מכאן עד סימן תפ"ו פורטו הלכות הסדר. תחילה הובאו הלכות ערב פסח, ובהם, דיני ההכנות, איסור עשיית מלאכה, תענית בכורות, והאכילה המותרת והאסורה. אחר כך, יבואו דיני ליל הסדר.

סימן תס"ח – שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות, ובו י' סעיפים

סימן זה דן באיסור מלאכה בערב פסח. איסור זה שייך לתקופת בית המקדש, עת הובאו קרבנות פסח בי"ד ניסן, ובחצות חל זמן השחיטה, על כן הוגדר ערב פסח כיום חג במקצת. מלבד זאת, הרי מליל י"ד החלו דיני פסח, בבדיקת חמץ, ולמחרת בבוקר בביעורו, וכבר שתי השעות קודם חצות חל איסור על החמץ, לכן אסרו חכמים עשיית מלאכה מחצות. ולגבי שעות הבוקר, יש מנהגים שונים, כפי שנבאר בעזרת השם.

איסור זה, שפרטי דיניו יוסברו בסימן זה, קל מאיסור מלאכה בחול המועד, לגביו חלוקים הפוסקים אם הוא מן התורה או מדרבנן.

סעיף א

(א) ^אהעושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה, היו ^במשמתין אותו (ב). ואפילו לעשות בחנם אסור (ג). ^גויש מי שאוסר אפילו על ידי אינו יהודי (ד); ^דויש מי שמתיר (ה) (וכן הוא המנהג (ו)).

^אמשנה פסחים נ ע"א. ^בשם בגמרא. ^גמרדכי שם. ^דרוקח בסימן ש"י.

• הקדמה לסעיף – עשיית מלאכה בשבת אסורה מן התורה, והעושה מלאכה במזיד, חייב מיתת בית דין. גם ביום כיפור אסרה התורה עשיית מלאכה, והן אותן מלאכות האסורות בשבת, אלא שהעובר ועושה מלאכה במזיד, חייב כרת ולא מיתת בית דין. גם ביום טוב נאסרה עשיית מלאכות, והעובר ועושה במזיד, חייב מלקות.אלא שלא כל המלאכות נאסרו, שכן המלאכות הקשורות להכנת אוכל, הותרו. גם בחול המועד נאסרה עשיית מלאכות, אבל היקף האיסור צומצם מאד, והרבה מלאכות שביום טוב אסורות, הותרו בו. רמת האיסור אף היא הופחתה, אלא שהדעות חלוקים אם איסורם מן התורה או מדרבנן, וגם לסוברים שהוא מן התורה, האיסור קל מאיסור מלאכה ביום טוב. והעושה מלאכה אסורה בחול המועד, לא ייענש כלל.

בערב פסח, איסור המלאכה, לכל הדעות, אינו אלא מדרבנן. וגם, חלק מהמלאכות האסורות בחול המועד, הותרו בו.

סימן זה דן על שעת תחילת האיסור, ועל הפעולות שנאסרו. סיבת האיסור היא, כמוסבר בהקדמה, שבזמן המקדש היה ערב פסח יום חג, עקב הבאת הקרבן ושחיטתו. ואף שכיום איננו מביאים קרבן, האיסור נותר על כנו, שכן יום זה עדיין ראוי להבאתו ושחיטתו, לכן הוא נחשב יום חג. מה גם שאנו מצפים לחידוש העבודה במקדש בכל יום.

• משמתין אותו – מנדים אותו. עונש זה מוכיח שהמלאכה עצמה נאסרה בערב פסח, ולא הרווחת שכר. והעושה מלאכה עובר על איסור דרבנן.
• לעשות בחנם אסור – שכן לא הריוח והשכר נאסר, אלא המלאכות עצמן הן שנאסרו, מחמת חגיגיותו המסוימת של יום זה.
• אינו יהודי – כמו שבחול המועד אסור להורות לאינו יהודי על ביצוע מלאכה שהיהודי עצמו אסור בה.
• שמתיר – בשונה מחול המועד שאיסורו נרמז בפסוק, ולכן חומרתו גבוהה יותר, הרי שערב פסח, אשר איסורו מדרבנן, הדבר מותר.
• וכן הוא המנהג – נראה שגם הספרדים סומכים על שיטה זו.

