סימן תס"ה – דיני מורסן בפסח, ובו ג' סעיפים

המורסן הוא קליפת החיטה. בסימן זה אנו למדים שגם קליפה יכולה להחמיץ, למרות שאם יכינו ממנה מצה, לא ניתן לצאת בה ידי חובת המצוה[1], כי אין זה עיקר הדגן.

סעיף א

^אאין שורין מורסן לתרנגולים בשום פנים (א), ^בולא חולטין (ב). הגה: וכשנותנים להם שעורים או חטים לאכול, יזהר שלא להשליכם במקום לח שיבוא לידי חימוץ (ג) (מהרי"ו).

^אמשנה פסחים לט ע"ב. ^בטור בשם הגאונים וכדלעיל.

• בשום פנים – כי לאחר שרייה במים, מחמיצים.
• ולא חולטין – חליטה, היא הכנסת קמח למים רותחים. מעיקר הדין, היא אינה מחמיצה, כי הקמח מחמיץ דווקא במים לא רותחים. אף על פי כן, אסרו חכמים את החליטה, מחשש שחום המים לא יהא גבוה דיו, ויחמיץ את הקמח.
• לידי חימוץ – זו דעת הרמ"א[2].

סעיף ב

^גאין האשה שפה מורסן (ד) על בשרה (ה), אפילו יבש (ו).

^גמשנה שם, וכתב הרא"ש שם, דהאידנא יש למנען, וכן כתב הטור בשמו.

• שפה מורסן – בימיהם, נהגו לרחוץ בחדרי זיעה, ואחר שהגוף הזיע ונשטף במים, שפשפו את עור הבשר במורסן. אלא שבפסח, אם שפשפו את המורסן כשעדיין היה מים על עור הבשר, חששו שיחמיץ. וגם על עור שכבר נתייבש אסרו לשפשף, לבל יבואו לשפשף על בשר רטוב.
• על בשרה – כשהוא רטוב, שמא יחמיץ את המורסן.
• אפילו יבש – כשהוא יבש, חששו שיעשו זאת גם כשהעור אינו יבש.

סעיף ג 

^דאם שפשפו מורסן באווז לח ממים, יש מי שאומר שהאווז אסור (ז). הגה: והכי נהוג לענין איסור חמץ שהוא במשהו (ח), ויש ליזהר שלא להבהב העופות (ט) בקשין (י), שמא יהיו שם חטים או דגן מחומץ ויתן טעם בעופות בשעת ההבהוב (יא).

^דטור בשם אבי העזרי.

• שהאווז אסור – כי כאמור, שייך חימוץ במורסן.
• שהוא במשהו – אף שמעיקר הדין החשש של חימוץ רחוק, אבל בגלל שחמץ בפסח אוסר במשהו, מחמירים.
• להבהב – הבהוב העופות הוא העברתן מעל להבת אש וצריבתן בחום היוצא.
• בקשין – קש, הוא הגבעול בתוכו החיטה צומחת.
• זו חומרה, כי נוכח חומרת איסור החמץ בפסח, שאוסר אפילו במשהו, אוסרים גם הבהוב באש היוצא מדליקת הקש, אף שחשש החימוץ רחוק מאד.

דין מורסן בפסח (תס"ה)

• המורסן, אף שאינו כשר לקיום המצוה, הרי הוא מחמיץ, וצריך להיזהר בעשיית מצותיו כבשאר מצות.

[1] כמבואר בסימן תנד סעיף א

[2] הכף החיים אות יב, מביא שיש נוהגים להאכיל לבהמות דווקא קטניות גם במקום יבש כדי להימנע מכל חשש. אמנם גם הוא מודה שאין בזה איסור.