סימן תס"ו – אם הרוק ומי רגלים ודומיו מחמיצים, ובו ו' סעיפים

עד כה ראינו שמי פירות ומי ביצים אינם מחמיצים. סימן זה דן על משקים שכן מחמיצים.

סעיף א

^אלא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו, מפני שהן מחמיצות, שהרוק מחמיץ (א).

^אמשנה פסחים לט ע"ב.

• שהרוק מחמיץ – אין הרוק נחשב כמי פירות, אלא כמים.

אין להתרפא בפסח מחמץ, כי החמץ אסור בהנאה. אמנם מותר לבלוע תרופות אפילו אם במרכיביהם יש חמץ, כיון שאין שיעור כזית בתרופה, וזה מיקל את חומרת האיסור[1], ויש לצרף לזה את העובדה שצורת החמץ השתנתה, ויש דעות שבכך האיסור מתבטל[2]. וגם, הרי האיסור נפסל מאכילת כלב, אחר שיצא מגדר אוכל[3]. ועוד, הרי הכנסתו לגוף נעשית בבליעה, והנאה שלא כדרך הנאתו מותרת לחולה, אף שאין בו סכנה[4]. ומה שהרבנות מוציאה רשימה של תרופות נטולות חשש חמץ ,זהו בעיקר הידור, כי מעיקר הדין כל התרופות הנבלעות מותרות[5], וכן מותר למרוח משחה, אף אם יש בה תערובת חמץ, כי אין זה ראוי לאכילה כלל.

סעיף ב

^בהנותן שעורים לבהמתו ומצא בהם ריר (ב), צריך לבערם (ג). הגה: אבל מסתם אין לחוש (ד), הואיל וכבר בטל (ה) (דעת עצמו). ויש מחמירין לבער כל הנותר מן הבהמה, אף על פי שאין רואה עליו ריר (ו) (מרדכי ריש פרק אלו עוברין בשם הרוקח).

^בטור, וכן כתב המרדכי בשם רוקח בפרק ג דפסחים.

• ומצא בהם ריר – הריר הוא כמין נוזל עב היוצא מפי הבהמה.
• צריך לבערם – כי דינו של ריר הבהמה כדין רוק האדם.
• אין לחוש – כלומר, אם לא מצא ריר, אין לחוש להמצאותו.
• וכבר בטל – בערב פסח הרי ביטל את חמצו. ולדעת הרמ"א, כלול בביטול זה כל חמץ שאמור להכנס תחת בעלותו בתוך הפסח.
• שאין רואה עליו ריר – חוששים שהיה ריר, ולא שם לב. על כן נהגו לצמצם את כמות החיטים או השעורים הניתנים לבהמה לאכילה, שלא תהיה יותר ממה שסביר שתאכל[6].

סעיף ג

^גשק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החומה (ז), מותר (ח); ^דויש אוסרים (ט).

^גטור בשם אביו הרא"ש בפרק ב דפסחים. ^דטור בשם רבי אליעזר מגרמיזא.

• מזיעת החומה – מרטיבות הקיר.
• מותר – כי זיעת החומה אינה נחשבת מים.
• ויש אוסרים – הם סוברים שזיעת החומות מחמיצה. מעיקר הדין, אפשר לסמוך על המקילים, על פי הכלל ההלכתי "סתם ויש אומרים, הלכה כסתם". אמנם לכתחילה, יזהר שלא להניח שקיות קמח במקום שמצויה בו רטיבות.

סעיף ד

^הנפלו מים על קמח, או נתלחלח השק, יאחוז בידו כל המקום המלוחלח בשק עד שיריק כל הקמח שבשק (י); ואם אי אפשר לעשות כן, ^וירקד הקמח (יא) והשאר מותר (יב). ודווקא כל זמן שהוא מלוחלח, אבל אם נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד, דמיפרך (יג) ומתערב עם השאר ואסור לאכלו בפסח (יד), אלא ירקדנו (טו) וישמרנו עד אחר הפסח (טז); ואם נתייבש בפסח, אסור להשהותו (יז).

^השם. ^ומרדכי בשם ר"י מוינא בפרק ב' דפסחים.