אחר חצות, אין לקבל תספורת אצל ספר יהודי. אבל על ידי אינו יהודי, יש מקום להקל. כמו כן, מותר להסתפר ולהתגלח בעצמו, על ידי מכונת תספורת או מכונת גילוח, כי אין זה אלא מעשה הדיוט, וזה מותר[1].

אסור לבנות לתפור לחרוש ולזרוע בערב פסח, כמו בחול המועד.

סעיף ב

^הבמה דברים אמורים, כשעושה מלאכה להשתכר (ז), (או בחנם והוא מלאכה גמורה לתפור בגדים ממש) (ח) (ב"י), אבל מתקן הוא כליו ליום טוב (ט); וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו (י), מותר (יא).

^הטור בשם אבי העזרי, וכן כתב הרא"ש.

• כשעושה מלאכה להשתכר – עיקר העניין הוא, שבערב פסח לא יצא לעבודה כבימי חול. אולם פועל שכיר שייענש אם ייעדר מן העבודה רשאי לעבוד, כי זה דבר האבד, שהותר אף בחול המועד.
• לתפור בגדים ממש – נציג כמה דוגמאות שימחישו את ההבדל בין מלאכה גמורה לזו שאינה. תפירת בגד נחשבת מלאכה גמורה, אבל תיקונו אינה מלאכה גמורה. בניית בית אסורה, אבל תיקון בבית מותר. התקנת מערכת השקייה נחשבת מלאכה גמורה, בעוד שהשקיית גינה איננה.
• מתקן הוא כליו ליום טוב – רשאי לתקן בגדיו לצורך החג.
• דרך לימודו – הכתיבה האסורה בערב פסח היא זו הדומה לכתיבת סופר, שכן בעבר היו כותבי החידושים עושים שימוש בעט ודיו, וכותבים בצורה מתוקנת ונאה, וכתיבה כזו היא שנאסרה.
• מותר – גם כתיבה כזו מותרת, כי יכול לשכוח את מה שעלה בדעתו לכתוב, ולכן זה דבר האבד, שמותר. כמו כן, כל כתיבה סתמית מותרת. וגם במחשב מותר לכתוב[2].

סעיף ג

^וקודם חצות, מקום שנהגו לעשות מלאכה, עושין. מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין (יב). הגה: ולדידן מקום שנהגו שלא לעשות (יג) (מהרי"ו); ודוקא מלאכות גמורות (יד) אבל שאר מלאכות אפילו מנהג ליכא (מהרי"ב).

^ומשנה שם נ ע"א.

• אין עושין – בסעיף ה' נראה, כי בערב פסח יש להימנע מעשיית מלאכות כבר מהבוקר, מלבד מספר מלאכות לגבם יש מנהגים שונים, כפי שיתבאר. הטעם לזה, כפי שהוסבר בהקדמה, שדיני פסח מתחילים כבר בליל י"ד, כגון בדיקת חמץ, וחובת הביעור למחרת, על כן ודאי שמהבוקר יש לנהוג קצת כמו ביום חג.
• שנהגו שלא לעשות – למעשה, במקומות רבים נהגו לעשות מלאכה עד חצות, כפי שיתבאר להלן בסעיף ה, הן בקהילות אשכנז והן בקהילות ספרד.
• ודוקא מלאכות גמורות – ראה הסבר לעיל סעיף קטן ח.

סעיף ד

ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין (טו), לא יעשה ^זבישוב (טז) מפני המחלוקת; ^חאבל עושה הוא במדבר. ^*)וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושין, לא יעשה (יז). ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם (יח) וחומרי מקום שהלך לשם, ואף על פי כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל, מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת (יט). וכן מי שדעתו לחזור למקומו (כ), נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר (כא), והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת (כב).

