סימן תע"א – בערב פסח אחר שעה עשירית אסור לאכול פת, ובו ג' סעיפים

עיקר מצות חג הפסח בא לידי ביטוי במצות אכילת מצה בליל הסדר. קיום המצוות צריך להעשות מתוך שמחה ולא בעצב. לכן ראו חכמים לנכון לוודא שהאדם לא יהיה רעב בכניסת החג, כי זה יגרום אכילה מהירה וחטופה, ולא לשם מצוה. וגם שלא יהיה שבע מדאי, כי אז תהא אכילת המצה אכילה גסה. המחבר דן על האיזון העדין הזה, מה מותר ומה אסור באכילה בערב פסח.

סעיף א

^אאסור לאכול פת (א) משעה עשירית (ב) ולמעלה, כדי שיאכל מצה לתיאבון, ^באבל אוכל מעט פירות או ירקות (ג), ^גאבל לא ימלא כריסו מהם, (ואם הוא איסטניס שאפילו אוכל מעט מזיק באכילתו, הכל אסור (ד)) (רבינו ירוחם). ^דויין מעט לא ישתה, משום דמיסעד סעיד (ה), אבל אם רצה לשתות יין הרבה, שותה, מפני שכשהוא שותה הרבה גורר תאות המאכל (ו).

^אמשנה פסחים צט ע"א. ^בהרא"ש שם. ^גהרמב"ם בפרק ו ומדברי הרי"ף. ^דמהא דרבא ברכות לה, וכן כתבו התוספות שם.

• לאכול פת – הכוונה למצה עשירה, כלומר שלא נילושה במים, אלא במי פירות או בביצים. ובמצה כזו לא ניתן לצאת ידי חובת מצה בליל הסדר. ועם כל זה אסור לאכלה משעה עשירית בערב פסח, כדי שבלילה יאכלו המצה בתיאבון.
• משעה עשירית – כשלש שעות לפני השקיעה.
• פירות או ירקות – בעוד שהמצה עשירה נאסרה לגמרי, הרי שפירות וירקות הותרו באכילה במינון סביר.
• הכל אסור – האיסור נתקן כדי לסייעו בקיום מצוות הסדר כתיקונם.
• דמיסעד סעיד – כלומר שתיית כמות מועטה של יין, שוברת את התיאבון.
• גורר תאות המאכל – ולכן יכלתו לקיים מצוות הסדר כהלכתן לא תפגע.

אין אנו יודעים מה הכוונה קצת ומה נחשב הרבה, כי ודאי אין הכוונה שישתכר. לכן ימדוד כל אדם בעצמו מה הכמות שתפריע לו לקיים את מצוות הסדר, ומה הכמות שתסייע לו לקיים את המצווה כהלכתה.

סעיף ב

^הוקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה (ז). הגה: אבל מצה שיוצאין בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר (ח) (ר"ן פרק אלו עוברין בשם הרמב"ן והמגיד פ"ו). וקטן שאינו יודע מה שמספרין בלילה מיציאת מצרים, מותר להאכילו (ט) (ת"ה סימן קכ"ה). ויש נוהגין שלא לאכול חזרת (י) בערב פסח, כדי לאכול מרור לתיאבון (תא"ו נ"ה ח"ג), וכן ביום ראשון של פסח, כדי לאכול בליל שני לתיאבון (יא). וכן נוהגין קצת למעט באכילת מצה ביום ראשון מהאי טעמא (יב) (כל בו). ויש מחמירין עוד שלא לאכול פירות, כדי לאכול החרוסת (יג) לתיאבון, ואין לחוש למנהג ההוא. ויש מחמירין שלא לפרר או לשבור המצות בערב פסח, שלא לבא לאכול מהם (מהרי"ו), ואין לחוש גם לזה (יד). מצה שנאפה כתקנה ואחר כך נתפררה ונילושה ביין ושמן, אינה נקראת מצה עשירה ואסורה לאכלה בערב פסח (טו) (מהרי"ב).

^ההרא"ש בריש פרק ערבי פסחים.

• מצה עשירה – אשכנזים נמנעים מלאכול מצה עשירה, מלבד הקטנים והזקנים, כפי שראינו בסימן תס"ב סעיף ד[1].
• אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר – כי אם יאכל מצה במשך היום, לא יחוש שום דבר מיוחד במצה שאוכל בערב, וחשיבות המצווה תאבד מערכה. דין זה מוסכם על כל העדות[2].

גם מצה שלא נאפתה לשם מצוה, אין לאכול בערב פסח, כי היא נראית כמו כל מצה. אמנם כתבו הפוסקים שבשעת הדחק, כגון המצוי בבתי חולים או במחנות צבא  בהם לא מגישים מאכלים מלבד מצות, מותר לאכלם אם לא נעשו לשם מצוה, כי אכן אין יוצאים בהם ידי חובה  בפסח[3].

