליגה, הרי שלדעה זו שהביא רמ"א (ולא פסק כמותה), זהו רק "ספק משהו", כי אין וודאות שהיתה במליגה, ולכן מותר, הגם שעכשיו החיטה מצויה במים, שכן איסור "משהו" הוא דרבנן, וב"ספק משהו" מקילים[6].
אוסר בשאר בשר ומתיר בתרנגולת – ההבדל בין תרנגולת לבשר הוא, שאצל תרנגולת, מלבד הספק הנזכר (שמא נפלה החיטה במים אחר המליגה), יש ספק נוסף, והוא, שמא היתה החיטה במעי התרנגולת, כי דגן הוא מאכל תרנגולים. ואם כך ארע, אין החיטה מחמיצה, כי מיצי העיכול וחומציותם מונעים את חימוצה. נמצא שיש שתי סיבות להקל, על כן מקילים. אבל חיטה שנמלגה עם בשר, לא יתכן שבאה ממעי הבהמה, הלכך יש רק ספק אחד, מתי נפלה החיטה למים, קודם המליגה או אחריה. ואף שזה ספק בדרבנן, הרי נהגו להחמיר בספק משהו, והבשר נאסר.
לאסור בשאר בשר – כי כאמור, לפי המנהג, אוסרים בספק משהו.
בחטה שלימה אפילו בתרנגולת – היוותרותה בשלימות מוכיחה שלא נתעכלה, מה שמותיר רק ספק אחד, מתי נפלה החיטה למים, האם קודם המליגה, ואז התרנגולת אסורה, כי נמלגה במי חמץ. או אחר המליגה, והתרנגולת אינה נאסרת. וכיון שזה רק ספק אחד, מחמירים[7].
ושרו שם תרנגולים – שהו במים פחות מעשרים וארבע (24) שעות. אבל אם שהו יותר, הם נחשבים כמבושלים, ונאסרים.
אין לאסור מספיקא – כי אפילו אם נפלה חיטה למים קודם שריית התרנגולת, הרי אלו מים צוננים שאינם מעבירים חמץ ממקום למקום.
מכח ספק ספיקא – שמא התעכלה ואין בכוחה להחמיץ. ושמא נכנסה למים רק אחר המליגה. ומתירים, כי יש כאן שתי ספיקות בדבר שאיסורו מדרבנן.
אם נתערבו התערובות – אם הבשר שנאסר במליגתו ברותחים בהם מצאו חיטה, או שמצאו חיטה בתרנגולת, נתערבו בתבשיל, התבשיל מותר. כי האיסור עצמו כבר חומרא, בהיותו ספק משהו. על כן אין לאסור תבשיל שנתבשל עם בשר זה או תרנגולת זו[8].
יש להקל בכל זה – כי מעיקר הדין, הרי זה ספק דרבנן, והיה אפשר להתיר גם אם לא היה "ספק" זה מתערב במשהו אחר. ואם מתערב במשהו אחר, אפשר בהחלט להקל.
תערובות מאותה תבשיל של הבשר – כלומר התבשיל הבשרי שנאסר (לאחר שבתוכו נמצאה חיטה, שיתכן ונפלה בו טרם הבישול ואסרתו) התערב בתבשיל אחר, כגון תפוחי אדמה וירקות, או אפילו בתבשיל בשר אחר, אלא שניכר וברור איזה בשר מהתבשיל הראשון ואיזה מהתבשיל השני. במקרה זה, התבשיל השני מותר באכילה, אף שבלע קצת מהתבשיל הראשון. כי איסור התבשיל הראשון לא נובע מעיקר הדין, אלא מחומרה, שהרי הוא ספק דרבנן שהחמירו לגביו, ואין איסורו חזק כל כך לאסור תבשילים אחרים.

סעיף יג

^קאם הגעילו יורה מחומצת בת ^ריומא (סח) וירדו המים (המחומצים) לבור (סט) ^שבתוך הפסח (ע), אסור לשתות מימיו בפסח, בשביל שנתערבו.

^קטור והמרדכי בפרק ב דפסחים.^רבית יוסף. ^שבית יוסף.

יורה מחומצת בת יומא – קדירה (סיר) שדפנותיה בלעו חמץ, מבישול אותו יום.
לבור – שמכונסים בו מי שתיה, ונתערבו בהם מי חמץ, ובפסח אפילו משהו חמץ אוסר.
בשביל שנתערבו – אם התערובת ארעה קודם הפסח, המים מותרים, כי לפני פסח, חמץ מתבטל בתערובת[9].