^זמשנה שם. ^חשם נב ע"א. ^*) כך הם דברי הרמב"ם בפרק ח מהלכות יום טוב ה"כ, ומה שאמר 'וכן מי שדעתו לחזור' הוא כלל לכל הענינים, ולמדו הרמב"ם שם ממעשה דרבה בר בר חנה שם כמו שהביא הרב המגיד (ועיין בכנסת הגדולה חלק א).

• למקום שאין עושין – ואין דעתו לחזור, אלא להתיישב שם בקביעות[3].
• לא יעשה בישוב – כלומר, חייב לכבד את מנהג המקום אליו בא, אבל רק אחר שהגיע לישוב. כי אם הוא עדיין בדרכו, אינו חייב לנהוג כמותם, אף שעומד להגיע לשם.
• לא יעשה – אינו רשאי להקל, אפילו שבני המקום מקילים ועושים מלאכה. ואין בזה פגיעה בכבוד התושבים, כי הבטל ממלאכה אינו פועל נגד מנהגם, שכן רבים אינם עמלים בעבודה.
• חומרי מקום שיצא משם – כי עליו לכבד את מנהגיו שלו. זו דעת המחבר, אמנם להלכה נקטו הפוסקים שברגע שהתיישב במקום החדש ואין דעתו לחזור, נוהג מכאן ולהבא ככל מנהגי המקום החדש, בין להקל ובין להחמיר[4].
• מפני המחלוקת – כי הנמנע בצורה מופגנת, עלול לעורר מחלוקת.
• שדעתו לחזור למקומו – כאן, בניגוד לתחילת הסעיף, המחבר דן במי שכוונתו לחזור לישובו, ולא במתיישב במקום חדש[5].
• בין להחמיר – ואינו צריך לנהוג את חומרות המקום ממנו יצא ועזב, אלא רק בפניהם של אנשי אותו מקום.
• מפני המחלוקת – הוראה זו שייכת לכל המנהגים, כי אין להחמיר בצורה גלויה. מכאן אפשר ללמוד, שהמקבל על עצמו הנהגה טובה שאיננה מעיקר הדין, אשריו ואשרי חלקו, אבל יעשה זאת בצנעא.

סעיף ה

^טאפילו במקום שנהגו לעשות, לא יתחיל (כג) בתחלת מלאכה בארבעה עשר, אף על פי שהוא יכול לגומרה קודם ^יחצות, ^כאלא שלשה אומניות בלבד הם שמתחילים בהם ^לבמקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות ואלו הם, החייטים והספרים והכובסים (כד); אבל שאר אומניות, אם התחיל בהם קודם ארבעה עשר הוא שיגמור עד חצות (כה). הגה: ויש מקילין לומר ששלשה אומניות הנזכרים מתחילין ועושין עד חצות אפילו במקום שנהגו שלא לעשות (כו). ואם התחיל מבעוד יום (כז) בשאר אומנות והוא לצורך המועד, עושין עד חצות (כח), והכי נהוג (טור בשם הרא"ש).

^טמשנה שם נה ע"א. ^יהרא"ש שם. ^כשם משנה כחכמים. ^לטור בשם הרמב"ם בסוף הלכות יום טוב.

• לא יתחיל – כלומר אין היתר גורף לעשות מלאכה בבוקר, אלא רק לסיים דברים שהותחלו קודם לכן, כגון עבודה בשדה, או בניית בנין.
• החייטים והספרים והכובסים – שמלאכתם נצרכת עבור המועד. ובמקומות שנהגו לעשות, מותר אפילו להתחיל בי"ד. אבל במקומות שלא נהגו לעשות, יש לוודא שייעשו לפני הנץ החמה של י"ד.
• שיגמור עד חצות – אבל אסור להתחיל אותם בי"ד בבוקר.
• שנהגו שלא לעשות – כי מלאכות אלו הם צורך המועד. ולשיטה זו, במקום שנהגו לעשות, אין מגבלה כלל עד חצות, וכל המלאכות מותרות
• מבעוד יום – כלומר בי"ג. ובפוסקים מבואר שמותר עד הנץ החמה של י"ד בבוקר.
• עושין עד חצות – הגבלת היתר עשיית המלאכות לצורך המועד עד חצות, לא שייך למלאכות שגם בחול המועד הותרו לצורך המועד, כגון הכנת האוכל, או תיקון ביגוד כנזכר בסעיף ב, אלא למלאכות גמורות כגון תיקון ביתו או גינתו לצורך המועד, ואלו לא הותרו אחר חצות, ובודאי לא בחול המועד. אבל בערב פסח עד חצות, אפילו במקום שלא נהגו לעשות מלאכה, מותר לסיימם עד חצות, כאשר יש בזה צורך המועד.