• מותר להאכילו – אף שאין להאכיל דבר איסור לקטן, המצה בערב פסח אינה נחשבת דבר איסור, אלא היא מותרת, אלא שעל המחויב במצוות נאסר לאכלה כדי שיאכל מצה בתיאבון, וזה לא שייך בקטן, שהרי אינו מחויב במצוות. אם הקטן מבין את ענין המצה, אין לתת לו לאכלה לפני ליל הסדר, כי זה יבטל כל ענין החינוך של אותו לילה.
• חזרת – הוא שורש מר שבני אשכנז נוהגים לאכול בליל הסדר לקיום מצות מרור. הספרדים נוהגים לקחת חסה למרור, אבל לא נמנעו מאכילת חסה בערב פסח[4]. והמשנה ברורה כתב שאים טעם למנהג זה ועל כן הרבה לא נוהגים בו.
• בליל שני לתיאבון – בחוץ לארץ חוגגים שני ימים טובים ולא יום אחד. ולפי מנהג זה, אין לאכול מרור גם ביום ראשון של פסח.
• מהאי טעמא – אבל לא מבטלים לגמרי את אכילת המצה שביום הראשון, כי חייבים לסעוד את סעודות היום, מה שמחייב פת. על כן אמר שנמעיט קצת.
• החרוסת – מאכל מתוק מפירות מרוסקים, בו טובלים את המרור כדי להחליש מרירותו. אין אכילה זו חשובה בפני עצמה, אלא באה לשרת את המרור, ואין לאוסרה בערב פסח.
• ואין לחוש גם לזה – כי לא חוששים שיבוא לאכול ממנו. וגם אם ישכח ויאכל, אין בזה פגיעה בכבוד המצה, הנאכלת שלימה ולא מפוררת.
• ואסורה לאכלה בערב פסח – מצה זו אינה מוגדרת מצה עשירה, לכן אכילתה מותרת בכל ימי פסח גם לאשכנזים שנמנעים מאכילת מצה עשירה. וכיון שקודם פירורה נאסרה באכילה בערב פסח, הפירור אינו מעלים את האיסור. פוסקי ספרד לא קיבלו חומרה זו.

סעיף ג

^ואם התחיל לאכול קודם שעה עשירית ומשכה סעודתו עד הלילה (טז), דינו כמו בשבתות ושאר ימים טובים שנתבאר סימן רע"א סעיף ו'. (ומצוה לרחוץ ולגלח בערב יום טוב וללבוש בגדים נאים כמו בשבת (יז), ועיין לעיל סימן ר"ס ורס"ב (יח)).

^אטור בשם הרי"ף, ולזה הסכים הרא"ש (פסחים פ"י סימן ב) כהא דשמואל שם ק ע"א.

• ומשכה סעודתו עד הלילה – מציאות זו לא שייכת, שאדם יתחיל סעודה לפני שעה עשירית, וימשיך אכילתו בערב פסח עד שעת הסדר. ואם זה קורה, יכסו את המצות ויקדשו.
• כמו בשבת – אבל המחבר כתב שבגדי יום טוב יהיו יותר מעולים משל שבת[5].
• ועיין לעיל סימן ר"ס ורס"ב – פרטי דיני רחיצה בשבת, לעיל רס סעיף א, רסב סעיף ב.

בערב פסח אחר שעה עשירית אסור לאכול פת (תעא)

• אין אוכלים מצה בערב פסח (ב).
• ובכלל איסור זה גם מצה שלא נאפתה לשם מצוה . אמנם בשעת הדחק אפשר להקל [ח].
• ילד קטן שאינו מבין מה קורה בסדר מותר באכילת מצה (ב).
• מתחילת שעה עשירית (כשלש שעות טרם כניסת החג) אסורה גם אכילת מצה עשירה (א).
• אכילת מעט פירות וירקות אחר שעה עשירית מותרת (א).
• מותר לשתות יין במידה שלא תפריע להשתתפות תקינה בסדר (א).
• מצוה להתרחץ ולהתגלח ערב החג (ג).
• מצוה ללבוש בגדי שבת בחג (ג).

[1] ראה גם סימן תמד סעיף א ברמ"א.

[2] מקורו בירושלמי (פרק י, הלכה א) וכל הפוסקים הביאוהו (הרי"ף פסחים טז, א), הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, יב) והרא"ש (ג, ז) וגם הטור והבית יוסף ולא זכיתי להבין מדוע המחבר בעצמו לא כתב דין זה מפורשות. ואף שרמז לזה במה שהתיר אכילת מצה עשירה קודם שעה עשירית, משמע מכאן שמצה רגילה אסורה.

[3] עיין חזון עובדיה (פסח עמוד רא) שביסס היתר זה על דעות הראשונים. אמנם אין לסמוך על ההיתר אלא בשעת הדוחק, ומשני טעמים: א. כי יש דעות בראשונים שיוצאים ידי חובה במצה אפילו אם לא נילושה או לא נאפתה לשם מצוה. ב. כי מצה זו נראית כמו מצה רגילה, וגם טעמה דומה, ולכן אין ראוי לאוכלה קודם ליל הסדר.

[4] כי הבית יוסף כתב שאין טעם למנהג זה. והנמנעים למדו זאת מדין איסור אכילת מצה, כדי לאכול מרור לתיאבון, כלומר, משום חיבוב מצוה (כף החיים אות כז) וכוונתו, שאם יאכל מרור בערב פסח, לא ייראה שאכילת המרור נעשית משום מצוה.

[5] בסימן תקכט, א.