מסעיף זה יש להוכיח, כי אין סיבה להחמיר בשתיית מי ברז בפסח, מכח טענה שהמים באים מהכנרת, ובה מושלכים פיסות לחם וחמץ, וממילא יש משהו איסור במים. שכן מי הכנרת צוננים, ואין החמץ מפעפע ומתפשט בכולו. ואפילו אם יפעפע בכולו, הרי נתבטל לפני פסח, ואינו חוזר להיות אסור.

סעיף יד

(עא)^תאם נמצאת חטה מבוקעת (עב) בתרנגולת קודם מליחה, די בשטיפה (עג). ^אואם אחר מליחה (עד), די בקליפה (עה); ^בויש מחמירים לומר שמעמיק כל סביבותיה (עו) וחותך ומשליך; ואם נמלחו עמה תרנגולות אחרות (עז), קולף את כולם (עח). הגה: ויש מחמירים לאסור כל מה שנמלח ביחד (עט). אבל העיקר לאסור אותה חתיכה כולה שנמצאת החטה עליה (פ), ולהתיר האחרות על ידי קליפה קצת (פא). ואם רוצה יוכל למכור הכל לאינו יהודי, כמו שנתבאר סימן תמ"ז סעיף א', אף על גב דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ (פב), כן נראה לי.

^תרבנו ירוחם. ^בטור בשם הרא"ש ורשב"א בשם ר"א ממיץ. ^בכל בו בשם הראב"ד.

הקדמה לסעיף – כל תרנגולת, טרם צריכתה, חייבת להמלח במליחה מרובה, כדי שהדם הבלוע, האסור באכילה, יצא. מתכונות המלח, שהוא יוצר חום מסוים[10], על כן, אם נמצאה חיטה מבוקעת בתרנגולת, או מונחת עליה, צריך לחשוש שהתרנגולת נאסרה. והסעיף דן בנושא זה.
חטה מבוקעת – שודאי החמיצה.
די בשטיפה – כי אין חמץ הנוגע בגוף צונן מפעפע בו כלל, ודי בניקוי מקום הנגיעה.
אחר מליחה – שהיא, כאמור, גורמת חום.
די בקליפה – כי ללא בישול, החמץ אינו חודר ומפעפע בבשר עד צדו השני.
שמעמיק כל סביבותיה – זה נקרא כדי נטילה. כי חוששים שחום המליחה החדיר את החמץ בכל סביבות החיטה.
תרנגולות אחרות – מדובר שנמצאה חיטה מבוקעת על התרנגולת (ולא בתוכה), ויתכן ששאר התרנגולות גם נגעו בחיטה[11].
קולף את כולם – מסיר שכבה דקה מכל המקומות שבאו במגע עם החיטה המבוקעת.
כל מה שנמלח ביחד – מחשש שחום המליחה מפעפע וחודר בכל הבשר.
שנמצאת החטה עליה – כי חמץ אכן אוסר במשהו, וצריך לחשוש שבאותה חתיכה פעפע בכולה, אבל אין להגזים ולהחמיר על חתיכות אחרות.
על ידי קליפה קצת – שמא נגעו בחיטה עצמה.
בשאר תערובות חמץ – תמיד, גם תערובת חמץ אסורה בהנאה, אבל כאן שהאיסור הוא מחמת "משהו", אין במכירתו כל הנאה, לכן מותר.

סעיף טו

^גתרנגולת צלויה שנמצאת בה חטה מבוקעת בתוך הפסח, חותך מקום פיעפועו, לפי אומד הדעת (פג); ^דויש אוסרים את כולה, לפי שכשמהפכים השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת (פד); ^הוכן יש מי שאוסר כל התרנגולות הצלויות עמה באותה שפוד, הנוגעות זו בזו, כי על ידי היפוך השפוד מתפשט (פה) מזו לזו (פו).

^גטור בשם הרא"ש בשם רבי אליעזר ממיץ לנוסח הבית יוסף, וכן כתב ארחות חיים. ^דטור בשם הרוקח. ^השם בשם הרא"ש אביו.