סעיף ו

מושיבין שובכים לתרנגולים בארבעה עשר, ^מדהיינו לתקן מקום (כט) שיעמדו התרנגולים והתרנגולות.

^ממשנה שם וכפרוש הרמב"ם בסוף הלכות יום טוב לפי גרסתו כמבואר בבית יוסף בסימן תקל"ו.

• לתקן מקום – אף שפעולה זו כרוכה בטרחה מרובה, היא מותרת כל היום, כי אם לא יעשה כן, ייגרם לו הפסד. וזהו כלל לכל הפסד ממון, שלמניעתו הותרו כל המלאכות[6].

סעיף ז

^נתרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים או יותר, ומתה, מושיבין אחרת תחתיה כדי שלא יפסידו הביצים (ל).

^נשם ברמב"ם לפי פירושו שם בגמרא וכמו שכתב הבית יוסף שם.

• שלא יפסידו הביצים – כי אם לא מושיבים תרנגולת אחרת, לא יווצר אפרוח מן הביצה, וגם בתור ביצים נאסרה אכילתם, כי הגוזל כבר התפתח במידת מה. וכיון שמדובר במקום הפסד, לא אסרו את המלאכה בערב פסח.

סעיף ח

^סגורפין (פירוש, מוציאין במגרפה והוא כלי מיוחד לכך) זבל מתחת רגלי בהמה (לא).  

^סמשנה שם.

• מתחת רגלי הבהמה – בערב פסח, גם אחרי חצות, מותר להוציא את האשפה שברפת מתחת רגלי הבהמה, ולא רק לסלקה לצדדים, אלא אף להוציאה לחוץ, למרות הטירחה הרבה. אמנם נראה, ש בחול המועד, אסור לטרוח בזה.

סעיף ט

^עהזבל שבחצר, לא יוציאנו, אלא יסלקנו לצדדים (לב); ואם נתרבה בחצר (לג), יוציאנו לאשפה (לד).

^עברייתא שם וכדמפרש לה רבא.

• יסלקנו לצדדים – כדי שלא לטרוח יתר על המידה.
• ואם נתרבה בחצר – והותרתו בחצר בבכניסת החג תפגע בקדושת המועד.
• יוציאנו לאשפה – למרות הטרחה הכרוכה בכך.

סעיף י

^פמוליכים ומביאים כלים מבית האומן כל היום, אף על פי שאינם לצורך המועד (לה). הגה: ונהגו שלא להקיז דם בשום ערב יום טוב, ואין לשנות (לו) (כל בו בשם מהרי"ו).

^פמשנה שם.

• שאינם לצורך המועד – כי כלל לא אסרו את מלאכת ההוצאה בערב פסח, אמנם בחול המועד אין לטרוח שלא לצורך המועד.
• ואין לשנות – דין זה לא שייך בזמננו[7], אבל נבארו לצורך הבנת הדברים. בזמנם, אחד הטיפולים לחיזוק הבריאות היה הוצאת דם מן הגוף לעתים קרובות. פעולה זו חיזקה את בריאות בני האדם. אמנם בימים מסוימים, סברו שההקזה מסוכנת, ואחד מהם הוא ערב שבועות, ומחמתו גזרו על כל ערבי יום טוב.

