סימן תס"ג – אם מותר לחרוך שני שבלים יחד ודיני כרמל, ובו ג' סעיפים

סעיף א

^אמותר לחרוך שני שבלים ביחד (א), ולא חיישינן שמא יצאו מים מאחת לחברתה (ב), שהם מי פירות ואינם מחמיצים (ג).

^אפסחים מ ע"א וכרבא.

• שני שבלים יחד – החריכה היא ייבוש השיבולים באש, כדי לעשותם ראויים לאכילה. וכשמים אינם מעורבים בהליך זה, חום האש אינו מחמיצם.
• מאחת לחברתה – חימום השיבולים מוציא מהם נוזל מסוים, שאינו מחמיץ, כפי שראינו בסימן הקודם, שכל מי פירות אינם מחמיצים.
• ואינם מחמיצים – החידוש הוא שמי דגנים גם נחשבים מי פירות שאינם מחמיצים.

סעיף ב

^בותיקא, שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח, מותר (ד), ^גוהוא שלא יהא בו מים (ה). הגה: ולדידן שנוהגין להחמיר במי פירות, גם זה אסור (ו).

^בשם לט ע"ב. ^גברייתא שם, וכמבואר בסימן דלעיל סעיף ב.

• מותר – למרות שבסוף הסימן הקודם ראינו כי המלח נחשב כמים, ובכוחו להחמיץ, כאן מדובר שמלבד המלח המועט שנוסף לשמן, אין מים בדגנים, וכיון שהמלח אינו ממש מים, לא אומרים שיש כאן תערובת מי פירות ומים, שממהרת להחמיץ.

מכאן מוכח, שמותר להשתמש במלח באפיית מצה עשירה (קמח, מי פירות, ומלח)[1].

• שלא יהא בו מים – כיון שמי פירות המעורבים במים ממהרים להחמיץ, כפי שלמדנו בסימן הקודם.
• גם זה אסור – זו שיטת הרמ"א (בסעיף ד בסימן הקודם),שהנוהגים כמנהג אשכנז צריכים להחמיר. אלא שגם למנהגם, מותר להקל בזה עבור זקן וחולה.

סעיף ג

^דכרמל (ז) שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו, אין מבשלים הקמח שלו במים שמא לא נקלה באור יפה ונמצא מחמיץ כשמבשלים אותו (ח), ^הוכן כשמוללין (ט) הקדירות ^*)החדשות (י) (פירוש, שנותנים קמח לתוך המאכל להקפות (יא)), אין מבשלים בהם, אלא מצה אפויה שחזר וטחנו אותה (יב).

^דשם מימרא דמר זוטרא. ^הלשון רמב"ם בפרק ה. ^*)(פירוש, שאסור להשתמש בפסח בקדרות ישנות).

• כרמל – הכרמל הוא שיבולים מלאים גרגירי חיטה, או גרגירים לא טחונים, שצולים באש, ואז אכילתם קלה ונוחה. הכרמל אינו חמץ, כי לא נתחמם במים.
• כשמבשלים אותו – כלומר מן התורה קמח קליות כשר לפסח, אבל אם לא נצלה לגמרי, הרי קמחו יכול להחמיץ, לכן אסרו חכמים להשתמש בקמח זה.
• כשמוללין – מלילה האמורה כאן היא שימת קמח במים חמים מאד. העקרון הוא, קמח שנתבשל במהירות, אינו נעשה חמץ.
• הקדירות החדשות – בזמנם, לא היו הקדירות החדשות חזקים דיים. כדי לחזקם, בישלו בהם קמח מעורב במים. בפסח, אסור לעשות כן, אף שמעיקר הדין, רק עיסת קמח ומים מחמיצה, עם זאת אסרו חכמים בישול כזה, שמא חום המים לא יהא גבוה כנדרש, וזה יגרום לחימוץ הקמח.
• להקפות – דברים אלה אינם פירוש לדברי המחבר, אלא פירוש אחר מדוע מוכנס הקמח למים. בכל תבשיל יוצא קצף לכלוך על פני הסיר. לצורך הסרתו מן הקדירה, נהגו להכניס קמח במים הרותחים, והוא שאב זוהמה זו. פעולה זו גם היא אסורה, מחשש שחום המים לא יהיה גבוה כנדרש, והקמח יחמיץ.
• שחזר וטחנו אותה – כבר ראינו בסימן הקודם, שאין חשש להשתמש בקמח הנעשה ממצה, כי כולו נאפה כראוי בתנור, ואין לחשוש לקמח בלתי אפוי. היתר זה הוא גם לספרדים וגם לאשכנזים[2].

קיצור הלכות (תס"ג)

• מותר להשתמש בפסח בקמח מצה, ואין לחשוש שמא יחמיץ, כי נעשה ממצה אפויה.

[1] ראה הערת איש מצליח על משנה ברורה (תסג הערה 3).

[2] יש מחמירים בזה, אבל דעת המחבר והרמ"א אינה כן, לכן אין כל חובה להחמיר בזה.