• שיריק כל הקמח שבשק – יש חשש גדול שהקמח עליו נפל מים, החמיץ. על כן צריך להפרידו משאר הקמח שבשק, ולהשתמש רק בו.
• ירקד הקמח – כלומר יסנן את הקמח.
• והשאר מותר – כי הקמח שהחמיץ, התעבה, ולא יעבור דרך הנפה.
• דמיפרך – שמתפורר. כלומר, אחר שנתייבש, הוא מתפורר, ושב להיות דק כשאר הקמח, ובלתי אפשרי לסננו.
• ואסור לאכלו בפסח – גם אם נתערב בערב פסח, כי יש דעות, שאף כשנתבטל לפני פסח, אסור בפסח. וגם למקילים, הרי לא הקילו כולם אלא בתערובת לח בלח, אבל נתערב יבש ביבש, הרי יש מחמירים[7].
• ירקדנו – כלומר ינפה בנפה. ואם ימצא קמח שהחמיץ ולא התפורר, יוכל להוציאו.
• עד אחר הפסח – ישמור את הקמח שעבר בנפה, כי גם אם נשאר חמץ, הרי הוא פחות מאחד חלקי ששים (1/60), ובטל.
• אסור להשהותו – מחשש שכמות החמץ שבכל הקמחים היא כזית חמץ, ויעבור על איסור השהיית חמץ בפסח.

סעיף ה

^זהטל, מחמיץ (יח). וכן ^חמי רגלים ^טומי הפה והחוטם והעין והאוזן (יט); ודם (רבינו ירוחם) וחלב וזיעת אדם, אינו מחמיץ (כ) (טור).

^זירושלמי. ^חרבנו ירוחם וארחות חיים. ^טשם בארחות חיים.

• מחמיץ – כי הטל הוא מים.
• והאוזן – נוזלים אלו מחמיצים, ואינם נחשבים מי פירות. אמנם אין זה מעשי כלל.
• אינו מחמיץ – אם במקרה נזל דם על העיסה[8], או טפטפה איזו טיפת זיעה על הבצק, אין זה מחמיץ. וחלב, הרי מותר לכתחילה ללוש את העיסה בחלב.

סעיף ו

^יקמח שנפל עליו דלף (כא), אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ, ^כוהוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק (כב); ויאפנו מיד לכשיפסיק, ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו, אסור (כג).

^יברייתא שם לט ע"ב. ^כשם בגמרא. ^להרא"ש שם.

• דלף – טיפות מים שנופלות זו אחר זו ברציפות.
• טורד בלי הפסק – גם זה לא מעשי כלל.
• אסור – כי זה ספק של תורה, לכן דינו לחומרה.

[1] עיין תוספות שבועות כג, ב ד"ה דמוקי לה שחצי שיעור אף שאסור מן התורה אין בו לא לאו ולא עשה אלא איסורא בעלמא.

[2] רבנו יונה על הרי"ף (ברכות לא, ב).

[3] עיין שולחן ערוך רמב, ט  ומ"ב ס"ק ט  ואגרות משה אורח חיים ח"ב סימן צב ויחווה דעת ח"ב סימן ס.

[4] על פי המובא בגמ' (פסחים כד, ב – כה, ב).

[5] ועיין בספרי בעקבות המחבר (חלק ב סימן כד), שם הארכתי בדין זה, והבאתי עוד פוסקים רבים הסבורים כך.

[6] מ"ב ס"ק ה.

[7] כתבנו לאסור בנתערב קודם פסח, כי נראה שהמחבר לא רצה לעשות שתי קולות, גם לדחות את שיטת הרמב"ם, שלדעתו חמץ חוזר וניעור בפסח, והשולחן ערוך (בסימן תמב סעיף ד), הביא לשונו. וגם לדחות את השיטות שבנתערב יבש ביבש אומרים חוזר וניעור. שהרי יתכן שקמח נחשב יבש ביבש, כמו שנידון בט"ז (סימן תנג ס"ק ב), אם קמח נחשב יבש ביבש או לח בלח, ולכן לדעת המחבר יש לאסור גם בנתערב קודם פסח. ואף שהמחבר פסק בסימן תמז כסתם, בכל זאת, שיטת המחמירים לא נדחתה לגמרי, כפי שאפשר להיווכח מדברי הבית יוסף (בסימן תמב, ד ובסימן תנא אות כז ד"ה כתב המרדכי). וראה דברינו בסימן תמב (הערה 4).

פירוש אחר בדעת המחבר, הובא במ"א, שהסביר כי הקמח עליו נפלו טיפות מים, נחשב כמו פירורין, ואינו בטל, כי אינו מתערב טוב ואינו מתחבר עם הקמח, וכך פירש המ"ב ס"ק טז. אבל לפרש כך את דברי המחבר זה קצת דוחק כי כתוב מפורש בשו"ע דמיפרך, לכן פירשנו בדרך אחרת, וה' יצילנו משגיאות.

[8] דם האדם אסור מדרבנן, משום מראית עין. אמנם כאן מדובר שנבלע בעיסה ואינו נראה לעין, ובמקרה כזה אינו נאסר, כפי שלא נאסר דם מפצע בתוך הפה, שמתערב עם האוכל (עיין שולחן ערוך יורה דעה סימן סו, סעיף י).