הסיבה שהמחבר לא הביא דין זה להלכה היא, כפי הנראה, משום שענייני רפואה תלויים בהתקדמות הרפואית והגילויים הנלוים עמה, יחד עם הצטרפות הידע רפואי של כל תקופה. על כן לא שייך לקבוע בהלכה ימים אסורים וימים מותרים.

שלא לעשות מלאכה בערב פסח (תסח)

• יש קצת מלאכות שנאסרו מדרבנן ערב פסח אחר חצות (א).
• האיסור קיים בין כשמקבל שכר על המלאכות ובין אם עושה בחינם (א).
• גם המלאכות האסורות, מותרות על ידי אינו יהודי (א) [ו].
• לא נאסרו אלא מלאכות גמורות, כגון בניה תפירה או עבודות שדה [ח].
• אף שאין תופרים בגדים, מותר לתקן בגד לצורך החג (ב).
• כתיבה סתמית מותרת [י].
• כתיבה של סופר סת"ם, אסורה [י].
• יש מקומות שנמנעים מעשיית מלאכה כבר מהבוקר (ג).
• כיום, ברוב המקומות, נוהגים לעשות מלאכה לפני חצות היום [יב].
• ההולך ממקום שעושים מלאכה למקום שאין עושים מלאכה או להיפך, אם דעתו לחזור למקומו נוהג לחומרה (ד).
• אם אין דעתו לחזור, נוהג כל מנהגיו, לחומרא ולקולא, כמנהגי מקומו החדש [יז].
• המחמיר במקום שנהגו להקל, מחמת שרוצה לחזור, לא יחמיר בפרהסיה (ד).
• מותר להביא בגדים שניתנו לתיקון אצל בעלי מקצוע, אף אם אינם נצרכים למועד (י).

[1] אמנם יש פוסקים שאסרו (עיין כף החיים אות ט"ו), אבל אנו סתמנו כדברי הש"ך (יו"ד סימן שצט ס"ק יב). ואף על פי שבחול המועד הדבר נאסר, שם הדבר שונה, כי גזרו חכמים איסור, שיזרז ויגרום שלא יתעצלו וימתינו עם התספורת או התגלחת עד חול המועד, אבל בערב פסח לא שייך לגזור כן.  עוד יש להוכיח להיתר, מדברי המחבר בסעיף ב, שהתיר תיקון בגדיו לכבוד החג, וזה דומה לנידון שלנו.

[2] כל שכן מחול המועד. עיין דברינו בסימן תקמה.

[3] הסברתי סעיף זה, שהוא העתק לשון הרמב"ם (הלכות יום טוב ח, כ), על פי הבנת הש"ך יורה דעה ריד ח.

[4] המחבר עצמו כתב כך ביורה דעה (סימן ריד סעיף ב). ובכל זאת אין סתירה בין דבריו שם לכאן, כי שם מדובר בתקנות שתיקנו אנשי העיר, והם מחייבות את בני העיר רק בזמן מגוריהם בעיר. אבל בסימן שלנו מדובר במנהגים שמבוססים על דעות שונות בהלכה, לכן סבור המחבר שאין לזנחם, אפילו שמתיישב במקום אחר. אמנם להלכה, הסכימו הפוסקים שמותר להקל ולבטל מנהגיו הקודמים, וכאמור.

[5] יש שפירשו המחבר שגם בתחילת הסעיף מדובר במי שדעתו לחזור אלא שאז קשה מה בין תחילת הסעיף לסופו והסבירו שתחילת הסעיף דן באיסור מלאכה וסופו בשאר מנהגים ולפי שאין רמז לזה הסברנו כפי שיוצא ממשמעות המילים וכפי הבנת הש"ך וה' יצילנו משגיאות

[6] קל וחומר מחול המועד, שבדבר האבד הותרה עשיית מלאכות.

[7] כי הוצאת הדם לא נעשית כמטרה בפני עצמה, מטעמי בריאות, אלא כעזר וסיוע בבדיקת מצב הדם ואבחון בריאות האדם,לכן אין בזה שום סכנה.