לפי אומד הדעת – כי הצלי שונה מבישול בכך שהחמץ אינו מפעפע כל כך. לכן מסירים כסנטימטר סביב לחיטה, שם סביר שהחמץ פעפע.
מתפשט הטעם בכל התרנגולת – על כן זה דומה לבישול, המפעפע בכל.
מתפשט מזו לזו – זוהי חומרה על חומרה, כי אם חוששים שזה מפעפע, זה מפעפע גם בתרנגולות האחרות, שהרי כולם נוגעים זו בזו. למעשה, גם המחמירים מסכימים שהצלי לא גורם פעפוע בכולו, אלא האיסור הוא אם הפכו את הבשר הנצלה מצד לצד.
מזו לזו – והעיקר כדעה ראשונה.

סעיף טז

^וחטה או שעורה שנמצאת בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו (פז), העוף מותר (פח) והחטה והשעורה צריך לשורפם, ^זדלא חשיבי כמעוכלים (פט).

^והר"ן סוף פרק ב דפסחים, ובאר שם דסגי בקליפה, ועור הזפק חשיב קליפה. ^זטור בשם אביו הרא"ש דאין ללמוד איסור מטומאה, דלענין איסור לא הוי עיכול, וכן כתבו התוספות בחולין צ"ז ומרדכי בפרק ב דפסחים והגהות מיימוני בפרק א בשם ס"ה.

לאחר שהבהבו אותו – העבירוהו באש לשריפת נוצותיו.
העוף מותר – כי החמץ אינו מפעפע בחום ההבהוב.
דלא חשיבי כמעוכלים – אם כי חומצות הקיבה מונעות את חימוץ החיטה, אבל מניעה זו נעשית רק מרגע שהאוכל עובר בוושט, ואולם אם עדיין לא עברה בו, ומצויה רק בזפק, היא מחמיצה מכח הליחה המתחממת בהבהוב.

קיצור הלכות (תס"ז)

מאכלים כגון קפה, קקאו, וכל מוצר שאין ברכיביו חמץ, יש להתירם בפסח, גם ללא השגחה מיוחדת מחמץ. [כד].
כיום, בארץ ישראל, כמעט כל מוצר נמכר בהשגחה מיוחדת לפסח, ללא תוספת מחיר, לכן ודאי עדיף לצרוך אותם [כד].

[1] לעיל סימן תסה סעיף קטן ב.

[2] ואף שבסעיף ב הרמ"א החמיר בדין ספק ספיקא, שם זה אינו מעיקר הדין, אלא משום חומרא של פסח. אבל כשיש ריבוי גשמים על החיטים, צריך לנקוט כעיקר הדין, אחרת לא יוותר קמח לפסח. אלא שכמובן יש להמנע מלקיחת החיטים העליונים, אלא יקח רק את אלה שבבטן הערימה.

[3] הסיבה שלא התיר רמ"א מחמת ספק ספיקא, כבסעיף ב, היא, כי בעוד ובסעיף ב החיטים בפנינו, אלא שספק אם החמיצו, ואם כן, מי מהם. הרי בסעיף זה, כדי ליצור מצב של "ספק ספיקא" צריך לנקוט שהחיטה נכחה בעיסה בעת חילוקה, וזו חומרה שאין להחמיר באיסור "משהו חמץ".

[4] סימן תמז סעיף ד.

[5] ואף שראינו כי המחבר הביא דעה שונה (סימן תמז סעיף ד), ולפיה איסור משהו שהתבטל לפני פסח, חוזר בפסח עצמו ואוסר, כאן שנוסף עוד ספק, שהרי יתכן שבצוננים אין פעפוע, בזה לכל הדעות מותר.

[6] ואפילו שלשיטת המחבר יש להתיר ב"ספק משהו", מקרה של מליגת תרנגולת עם חיטה שונה, כביכול אין בו ספק.

[7] לשיטה זו, אפילו שמקרה זה הוא ספק דרבנן, ובדרך כלל מקילים, בפסח מחמירים ב"משהו חמץ" גם בספק, וכנזכר.

[8] כף החיים (אות קעא) וביאור הלכה (ד"ה אם מביאים) כתבו אפילו, שבשעת הדחק ובהפסד מרובה לצורך יום טוב, ניתן להקל גם בבשר ובתרנגולת עצמם.

[9] וזה מותר גם לשיטות הסוברות חוזר וניעור, כי במים צוננים החמץ לא אסר כל המים.

[10] ראה לעיל סימן תנ"ה סעיף ה.

[11] על פי המשנה ברורה ס"ק עב.